(new)לייזר ליין 24.1.19
חבטת הגשה משפחתית

חבטת הגשה משפחתית

בראשית ההיסטוריה, הטניס המקומי קושר לשתי מילים בלבד ("פאר" ו"שחר" למי ששכח) • אבל בשנים האחרונות מילת המפתח היא פשוט "גלושקו" • ההורים אולגה וסרגיי מפעילים את מועדון הטניס ברעות שמספר תלמידיו עולה משנה לשנה • הבן סאשה מאמן בכיר • הבנות יוליה ולינה הן אלופות ישראל ללא הפסקה • איך זה קורה? כרגיל אצל יוצאי ברה"מ לשעבר – עם הרבה עבודה קשה

(צילומים: מאורוציו רוסאלס)

מאז שהם מכירים, סרגיי ואולגה גלושקו, מנהלי מרכז הטניס בפארק המים ברעות, נושמים טניס. לא פלא שהאהבה לספורט הזה הביאה לעולם שלושה ילדים שממשיכים את דרכם של ההורים. מתוכם שתיים בנבחרת ישראל ואלופות הארץ: יוליה ולינה גלושקו.

אבל נתחיל מהתחלה.

את בני הזוג גלושקו אני פוגשת בביתם במודיעין, יחד עם הכלב ג'אנגו שדרש המון ליטופים והחתולה מיקי. לבני הזוג שלושה ילדים בוגרים שכבר לא גרים בבית: יוליה (29), סאשה (25) ולינה (19). סרגיי ואולגה גלושקו עלו לארץ לפני עשרים שנה מאוקראינה וכבעלי מוסר עבודה גבוה מייד התחילו לפעול. גם לפני כן הם עסקו בספורט – סרגיי עסק בספורט גם כילד, בעיקר באתלטיקה קלה והתחיל לשחק טניס בגיל 14. הוא למד הוראת ספורט ואימון טניס ואתלטיקה קלה ואולגה היתה מאמנת טניס, למרות שתחום לימודיה לא היה קשור לספורט.

"באוקראינה עבדתי בבית ספר כמה שנים ואחר כך עבדתי כמנהל ספורט במפעל גדול של 5,000 עובדים במחלקת ספורט", אומר סרגיי (56). "אחר כך פתחנו מועדון טניס".

"הטניס היה אז פחות מפותח", מציינת אולגה (53), "אבל במועדון שלנו היו כ-120 ילדים שזה די הרבה ביחס לאוכלוסיית העיר בה גרנו".

איך זה התחיל אצלך?

"אני למדתי לתואר שני בטכנולוגיית היינות. אבל כשהכרתי את סרגיי מאוד אהבתי טניס ועברתי קורס מאמנים. ברגע שקיבלתי תעודה, התחלתי לאמן ומאז אני עוסקת בזה". וסרגיי מוסיף בחיוך: "מיד זיהיתי אצלה כישרון בלעבוד עם ילדים".

המטרה: להיות אלופים

לפני 29 שנה נולדה יוליה, בתם הבכורה. לא הרבה זמן אחרי שלמדה ללכת היא כבר הצטרפה למגרשים. "היא מגיל שלוש איתנו במגרש",  הם מספרים. "מיד ראינו שיש לה כישרון והתחלנו להשקיע בה. בגיל שבע כבר התחילה להשתתף בתחרויות".

קשה להתעלם מהעובדה שיש הבדל בין המנטליות הישראלית לרוסית בתחום האימונים.

"בוודאי", אומר סרגיי. "שם יש משמעת אימונים קשוחה. אם עלית למגרש, המטרה היא מאוד ברורה: להיות אלוף. ברוסיה הילדים בדרך כלל רוצים להגיע להישגים יותר מההורים. הם רוצים להצליח וכשרואים הצלחות קטנות זה נותן מוטיבציה להמשיך. אם זה מתחבר עם רצון ההורים זה מצוין".

"ברוסיה האימון פחות מוצג כחוג", מוסיפה אולגה. "העניין הוא להיות הכי טוב. זה מאוד תחרותי. מאוד חשוב איך ההורים מתייחסים לזה, מה המסר שעובר בבית. אם ההורים מזלזלים, זה מה שעובר לילדים והם מתייחסים לאימונים פחות ברצינות".

סרגיי: "בישראל הרבה ילדים מוותרים כשיש קשיים. ברוסיה זה הפוך".

הבדלי המנטליות הפריעו לכם?

