(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
גאולה על שני גלגלים

גאולה על שני גלגלים

לפני עשר שנים השתנו חייה של ד"ר נעמה פאור ממודיעין, כשנקלעה לשריפה במעבדה לכימיה באוניברסיטה העברית • היא נלחמה על חייה בבית החולים ועברה תהליך שיקום ארוך וכואב, גם של גופה וגם של חיי המשפחה שלה שספגו פגיעה אנושה • המלאך הגואל התגלה בצורת זוג אופניים, שהחזיר אותה לחיים

(צילומים: פרטי)

ד"ר נעמה פאור, בת 49 ואם לחמישה ממודיעין, היתה באמצע קריירה מצליחה כחוקרת בתחום הכימיה כששריפה פרצה במעבדה שבה עבדה באוניברסיטה העברית בירושלים. התאונה גרמה לה לפגיעה קשה ולכוויות על פני 40 אחוז מגופה ופניה. עשר שנים של תהליך שיקום ארוך ורווי כאבים סיפקו לנעמה נקודת אחיזה מפתיעה לאחר שגילתה את ספורט הרכיבה על אופניים. קשיים באחיזת כידון האופניים בידה השמאלית הפגועה, ואין ספור נפילות, לא מנעו ממנה את הדבקות במטרה לשקם את עצמה.

כיום, בעזרת בעלה שדוחף ומסייע, השניים רוכבים במסגרת תחרותית ויוצאים לתחרויות בעולם הרחב "בלי שאף אחד עושה לי הנחות לא באימונים ולא בתחרות בגלל הנכות שלי", לדבריה. "כמה חודשים מאז שהכרתי את ענף הרכיבה, נשביתי בקסמם של האופניים ונכבשתי ממש ומאותו רגע ספורט הרכיבה הפך לתחביב המרכזי בחיי, ואני יכולה לומר היום בביטחה שהיציאה למירוצים בעולם סייעו לי מאד בשיקום".

מה קרה באותו יום במעבדה?

"זה היה יום עבודה שגרתי במעבדה שלנו בגבעת רם, באחד מימי מרץ 2009. נכנסתי לחדר במעבדה כדי לחפש חומר מסויים ואז, מחומר שהתנדף או מסיבה אחרת, פרצה אש ואני נלכדתי בחלק האחורי של המעבדה. ניסיתי לברוח אבל השולחן היה צמוד לקיר לכל אורכו וחסם לי את המעבר. איכשהו בסוף הצלחתי לצאת משם. התגלגלתי על הרצפה בנסיון לכבות את עצמי. הייתי כבר אחוזה בלהבות. החלוק שלי בער והצלחתי לקום ורצתי למקלחת הסמוכה. תלשתי מעצמי את החולצה ופתחתי את המים".

לא היה מי שיעזור לך?

"היו אנשים במעבדה ובסביבה וכולם היו בהיסטריה. אני לא זוכרת אם עזרו לי. אני זוכרת שרצתי למקלחת ופתחתי את המים. הגיע אמבולנס ולקחו אותי להדסה. הרדימו אותי והנשימו אותי והתחלתי במסכת ניתוחים וטיפולים".

פאור, שהיתה אז בעיצומו של פוסט-דוקטורט, נלחמה על חייה במשך מספר חודשים. ואז החל שיקום ארוך. לבית החולים היא הגיע עם כוויות בהיקף 60% ובדרגת כוויה שלישית עמוקה המוגדרת כסכנת חיים. בצאתה מבית החולים היא היתה כבר ברמת כוויות של 40%. היא נפגעה בעיקר בפניה ופלג גופה העליון וגם בידיה.

התאונה הקשה אילצה את נעמה להילחם על חייה: ניתוח אחר ניתוח והשתלות עור, כוויות, מראה מצולק וסימן שאלה גדול לגבי יכולתה לחזור לחיים שגרתיים. בעלה, קובי (היום בן 53, איש היי טק) המשיך להחזיק את הבית בתקופת השיקום הארוכה ועבר אף הוא תהליך נפשי לא קל.

