(newsדיור מוגן 10.7.19
ראיתי עיר עוטפת אור

ראיתי עיר עוטפת אור

כל ירושלמי מכיר את "בית חינוך עיוורים", שנוסד בסוף המאה ה-19 והבניין שלו הוא אבן דרך בעיר הבירה • למי שלא מכיר ולמי ששכח כתב מנחם מיכלסון ממודיעין את תולדות המוסד המפואר בספר "רואים את הקולות" • הקורא בו ישוגר במנהרת הזמן לימי הטורקים, לעלילות יוסי בנאי, יצחק נבון ויהורם גאון •  ולסיפורים הירושלמים שלא נס ליחם

מנחם מיכלסון ממודיעין הוא עיתונאי ותיק שעבד עשרות שנים ב"ידיעות אחרונות" ועכשיו, כלומר בעשורים האחרונים, הוא כותב ספרים. בעיקר ספרים היסטוריים על תולדות אישים כאלה ואחרים או מוסדות ציבורים שקיים חשש שייעלמו מהזיכרון הציבורי.

אחד מהם הוא מוסד ירושלמי מכובד ומוכר - "בית חינוך עיוורים" שכל ירושלמי מכיר. הבניין נמצא בכניסה לעיר והוא אחד המוסדות הציבוריים הוותיקים בירושלים, שנוסד בשנת 1902 וראה את הטורקים שולטים בעיר ואת הבריטים כמובן.

מיכלסון התבקש לכתוב ספר על בית חינוך עיוורים. משימה לא פשוטה כלל בעיקר למוסד חינוכי שנוסד בכלל במאה ה-19, התפתח והתרחב ודילג בין כמה אתרים בהם גם העיר העתיקה, עד שהגיע למשכנו הנוכחי בכניסה לעיר ליד מוסד הרב קוק. כך נולד הספר "רואים את הקולות", שיצא לאור באחרונה.

מעבר לתהילת המוסד, היה זה בית ספר ובית חינוך ראשון שנועד לעיוורים על כל המשמעויות. באותה תקופה היו הרבה עיוורים בארץ הקודש, זיכרון כואב למחלת הגרענת שפקדה רבים ושאיבדו את מאור עיניהם. להיות אז עיוור היה מצב די קשה, ללא מסגרת חינוכית מתאימה, שלא לדבר על טיפולים נאותים והסתגלות נפשית וגופנית למגבלה הקשה.

יותר ממאה שנים לאחר היווסדו התיישב מיכלסון לכתוב את קורות המוסד המפואר. נפגשתי איתו כדי לשמוע מעט מהסיפורים על ההיסטוריה של המקום. חלקם עצובים וחלקם משעשעים למדי.

"בראשית היתה התעלומה", מספר מיכלסון בדרכו ההומוריסטית, "תעלומת הארכיון. לגבי מוסד שנוסד ב-1902, השאלה הראשונה שנשאלה היתה 'היכן הארכיון של קורות ימי המוסד?'. 'אין ארכיון', אמרו לי בבית חינוך עיוורים. 'אין ארכיון?', תמהתי, 'היכן הוא?'. אמרו לי שאבד. 'כיצד הולך ארכיון שלם לאיבוד'?, שאלתי. הארכיון היה פה ללא ספק, אבל במהלך השנים צצו תורמים רחבי לב וכיס, והציעו סכומים שאִפשרו למנהלי המוסד להקים בקמפוס עוד מבנה ועוד כיתות. וכך מבנים ארעיים, או כאלה שכבר לא התאימו לתפקידם, נהרסו. באחד מהם כנראה שכן הארכיון".

ומה עשית? איך כותבים ספר על תולדות מוסד מפואר כזה בלי ארכיון?

"יצאתי לחפש  את הארכיון הנעלם. יותר מחצי שנה, וביתר דיוק במשך כשמונה חודשים, חיפשתי את המטמון".

ומצאת אותו?

"בחלקים. את החלק הראשון שלו מצאתי בארכיון עיריית ירושלים, שאיש מעובדיו לא ידע לומר מתי וכיצד איבריו של זה נחתו בתחומם. על מדפי ארכיון העירייה נחו בשלווה במשך עשרות שנים עשרים ושישה מיכלים גדולים ובהם אינספור מסמכים, מכתבים, תעודות, פרוטוקולים, קטעי עיתונות, מכתבים במעטפות שולחיהם, ותיקים מסודרים".

וזהו?

 "מה פתאום. מצאתי גם קטעי תיקים ושברי אוגדנים בארכיון הציוני; מצאתי חומרים ביד בן צבי; מצאתי מסמכים בארכיון של הרובע היהודי. לאט-לאט הצלחתי להשלים את רצף השנים".

מה זה עשה לך?

 "לפתע הרגשתי את עצמי לא כתחקירן של ספר אלא כארכיאולוג. הנה אני מסיר עוד אבן ומיישר עוד שכבה – והופ, מצאתי מטבע! מעמיק חפור והנה כד חרס!".

אז מה גילית?