"כשהגענו לארץ והתחלנו לעבוד כמאמנים, זה יצר בעיות", מציין סרגיי. "ההורים טענו שהדרישות שלנו גבוהות מדי, שאנחנו דורשים יותר מדי מהילדים. הרגשנו שלאט לאט הקבוצה מתפרקת. אבל אחרי חצי שנה ראינו שהילדים מתחילים להצליח יותר. הם ממש רצו לבוא לאימונים שלנו יותר מאשר למאמנים אחרים. אני חושב שבסופו של דבר רוב הילדים וההורים רוצים לקבל משהו באימונים, לראות שיפור ולא רק לבוא לשחק. וכשרואים שיפור, המוטיבציה עולה".

מספר חודשים אחרי העלייה לארץ עבדו בני הזוג במרכז הטניס בירושלים. לאחר מכן עברו לרמת השרון והמשיכו לעבוד כמאמני טניס במרכז הטניס המקומי. "הגדול ביותר בארץ", לדבריהם.

סרגיי: "אני עבדתי גם בוינגייט ושם היה לי יותר טוב. העריכו אותי יותר והתפתחתי יותר מבחינה מקצועית".

היו לכם קשיים מיוחדים בהתחלה?

"רק בעניין לימוד השפה, אבל הרבה אנשים עזרו לנו".

מגיל אפס במגרש

ילדיהם של אולגה וסרגיי השתלבו מהתחלה בענף הטניס. סרגיי: "יוליה תמיד השתתפה בתחרויות כבר מהתחלה והיא תמיד ניצחה בכל האליפויות בקבוצות הגיל שלה. סאשה היה שחקן טוב גם. בגיל 16 הוא החליט להשקיע יותר בלימודים, עזב את התחרויות אבל המשיך לעסוק בטניס. לאחרונה הוא עבד איתנו במועדון. לינה, הצעירה מבין השלושה, שנולדה בארץ, גם עוסקת בטניס. הרגשתי שהילדים שלנו רצו להצליח לא פחות מאיתנו. הכיוון התחרותי שלהם היה ברור, הם מאוד אהבו את זה. תחרות היתה תמיד חגיגה עבורם".

זה דרש מהם משמעת מיוחדת?

"מקצוענות כוללת לפעמים גם ללכת לישון בזמן ולא לצאת למסיבות לפני תחרויות", אומר סרגיי. "אף פעם לא אסרתי עליהם אבל הסברתי להם במה זה כרוך ואיך זה ישפיע על התחרות".

מסתבר שהמשמעת שנדרשה, יחד עם האהבה לטניס הניבה פירות. סרגיי ואולגה מספרים על ההישגים של יוליה ולינה: "ההצלחה נתנה ליוליה הרבה מוטיבציה להתמיד ולהיות הכי טובה. היא היתה בעשירייה הראשונה בעולם בנוער, היתה מספר פעמים אלופת הארץ ועברה כמה סיבובים בתחרויות גרנד סלאם שם הגיעה לשלב השלישי. הדירוג הכי גבוה שלה בעולם הוא 79. היא זכתה ב-15 תחרויות בינלאומיות לנשים במקום הראשון, בזוגות פי שתיים מזה".

אולגה: "לינה התחילה מגיל שלוש-ארבע להיות במגרש. מאחר ועבדנו תמיד בערב, לקחנו אותה איתנו כי לא היתה ברירה. היא גדלה במגרש ולאט לאט נכנסה לקבוצה. בגיל שבע התחילה להתחרות בתחרויות והיא בנבחרת ישראל מגיל 12. היא היתה אלופת הארץ בנערות מספר פעמים ועלתה לדירוג 720 בעולם. בארץ ניצחה במספר תחרויות. יש לנו עשרות גביעים שלהן. לינה, שמשרתת כרגע בצה"ל, נחשבת לשחקנית מצטיינת ומשתתפת בתחרויות בארץ ובעולם".

אחד הדברים המדהימים במשפחת גלושקו הוא שיוליה ולינה היו אלופות הארץ יחד בבוגרות כששיחקו כזוג וניצחו. "יוליה הוזמנה בפברואר ללוקסמבורג לאליפות 'גביע הפדרציה'", מציין סרגיי.

כיום שתי האחיות גרות יחד בתל אביב. סאשה מאמן את לינה ונוסע איתה לתחרויות בחו"ל.

מרכז טניס במודיעין

משפחת גלושקו הגיעה למודיעין ב-2010. סרגיי: "עבדתי באקדמיה לטניס בתל אביב יחד עם אסף אינגבר שהוא חבר טוב שלנו. הוא רצה לפתוח במכבים אקדמיה ופנה אלי. בשנה הראשונה התחלתי לנסוע כל יום למודיעין מרמת השרון, בעוד שאולגה המשיכה לעבוד שם. אחרי שנה החלטנו לעבור לכאן וגם אולגה התחילה לעבוד במודיעין".

