(newsדיור מוגן 10.7.19
"אני נחשב ל'שרוט' קל"

"אני נחשב ל'שרוט' קל"

איך נראים חייו של גבר טיפוסי ממודיעין, שמתקרב לגיל חמישים ומקדיש לפחות שליש מזמנו לתחרויות מרתון וטריאתלון? • עמוס שביט משתף הכל ומגלה מהי בשבילו ההגדרה הנכונה של "איש ברזל": "להיות מסוגל לקום בשבת בבוקר, לרכב תשעים קילומטר בהרים, ואז לחזור הביתה ולהוציא את המשפחה לטיול בלי להתבכיין" • ביום שישי הקרוב הוא ישתתף בתחרות "ישראמן" – מתחרויות האקסטרים הקשות בעולם, שמתקיימת באילת

ביום שישי הקרוב, כשאתם תארגנו את הילדים לבית הספר ותפנטזו על קפה בשמש, עמוס שביט ממודיעין יחל את היום שלו ממש בזריחה. לאחר התארגנות זריזה הוא יקפוץ למי ים סוף, שם ישחה ארבעה קילומטרים. אחר כך יעלה על אופניים וידווש למרחק של 180 קילומטר, ולקינוח הוא יסיים את יומו בריצת מרתון שלם. כל זאת במסגרת "ישראמן" - הגרסה הישראלית לתחרויות "איש הברזל" שהן הגרסה האקסטרימית לטריאתלון. "ישראמן" נערכת מדי שנה באילת ונחשבת לאחת הקשות מסוגה בעולם.

כאשר בטטת כורסא כמוני מגיעה לראיין את אחד מאותם משתתפי טרנד הספורט והאקסטרים ששוטף את המדינה בעשור האחרון, השאלה הראשונה המנקרת במוחי היא למה? למה אתם עושים את זה לעצמכם ומה רע בסתם כדורגל עם החבר'ה פעם בשבוע?

שביט בן ה-48, נשוי ואב לשלושה המשמש כדובר משרד החינוך, הוא עיתונאי לשעבר שעבד ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". את דרכו לעולם הריצות למרחקים לא שפויים הוא החל לאחר מותו של רוכב האופניים שניאור חשין בשנת 2010, אותו כלל לא הכיר. "זה היה יום שישי", הוא מספר. "אני פותח רדיו. תדהמה. משהו תפס אותי שם, אולי העניין שהדורס שלו הפקיר אותו. באותו זמן הייתי עיתונאי במוסף שבעה ימים של ידיעות והחוש העיתונאי אמר לי שיש פה סיפור שכדאי לתפוס אותו".

מספר ימים לאחר מכן נתקל שביט בידיעה בעיתון על כך שחבריו של חשין המנוח מהשירות בשייטת 13 החליטו לרוץ מרתון לזכרו. "זאת הייתה הדרך שלהם גם להרים את אלמנתו וכל החברים שהיו מרוסקים אחרי מותו. זה בער בי והחלטתי שאני הולך לרוץ מרתון בפעם הראשונה בחיי. זה גם התלבש לי כנראה עם משבר גיל הארבעים".

שביט הצטרף אל אותה קבוצת חבריו של חשין, שהפכו לחברים שלו איתם הוא מבלה עד היום. "בינואר 2011 רצתי בפעם הראשונה בחיי מרתון. זה לא משהו שחלמתי שאעשה. הקטע של הריצה הוא קודם כל חברתי-קהילתי. אתה נכנס לעולם שחלק ממנו זה הריצה וחלק אחר הוא לשבת אחר כך בקפה עם חברים. בדור ההורים שלנו היה להם ריקודי עם, היום יש את הריצה. יש גם כמובן את הקטע הגופני. אתה מגיע לגיל ארבעים והבטן מתחילה להתעגל ואתה לוקח החלטה אם להמשיך לא לעשות ספורט ולתת לגוף שלך להתנדף, או להתחיל לעשות משהו".

איך הייתה התחושה אחרי המרתון הראשון?