בשנה הראשונה לשיקום נלחמה פאור לא רק על חייה אלא גם על נפשה. תחבושות הלחץ שנאלצה לעטות ללא הפסקה הכבידו על יכולתה לנוע. היא עברה טיפולי פיזיותרפיה מאתגרים ונדרשה לתפקד גם כאם לחמשת ילדיה. היא חיפשה משהו שייתן לה כוח מעבר לעולם הרפואה הקונבנציונלי ולאחר חיפושים הגיעה לשיעורי חשיבה הכרתית  ולמפגשי "העצמה" ו"דמיון מודרך". באחד מהמפגשים אלו עברה נעמה תרגיל עם בן זוג שסיפר לה על אהבתו לרכיבה על אופניים. היא נדלקה והבינה שחלק מהשיקום שלה יהיה בזכות פעילות אחרת ושונה ממה שהכירה. נעמה החליטה להמציא את הגלגל מחדש.

"קניתי אופניים. הבאנו אותם הביתה ועמדתי והבטתי בהם. החזקתי בכידון ואז ראיתי שהיד השמאלית שלי שהיתה מעוותת מהכוויות לא מגיעה לידית הלחיצה על המהלכים. הלכתי חזרה לחנות האופניים וביקשתי שיתאימו אותם ליד שלי. הם שינו את המרחק של ידית ההילוכים עם בורג ומאז כל פעם הייתי מתאימה את המרחק ליד שלי ועם תרגילי הפיזיותראפיה גם האחיזה השתפרה. כל שינוי בידית המהלכים, אפילו של מילימטר אחד, היה בשבילי ניצחון גדול".

מתי התחלת לרכב ממש?

"פעם ראשונה עליתי על האופניים כמה חודשים אחרי שהתחלתי את השיקום. את העבודה במעבדה כמובן הפסקתי כי לא יכולתי להשתמש כבר בידי השמאלית ולמעשה המחקר שלי נפסק בבת אחת. זה היה שוק נוראי כי אתה מבין שהקריירה שלך נקטעה וזהו. אין יותר פוסט דוקטורט. אין מחקר. אין קריירה בתחום הכימיה. מאז אני מוגדרת נכה מאה אחוז בביטוח לאומי ולא חזרתי למעשה לעבודה".

איך מתמודדים עם זה מבחינת המשפחה?

"קשה מאד. חמישה ילדים בבית, בעל אוהב שפתאום מקבל לידו אישה מעוותת פצועה, נאנקת מכאבים כל היום, ממשיכה לדמם במקלחת מפצעי הכוויות חודשים אחרי התאונה, בלי עבודה, עם טיפולים שעולים הון עתק. רק אז נודע לי שבגלל שאני פוסט דוקטורנטית שעבדה על מילגה -לא נחשבתי בכלל לעובדת של האוניברסיטה העברית ולא היה לי כיסוי בביטוח לאומי. אז היו גם מלחמות נגד האוניברסיטה וחברות הביטוח, בקיצור עשר שנים של גיהינום".

ושרדת...

"כן. היתה לי ברירה? עם חמישה ילדים ומשכורת רק של הבעל, הגענו לא מזמן לפשרה כספית והאופניים הפכו להיות מרכז חיי בשיקום. קובי בעלי, שקיבל אותי פגועה, הוא פרטנר נפלא. שכבתי לידו בלילות חבושה בתחבושות ממש כמו מומיה אבל לאט לאט השתפרתי. רכבתי. קובי גם הוא רוכב אופניים והתחלנו לרכב ביחד. אני תמיד לוקחת איתי משפט ששמעתי 'לאן שתביטי - לשם תגיעי' והמשפט הזה מלווה אותי יום יום".

פאור התאימה את האופניים לצרכיה ולמרות שהתקשתה לאזן את עצמה על האופניים ולעשות תנועות רציפות, לא התייאשה והחלה לרכב. מיום ליום למדה מחדש איך להזיז את גוף, לאזן את משקלה על שני גלגלים ולהתמודד עם האופניים למרות גופה הפצוע והא-סימטרי. עם חליפות הלחץ היא דיוושה בתוך היערות סביב מודיעין, יצרה קשר עם המאמנת לורי קופנס והחלה לעמוד בלוחות זמנים, שהכריחו אותה לצאת מהמיטה, בשעות לא שגרתיות.

"האופניים מבחינתי זה חופש", היא מספרת. "זו שליטה. זה להרגיש את העוצמה של החיים, להגיע למקומות של שמחה בלב, תחושה של טעינת מצברים, אנרגיה חזקה והקבוצה שבה אני רוכבת כיום בשם רובי לייף היא הבית שלי".