אחרי כשנה ניגש סרגיי למכרז לניהול מחלקת הטניס בפארק המים רעות וזכה. "כבר גרנו פה וממש אהבנו את העיר. לינה כל הזמן התאמנה איתנו. התחלתי לנהל את המרכז ברעות, הייתי כבר מוכר כאן. הבנתי שזה המקום שלי".

סרגיי מספר כי אז "התחיל לבנות הכל מהתחלה" ואולגה עברה לעבוד לצידו כמאמנת ראשית: "התחלנו עם ארבעים ילדים והיום יש כ-120. בהתחלה המגרשים לא היו במצב טוב והמערכת לא היתה מסודרת. היתה תחרות רצינית מהמועדון במכבים. היה לא קל לגייס ילדים אבל אחר כך זה עבר מפה לאוזן. זה הפרסום הכי טוב".

ומה מצבכם כיום?

"כבר חמש שנים אנחנו משתתפים בליגת המועדונים הארצית. יש לנו ארבע קבוצות ליגה וכבר כמה שנים הגענו ל'אלוף האלופים'. יש מספר ילדים שמשתתפים בתחרויות אזוריות וארציות. חשוב לי לציין שהמנכ"ל של פארק המים תומך ומשקיע מאוד. הוא ביקש  ממני לרשום כל מה שהמרכז צריך על מנת להשתפר ותמך וסייע בכל: שיפוץ מגרשים, קיר אימון, קירוי טריבונות. מאוד שמחתי שזה מתקדם. עכשיו מתחילים להתקין תאורה חדשה וזה מאוד יעזור לילדים שמתאמנים בערבים".

יש משהו מיוחד בשיטת האימון שלכם?

"ראיתי איך עובדים במקומות אחרים והבנתי שזה לא נכון. תורת האימון היא דבר מאוד חשוב: איך לתת לילד תחושה שהוא בבית ושיחזור הביתה מחייך ועם רצון לחזור שוב. התמדה מאוד חשובה על מנת להשתפר. אנחנו משקיעים מחשבה באיך לבנות אימון על מנת שהילד יקבל את המקסימום ויהיה כמה שפחות בהמתנה. הילדים כל הזמן עסוקים במשחקים ותחנות שונות. יש לנו תחרות חודשית לכל קבוצה – 'מצטיין החודש' ופעמיים בשנה תחרויות גדולות. במשך חודש עושים אליפויות יחידים ובסוף יש טקס סיום בו ההורים משחקים עם ההורים. התחרות היא ברמה די גבוהה. לפעמים יוליה מגיעה וחותמת על כדורים. הילדים ממש מחכים לזה. שלוש פעמים בשנה נוסעים למחנות אימונים באילת".

סרגיי נזכר בסיפור מיוחד: "לפני כחמש שנים הגיעה אלינו ילדה בת 12 מירושלים. הם גרו בירושלים והגיעו מדי יום כמעט להתאמן אצלנו. היא מעולם לא ניצחה, אבל היתה די כישרונית. מעולם לא לקחו אותה ברצינות במקומות אחרים בהם התאמנה ולא נתנו לה יחס טוב. הכנסתי אותה לקבוצה עם בתי לינה. היא לא בלטה אבל היתה מאוד רצינית וראיתי שיש לה אש בעיניים. פתאום היא התחילה להשתפר בצורה יוצאת דופן. האבא בא אלי עם דמעות ואמר 'הילדה התחילה לנצח. השקעתי ונסעתי הרבה אבל כל דקה שהיתה כאן היתה שווה את הזמן שלי'. אחרי שנה היא ניצחה בתחרות ארצית בקבוצת הגיל שלה. המלצתי לה להתחיל להתאמן באקדמיה לטניס בתל אביב".

השקעה מיוחדת

כיצד אפשר לשלב בין קריירת ספורט כל כך אינטנסיבית לבין הלימודים?

"לא פשוט לשלב. לינה למשל, עד כיתה י"א כמעט ולא היתה בבית הספר. כבר התחלנו לחשוב על זה שלא תהיה לה תעודת בגרות, אבל היא הצליחה בבגרויות בהצטיינות. היא למדה בעירוני ג' ובית הספר תמך ועזר. הבינו שהיא רצינית והמטרה של החיים שלה זה הטניס".