"מדהימה. את המרתון הראשון שלך אתה לא שוכח. התחילה קבוצה קטנה שהתגבשה ולאט-לאט באו עוד. באותו מרתון טבריה ב-2011 היינו 150 רצים עם חולצות של שניאור חשין, עידוד ובלונים. הייתי בעננים, מה גם שבאותו סוף שבוע פרסמתי את הכתבה על החברים של שניאור, שבה היה גם ראיון עם אלמנתו של שניאור שקודם לכן לא רצתה להתראיין".

מאז אותו מרתון השלים שביט עוד כמה וכמה ריצות, כולל כאלו למרחק מאה קילומטר. את ה'ישראמן' באילת הוא כבר השלים פעם אחת בשנת 2015. "בשבילי זה מדיטציה. אני מגיע הביתה בסוף יום עבודה כשהמוח שלי מפוצץ במחשבות וטרדות, יוצא לריצה לחצי שעה, פורק את זה וחוזר הביתה בן אדם אחר. זה נשמע קלישאתי, אבל ככה זה. זה גם הזמן היחידי שלי בלי טלפון צמוד".

על תחרויות איש הברזל שמע שביט באותה תקופה בה התאמן עם חבריו של חשין המנוח. "כשראיינתי את אלמנתו של שניאור זה היה בבית שלו, בחדר העבודה. היא סיפרה לי שהוא היה אמור להשתתף בתחרות איש הברזל באוסטריה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה. לא הכרתי את זה בכלל. זה נשמע לי משהו שרק חולי נפש יעשו. היא גם סיפרה לי ששניאור בשנה הקודמת רץ את מרתון טבריה, אבל לא כמו כל אחד. בבוקר הוא קם עם חבר, צלחו את הכנרת בשחייה, הקיפו אותה באופניים ואז רצו את המרתון. אמרתי לעצמי 'איזה אנשים שרוטים יש'. ואז רצתי מרתון ואחר כך אמרתי לעצמי למה שלא אקנה לי אופניים ואתחיל גם לרכב. אז התחלתי לרכב ואמרתי לעצמי שאם אני מפרק את איש הברזל לגורמים – רכיבה, שחייה וריצה, אז זה משהו שאני יכול לעשות. את פשוט נשאב לזה. אתה עושה לעצמך רציונליזציה ואומר 'אני יכול לעשות את הריצה, וגם את השחייה והרכיבה'. באותו שלב אתה לא מדמיין כמה קשה זה יהיה באמת. הגעתי לתחרות באילת כשאני עם מחלת נשיקה. הייתי על הפנים, עד היום אין לי מושג איך עשיתי את זה".

אתה מחזיר אותי לשאלת הפתיחה – למה? למה יש לך צורך לאתגר את עצמך בצורה כל כך קיצונית?

"אתה אומר קיצונית, אני לא יודע... יש אנשים של אתגרים. אתה אוהב את האתגר. גם אני כזה. אתה לא רוצה ללכת למובן מאליו. יש צורך לראות מה אני יכול לעשות, מה יכול להשיג. לסמן מטרות. אני באמת חושב שאדם צריך לסמן לעצמו מטרות, הגיוניות. עשיתי ארבע פעמים את מסלול החצי בישראמן עד שהגעתי לעשות את המסלול המלא. זאת הייתה תכנית חומש. אני חושב שאם אתה לא מסמן לעצמך מטרות, אתה לא מגיע. אתה לא משיג".

ובכל זאת, עד לפני עשרים שנה לרוץ מרתון לא היה נחשב למשימה הגיונית.

"אני חושב שזה לא במקרה שהרבה מהרצים הם מעל גיל ארבעים. מגיע שלב בחיים בו אתה מרגיש שאתה צריך עוד משהו, תוכן בחיים. הילדים כבר גדלים, אתה נכנס למעין שיוט בחיים ברמה המקצועית והאישית. אולי יש כאלה שהולכים לעשות סקי, אחרים ייקחו מאהבת, אבל זה לא אני. אתה מכניס תוכן חדש לחיים שלך שמסעיר אותך. אתה מרגיש סופרמן, כוכב רוק. תחשוב, אני הרזה והחלש. לא ספורטאי גדול, ופתאום עושה דברים כאלה. שמעון פרס אמר 'אנשים רגילים יכולים לעשות דברים בלתי רגילים' וזה תפס אותי. אני בן אדם רגיל לגמרי. אתה רואה אותי? אף פעם לא היו לי קוביות בבטן ובכדורסל בבית הספר הייתי יושב על הספסל".