"גיליתי לפתע בתמונות ילדים עיוורים שעולמם לא חרב עליהם בגלל עיוורונם, אלא שעולמם הקשה הוקל עליהם. ילדים שעתידם כבר לא היה בהושטת יד כקבצנים בקרנות הרחובות כפי שהיה במשך שנים רבות, אלא ילדים שהפכו לבעלי מקצועות המכבדים את בעליהם, לבעלי השכלה וידע, לאנשי משפחה. זה היה גילוי מדהים".

 תן דוגמה.

"המסמכים חשפו בפני מידע ותמונות בלתי ייאמנו של ילדים עיוורים המטפסים על צוקים במדבר יהודה ומה לא. ואגב תמונות – צלם הבית במשך עשרות שנים היה הצלם המיתולוגי דיוויד רובינגר, שהשכיל לתעד ולצלם תמונות המביעות היטב את נפשם של הילדים. מאות תמונות, אלפי תמונות. כשפניתי אליו לבקש תמונות להדפסה בספר הוא השיב לי כי כל ארכיונו, המקיף יותר מחצי מיליון תמונות מכל התקופות, נמכר ל'ידיעות אחרונות'. לא נותרה בידיו אף לא תמונה אחת".

 מה עשית?

"פניתי לארכיון ידיעות אחרונות והם העניקו לי גישה חינם לכל הצילומים. בספר יש כמאה תמונות של רובינגר, לצד כ-150 תמונות מארכיונים אחרים. חלקן נרכשו וחלקן ניתנו כשי".

איך אתה רואה את הפרויקט הזה?

"כאחד הסיפורים המופלאים ביותר של ירושלים, זה סיפורו של המוסד המיתולוגי בית חינוך עיוורים לילדי ישראל. הוא הוקם ב-1902 על-ידי יהודים בעקבות פגיעת גמל משתולל בילד עיוור ברובע היהודי. באותה העת ירושלים מלאה עיוורים צעירים ומבוגרים בשל מכת הגרענת (טראכומה), מחלת עיניים שכיום היא פשוטה בתכלית אבל אז הייתה פגיעתה קשה וטראגית. בעיר הסתובבו, חסרי מעש, אינספור עיוורים קטנים כגדולים, שעיסוקם העיקרי היה קיבוץ נדבות מעוברים ושבים. בית חינוך עיוורים קנה לו במרוצת השנים שם עולמי בשל שיטות החינוך וההוראה העיוניות והמקצועיות המתקדמות והייחודיות שלו. המוסד הפך עם השנים ליעד חובה לסיורים לא רק למבקרים בירושלים, אלא גם למנהיגים ולאישי ציבור ובעיקר למומחים מהשורה הראשונה בעולם בטיפול ובחינוך ילדים עיוורים ולקויי ראייה".

שתף אותנו בסיפור מעניין... 

"הסיפור הוא על המילה 'אינטרנט'. היא קיימת במסמכי בית חינוך עיוורים משנת 1931 הידעת? כן, אינטרנט היא המצאה חדשה שחוללה מהפכה בעולם במאה ה-20. ובכל זאת, לכאורה הייתה המלה קיימת  כבר עשרות שנים קודם לכן. הנה כי כן, בשבט תרצ"א (פברואר 1931) פנה המוסד אל ראשי הנהלת מחלקת החינוך הממשלתית, בבקשה מכבודם, 'שתואילו לתת לנו תעודה שמוסדנו הנהו אינטרנט...'".

אינטרנט ב-1931?

"הכל עניין של ניקוד: המלה אינטרנַט בלטינית פירושה פנימייה. המוסד ביקש בסך הכול אישור שהוא פנימייתי וכי הוא 'מספק לחניכים העיוורים וגם לחניכות העיוורות הנמצאים בו, מלבד חינוך גם את צורכי חייהם, היינו כלכלה, הלבשה וכו'".

לשם מה האישור?

"כך הם כתבו למחלקת החינוך: תעודה זו נחוצה לנו בקשר עם משלוח בגדים, שהגיע בשביל מוסדנו בתור מתנה מאמריקה, כדי להראותה למנהל המכס בחיפה ולקבל פטורים ממכס".

יש בספר קוריוזים תקופתיים?

"הנה למשל מסמך ברוח הזמן: בכ"ו בתשרי תרצ"ז (12 באוקטובר 1936), פנה המוסד למפקד משטרת מחוז ירושלים, בבקשה מיוחדת במינה, לאור המצב הביטחוני הרעוע בשנת המאורעות: 'נבקשכם לתת רישיון מעבר בשעת העוצר למר פייבל מלצר, יו"ר הנהלת מוסדנו. מר מלצר הוא גם מנהל בית-הספר לבנות מזרחי 'רוחמה', ומכיוון שהוא עסוק בהנהלת בית-הספר, הוא לא יוכל להתעסק בשעות היום בענייני המוסד. לכן אנחנו מבקשים בעבורו רישיון הליכה בלילות, כדי שיוכל לבקר את מוסדנו ולהתעסק בלילות בצרכי בית חינוך עיוורים'".