נעמה וקובי בעלה (שרץ בעבר ובעקבות פציעה בכתפו עבר לפני שבע שנים לרכיבה על אופניים) כבר התחרו ביחד בטריאתלון וכעת הם מתכוננים לקראת מירוץ ה"גראן פונדו ערבה" שייערך במרץ (1-2/3/19). בנוסף הם מתכננים לעשות ביחד ביוני מסע טראנס מאתגר באלפים לאורך שבעה ימים ו-900 ק"מ. "פתגם אפריקאי אומר שאם אתה רוצה לרכב מהר תרכב לבד. אם אתה רוצה לרכוב רחוק תרכב ביחד", היא צוחקת.

אחרי 27 שנה של זוגיות הם מספרים כי הרכיבה ביחד עזרה להם לחזק את הקשר, לדעת לפרגן זה לזו ומתי לשחרר. "אנו מתאמנים ביחד ורוכבים לפחות פעם אחת בשבוע בימי שישי, אני יכולה לומר היום בביטחה שבזכות הרכיבה הצלחתי לשקם את הבית ואת הזוגיות, חזרתי להיות אמא פעילה לילדים והשתקמתי מהפציעה החיצונית, שפגעה בי קשות בדימוי החיצוני. האהבה מנצחת הכול ואני מרגישה שזכיתי בחיים". גם קובי מספר כי "בהתנהלות בינינו למדתי להיות קשוב וסובלני יותר וזה מחבר ששני בני הזוג חולקים את אותה האהבה ונוצרת סינרגיה".

מה התחרות הקרובה שדיברת עליה?

"גראן פונדו טור ערבה. זהו אחד מאירועי רכיבת כביש המיוחדים מאד שיש במזרח התיכון. מדובר באירוע רכיבת אופני כביש אתגרי בהפקה וניהול מקצועי של חברת גראן פונדו ישראל ובשת"פ מקצועי עם איגוד האופניים. ייצא לדרך טור ערבה הבינלאומי שייערך באזור המועצה האזורית הערבה התיכונה, פארק ספיר, מכתש ירוחם ומפעלי ים המלח. ישתתפו בו עשרות קבוצות מקצועיות מישראל ומחו"ל שיתחרו במשך יומיים, בשלושה קטעים לבחירתם: גראן פונדו - למרחק של 161 ק"מ הכוללים 2,050 מטר גובה של טיפוס מצטבר. מדיו פונדו – 128 ק"מ עם 1,500 מטר טיפוס מצטבר. מיני פונדו – 54 ק"מ מישוריים".

מה התובנות שאת לוקחת איתך מהתאונה?

"שהתאונה הזו שינתה את חיי".

במה?

"ממקום של עבודה מדהימה וזוגיות מופלאה ואם שמנהלת בית ועוזרת לילדים, נוצרה תהום ענקית. הזוגיות נפגעה, נפגע המקום האמהי בבית. חוויתי אובדן קשר עם ההורים שהפך למורכב, מקום העבודה ניתק את הקשר איתי וזה דבר שהוסיף לתחושה של 'לא קיימת', אובדן של יכולות פיזיות של יום יום, התמודדות עם פצעים, כאב, גרד בלי נסבל".

ובמבט לאחור מה את רואה?

"אני רואה איך דווקא מהשפל הזה עברתי תהליך של להכיר את עצמי, לאהוב ולקבל את עצמי, וואו כמה שהדרך קשה, ועם זאת מלווה בשמחה והצלחות קטנות. עברתי קורסים ולימודי העצמה וחיבור לנפש. התחלתי בבניית תקשורת ושיקום הבית וליצור חזרה חיבוק משפחתי. הגעתי הביתה מבית החולים פצועה, חבושה ונזקקת לתמיכה, ולאט לאט חזרתי שוב להיות אם ובת זוג בבית. זו היתה מלחמת הישרדות של ממש. הבנתי שלא רק אני נפצעתי אלא כל מי שמכיר אותי נפגע בשריפה ההיא במעבדה לכימיה: בעלי, הילדים, ההורים, האחיות, המשפחה, השכנים, החברים. וכך נכנסו לחיי האופניים, בהתחלה כעזר לצאת מהמיטה ובהמשך ככלי טיפולי לחיזוק הגוף".

(new)מאוחדת באנר 2