איך נראית שגרת האימונים לקראת תחרות כזו?

"בגדול אתה צריך להקדיש לזה שנה. איש ברזל זו תחרות סיבולת. אתה נבחן על הסיבולת שלך. גם הכי חזקים קשה להם והם נשברים. מה שסוחב אותך עד הסוף זו הסיבולת שלך, הפיזית והמנטלית. לא תעבוד על זה - לא תצליח. תחשוב שבתחרות כזו אתה בעצימות אינטנסיבית מעל ל-14 שעות. לפני שנה התחלתי גם ללמוד לתואר שני, לימודים מאוד אינטנסיביים. יש לי עבודה אינטנסיבית, משפחה וילדים, לימודים. אתה אומר לעצמך 'הכי טוב להכניס עוד פרויקט בזמן שכבר יש לך עודף פרויקטים'. אז נכנסתי לפרויקט הישראמן. במידה רבה אני כבר חושב על גיל חמישים, מרגיש שחייב לעשות את זה עד גיל חמישים אחרת אני לא יודע אם אוכל לעשות את זה בעתיד, גם בגלל פציעות שיש לי בברך".

כמה אימונים בשבוע צריך כדי להגיע מוכן לתחרות?

"אם אתה רוצה להגיע כשיר לתחרות כזאת אתה צריך להתאמן כל יום במשך ארבעה חודשים לפני התחרות. אני לא מאלה שמתאמנים כל יום. היתרון שלי הוא שזאת לא הפעם הראשונה שאני משתתף בתחרות כזאת, וגם עשיתי לא מעט מרתונים וגם עשיתי אולטרה מרתון של מאה קילומטר, אז יש כבר סיבולת שנבנתה".

איך בכלל הגוף האנושי מסוגל להתמודד עם מאמץ כזה?

"זה פלא. הגוף האנושי הוא פלא. רק קצת הכוונה נכונה ואמונה, זה מה שצריך. אני לא מהאתלטים שנולדו לתוך זה ופתאום אתה מגלה שיש לך יכולות ותעצומות. לרוץ במשך לילה שלם מאה קילומטר... הגוף כמכונה מייצר את הסיבולת עם השנים והאימונים והתחרויות ואז אתה צריך להתאמן פחות. לך תדע, אולי אני משלה את עצמי ובשישי אני הולך להתרסק. גם יש שם תנאים קשים למעלה בהרים".

זה אומר גם שכל טיפת זמן פנוי מוקדש לאימונים במהלך החודשים שלפני?

"אני מסתכל על זה כמשולש שיש בו את המשפחה, העבודה והאימונים. אני מאמין, גם מניסיון אישי, שאסור לך לפגוע בפרופורציות של המשולש הזה. אם אתה פוגע זה נגמר בגירושים או בפיטורים. זה קורה הרבה. ב-2015 כשהתאמנתי לקראת המסלול המלא בישראמן שילמתי על מחיר. יש מחירים. קודם כל לא היה לי זמן לקפה עם חברים במשך שנה. אני אומר את זה קודם כל לחברים וגם לשותף שלי חנן רייך מרעננה. איש ברזל נבחן לא בתחרות עצמה. בתחרות אתה בא, עושה את התחרות ובזה זה נגמר. איש ברזל נבחן ביכולת לקום בשבת בבוקר מוקדם לרכיבה של 90 קילומטר בהרי ירושלים, לחזור הביתה ובלי להתבכיין לשים תיק על הגב ולהוציא את המשפחה לטיול".

כמה מכם באמת מצליחים לעשות את זה?