מה לדעתך הסיפור הכי פיקנטי בספר? 

"כמובן הסיפור של יוסי בנאי. בקיץ 1946 הציעו בעליו של בית הקולנוע המיתולוגי "אדיסון" להנהלת בית חינוך עיוורים לשלוח את החניכים לשמוע סרטים חינם. אכן, לשמוע סרטים. הרעיון היה שהמדריכים יספרו לחניכים מראש את עלילת הסרט, הילדים ישמעו באולם הקולנוע את הדיאלוגים המלווים את ההתרחשויות שעל המסך, שכבר היו מוּכרות להם, וכך ישפרו את ידיעותיהם באנגלית. ואכן, כך התנהלו הדברים במשך כשנה וחצי ואף יותר. החניכים הגיעו לקולנוע בהסעה מהמוסד, המכונית הורידה אותם ליד המדרכה הסמוכה לקולנוע, הם התייצבו בשורה, משקפי שמש לעיניהם, ואחר פסעו כשהם מניחים יד-על-כתף, יד-על-כתף, אחרי הראשון שלמד מראש את הדרך הקצרה, וכך נכנסו לקולנוע. הסדרן, אדון שלמה, תמיד היה מקדם את פניהם בברכת שלום לבבית".

אמרנו יוסי בנאי...

"הנה זה מגיע. המקום שיועד לעיוורים באולם הקולנוע היה השורה הראשונה שכן זו הייתה תמיד ריקה, מאחר שאיש מהצופים לא רצה לשבת בה בגלל הקִרבה למסך וזווית הראייה הקשה. לעיוורים לא היה אכפת. ממילא הם לא ראו את הסרט. עוד נאמר להם מראש, כי לאחר שיתפסו את מקומותיהם, האחרון שבשורה הנכנסת לאולם יעמוד על רגליו, יפנה חצי סיבוב לאחור וינפנף בידו באלכסון כלפי מעלה".

למה?

"כי שם, למעלה, יושב המקרין, כך הסבירו לתלמידים. וברגע שיראה את תנועת היד - המקרין יבין כי כולם יושבים, אף אחד אינו מסתיר לצופים שבשורות מאחור, ואפשר כבר להתחיל בהקרנה".

ועכשיו ליוסי בנאי...

"הילדים העיוורים שמעו כך עשרות סרטים, שהתחלפו מדי שבוע. אבל היה ביניהם אחד שלא רק שמע אלא גם ראה. האחרון בשורת תלמידים, זה שתמיד נפנף בידו למקרין, היה נער בן 14. הוא נהג תמיד להרכיב משקפי שמש כהות על עיניו ככל העיוורים, ובדרך לאולם הניח את ידו על כתף העיוור שלפניו כדרך שנהגו העיוורים וכך נכנס יחד איתם. אולם עיניו לא היו סומות. זה היה יוסי בנאי, שכך הצליח להתפלח לקולנוע במשך יותר משנה וחצי ולצפות בעשרות סרטים בחינם".

יש סיפורים מתקופתנו או שהכל היסטוריה עתיקה?

"בשנת 1994 נבחר יהורם גאון לעירית ירושלים והיה האחראי על תיק התרבות. באחד הימים הגיע הזמר הפופולרי לביקור במוסד, הפעם בחליפה של חבר מועצת העיר, והעלה זיכרונות מימי ילדותו בירושלים. 'בירושלים של ילדותי היו ארבעה סימנים', אמר הזמר הנודע. 'סבי, המקובל בישיבת בית-אל שבעיר העתיקה; אבי, המורה, תלמידו של דוד ילין; הכותל המערבי, ובית חינוך עיוורים. היום אני יודע שלא  הכול נצח, אולם שניים מהארבעה נשארו לעד".

וסיפור לסיום...

"יצחק נבון סיפר כך: 'בבית חינוך עיוורים למדתי שהכל יחסי בחיים' ומעשה שהיה כך היה: בנעוריו, הנשיא החמישי לימים היה תלמיד בתיכון בית-הכרם והתנדב לקרוא ספרים באוזני העיוורים. פעמיים בשבוע בשעות הערב, שלוש שעות בכל פעם. הילדים היו מרותקים להקראותיו, לא פחות מאשר ליכולת המספר שלו. 'באחד מלילות החורף', סיפר נבון, 'ישבתי עם הילדים במרתף וקראתי להם מסיפורי ז'ול ורן. היה זה ליל סופה וסער, והדי הרעמים נתגלגלו ונשמעו היטב גם במרתף. לפתע נשמע רעם אדיר במיוחד, ובעקבותיו כבה האור בכל המוסד. הפסקתי לקרוא. הם לא הבינו מדוע. לעומת זאת, אני הבנתי מיד שההקראה הסתיימה, אבל בעלטה הסמיכה לא מצאתי את דרכי אל הפתח. 'לעזאזל, איך יוצאים מפה?' קראתי ואחד החניכים אמר לי מיד בטון אדיב: 'תן לי יד...'".

עיריית מודיעין קיץ מודיעינ