יחד עם זאת מספרים בני הזוג על הוויתורים הרבים שעשו על מנת להביא שתי בנות לנבחרת ישראל. "הדרך מאוד קשה ודרושים הרבה משאבים, גם כלכליים", אומר סרגיי. "עזבתי את העבודה על מנת לנסוע איתן לתחרויות. היו חודשים בלי משכורת. בנוסף, השקענו הרבה זמן והרבה מלחמות בירוקרטיות. קיים אומנם סיוע מאיגוד הטניס אבל הוא מאוד מוגבל. במדינות אחרות משקיעים יותר בספורט".

איפה אנחנו עומדים ביחס למדינות אחרות בתחום הטניס?

"מספר הילדים שמתאמנים בארץ גבוה – כחמישים אלף. מקום שלישי אחרי כדורגל וכדורסל. ביחס למדינות קטנות אנחנו בין הראשונות, אבל על מנת להגיע לליגות הגבוהות יש צורך ביותר השקעה".

מה החזון שלכם?

"אנחנו מעוניינים לתת לא רק בסיס לטניס, אלא גם חינוך לילדים. הם מקבלים גם חינוך בסיסי בנוגע ליחס למאמנים וכבוד לילדים האחרים. זה לא פחות חשוב מטניס. אנחנו מחנכים לאחריות. בית הספר שלנו הוא כמו עסק משפחתי וכשאתה משקיע, אתה מקבל בחזרה פי שתיים".

אלופות ישראל שלוש פעמים

עם יוליה גלושקו אני מנהלת שיחה נפרדת מאחר והיא אחרי פציעה בברך ועסוקה בשיקום.

יוליה נכנסה בשנת 2011 לרשימת מאתיים הטניסאיות הטובות בעולם ובאותה שנה ניצחה את שחר פאר באליפות ישראל. הדירוג העולמי הגבוה ביותר שלה הוא 79 (ב-2014). היא היתה אלופת ישראל שלוש פעמים ורשימת ההישגים שלה בתחרויות הספורט השונות בארץ ובעולם ארוכה ומכובדת לכל הדעות.

"ההורים שלי הכניסו אותי לתחום הטניס בגיל מאוד מוקדם", היא מספרת. "אני לא ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה שיחקתי, אבל כן זוכרת את התחרות הראשונה שלי, בגיל שש, מול בנות גדולות ממני. תמיד אהבתי להתחרות, זאת תמיד היתה עבורי חוויה כייפית. זה בא לי בקלות".

מה היה השיא?

"ההישג הגדול ביותר שלי היה בתחרות גרנד סלאם בה הגעתי לסיבוב שלישי. תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. תמיד הייתי בין הטובות בגיל שלי".

מה זה דרש ממך?

"מגיל מאוד קטן אני נמצאת המון באימונים. זה אומר לפעמים לוותר על טיולים שנתיים ומסיבות וללכת לישון מוקדם. כילדה התאמנתי בשעה שש בבוקר לפני בית הספר. בתיכון התאמנתי הרבה בוינגייט והלימודים היו מותאמים לאורח החיים הזה. מכיתה י"א למדתי באקסטרני כי אי אפשר היה כבר ללכת לבית הספר. מגיל קטן הייתי צריכה לקבל החלטות שבדרך כלל אנשים מקבלים בגיל בוגר יותר. אבל ספורט זה לצעירים וחייבים להתחיל בגיל צעיר. לשמחתי קיבלתי תמיכה מלאה מההורים. המשפחה משחקת תפקיד מאוד חשוב".

הרגשת שונה?

"תמיד הייתי ילדה מיוחדת. הילדה הספורטאית שנעלמת לחודשים לחו"ל. אבל זכיתי בתמיכה גם מהחברות והסביבה שהיתה מאוד מפרגנת. החיים שלי באופן כללי מאוד לא רגילים. חוויתי דברים מיוחדים, ראיתי עולם, הכרתי המון אנשים, למדתי להסתגל לסביבה די מהר. אם תשימי אותי בכל מקום בעולם, אני ארגיש בנוח. אין לי שום פחד מעבודה קשה".

כיום עסוקה יוליה, כאמור, בשיקום הברך: "נפלתי במשחק, עברתי ניתוח בברך. אני כל יום שעה וחצי בחדר כושר ושלוש שעות פיזיותרפיה. צריכה לנוח הרבה בבית וזה הכי קשה לי כי יש לי המון אנרגיה. אבל כל הפוקוס שלי כרגע הוא על הברך. בקרוב יש תחרות של נבחרת ישראל בגביע הפדרציה ואני מאוד רוצה להשתתף".

יאיר דנון