"אני לא יודע, אבל זה המבחן. איש ברזל זה לבוא הביתה ולתת למשפחה את מה שהיא צריכה. בלי להתבכיין ולרצות לנוח. גם להגיע למצב שבעבודה בכלל לא מרגישים שאתה בשגרת אימונים לקראת תחרות. לא להוריד בכלל מכל מה שאתה עושה בחיים".

איך נראית החוויה הגופנית במהלך תחרות כזו?

"הסלוגן של התחרות באילת הוא 'אם אתה קשוח מספיק'. זאת באמת תחרות לקשוחים. אין שם שום סיכוי להשיג תוצאה טובה. התנאים הם בלתי אפשריים, עם רוחות נוראיות לפנים ועליות קשות. הרבה לא מסיימים את המסלול. רוב המתחרים עושים חצי מסלול. אני לא יודע איך אהיה אחרי התחרות בשישי, אבל בפעם הקודמת הייתי באופוריה פסיכית ברגע הראשון. הייתי בעננים, צילומים וואטספים וכל זה. אחר כך, ברגע שהתיישבתי על מדרכה בצד הכביש, הייתה קריסה טוטאלית ברמה שהרגשתי שאני הולך להתעלף. לא הייתי מסוגל לחזור ולקחת את האופניים. חזרתי לחדר במלון, נשכבתי על המיטה עם בגדי התחרות והייתי בהכרה מעורפלת עד איזה שלוש לפנות בוקר. מהרגע שסיימתי ועד לשלוש הייתי בסוג של נתק. אבל למחרת כשהגוף כואב לך אתה נהנה מזה מנטלית".

יש דאון מנטלי אחרי תחרות?

"יש, כן. אתה קם למחרת בבוקר ואומר לעצמך 'אני איש ברזל'. אז מה, מה זה אומר? יש גם את הקטע שהרבה מתחרים מקעקעים M כזו אדומה, סמל של התחרות. אני לא עשיתי אבל יש קטע של אחרי. חזרתי לעבודה ולחיים ובאיזה מובן עכשיו אני איש ברזל? אז יש תחושת ריקנות, אבל מצד שני זה בונה אותך מנטלית, אתה הופך להיות בן אדם מחושל לחיים. הוכחתי לעצמי שהתמודדתי עם אתגרים קשים ואוכל להתמודד איתם גם בעתיד".

יש פציעות בדרך?

"יש פציעות קטנות ויש גם כבדות. אתה צריך לדעת לנהל את עצמך נכון בדרך כדי לא להגיע לפציעות. לי יש קרע במיניסקוס ועוד משהו בסחוס. כבר עברתי ניתוח אחד. לעשות מרתון נכון צריך לדעת לנהל את המרתון שלך. מתי להגביר, איזה קצב, מתי לשתות ומה לאכול. ישראמן זה וואחד ניהול. מהרגע שנכנסת למים. אמנם התכנית הכי מסודרת בעולם יכולה להשתנות בתוך שנייה, אבל כל הזמן אתה צריך לבדוק את עצמך ולא להגיע לחוסר בגוף כי אז תפגוש קיר, כמו שאומרים".

ועד מתי ממשיכים לחלום על האתגר הבא?

"אתה אולי חושב שאני שרוט, אבל אני שרוט קל. הפעם האחרונה שעשיתי את הישראמן הייתה ב-2015, גם אם אחר כך רצתי פעמיים מאה קילומטר. זה יישמע לך מוזר, אבל אני עמדתי בפרץ. אתה יודע כמה פעמים ניסו לשכנע אותי לבוא לתחרויות מטורפות כמו ריצה של 24 שעות רצוף? או ריצות של 160 קילומטר? אז אני שם לעצמי גבולות. אני שואל את עצמי מה מעניין אותי ואני לא אחד שכל הזמן מחפש את האתגר הבא. אמשיך לסמן לעצמי מטרות, אבל אני כרגע מסמן את הישראמן, אחר כך נחשוב מה עושים הלאה".

עיריית מודיעין קיץ מודיעינ