כן לקוקיה

ענת גבריאלי
2035-03-03 02:57:00
2035-03-03 02:57:00

הצגה מרתקת ועשויה היטב. עוז זהבי הוא לא ג'ק ניקולסון, אבל עדיין גיבור טרגי מוצלח בדרמה רלוונטית, ולא רק במוסדות סגורים

(צילום: ינאי יחיאל)

קן הקוקיה, שנכתב על ידי דייל וסרמן, והפך בעקבות סרטו של הבמאי מילוש פורמן לקלאסיקה ולסרט ששינה את תפיסת העולם לגבי מוסדות לחולי נפש, הועלה על במות התיאטרון כחמש פעמים ועתה הוא בשישית, בהפקה של הקאמרי עם שורה של שחקנים טובים וותיקים כמו עזרא דגן, יצחק חזקיה, אוהד שחר, אולה שור סלקטור ועוד.

המחזה והתסריט נכתבו על רקע שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, תקופה של מאבקים חברתיים רבים בארצות הברית (ילדי הפרחים, מלחמת ויטנאם, זכויות האפרו-אמריקאים ועוד), והוא עוסק במרד הפרט על חירותו מול עריצות הממסד השמרני.

מק'מרפי (עוז זהבי) הוא אסיר, נוכל ומהמר כפייתי, שנשלח להסתכלות במוסד לחולי נפש. כמטופל פרוע, נטול עכבות מוסריות הוא מנהיג את חבורת החוסים וממריד אותם נגד המוסד. מולו ניצבת האחות הראשית ראטצ'ד (אולה שור סלקטר) המגלמת את כל הדברים ההפוכים: סדר ומשמעת, שמרנות, אטימות, ורוע בחלוק לבן.  המטופלים הסובלים מחרדות, אובססיה, פרצי אלימות, הזיות וכדומה, משוכנעים שהמוסד מגן עליהם מפני העולם בחוץ. החלוקה הזאת ששומרת על הסדר הקיים נוחה לעולם: "משוגעים" בפנים, "נורמליים" בחוץ. אך איפה בדיוק הגבול, ומי קובע אותו? כל התנהגות שאינה לפי הספר או כל התנהגות חורגת המגלה חשיבה עצמאית מובילה את החוסים לטיפול חשמלי, ואף לגרוע מזה. האחות ראטצ'ד, שולטת ביד עריצה ואינה מוכנה לקבל שום חריגה שתערער את מעמדה. בסופו של דבר המאבק בינה לבין מק'מרפי הולך ומחריף עד לסופו הטרגי.

אין ספק שהעלאת מחזה קלאסי זה שוב היא החלטה ראויה ואף אמיצה. כי לך תתמודד עם סרט ששמו הפך למטבע לשון שגור, והוא וג'ק ניקולסון צרובים היטב בתודעה של כל מי שצפה בו.  מה שמחזק את הצורך בהעלותו הוא מבחן הרלוונטיות שגם בו הוא עומד (בצער רב יותר ניתן באותה מידה למקמו באחד מהמוסדות הסיעודיים או בתי אבות בארץ, שבהם נחשפים סיפורי התעללות קשים, שגם הם בסופו של יום יחסי כוח בין שולט לנשלט).

העלילה מתרחשת על רקע התפאורה המושלמת שיצר אדם קלר: החדר המרכזי בו מתגודדים המטופלים רוב שעות היום, כשבמרכזו חדר הבקרה של האחיות, ובצידו חדרים קטנים עם סורגים ורשתות של כלובי חיות, ועליהם נתלה במשך ימים על גבי ימם אחד החוסים. גם הברזים החשופים, "מדי" החולים והתלבושות משלימים את האווירה.

הבימוי המוצלח של עמרי ניצן עם התרגום הקולח של אילן רונן, יוצרים מחזה מרתק וקולח, שמצליח במשך שעתיים וחצי (כולל הפסקה) לעורר עניין מחודש ואמפטיה. צוות שחקנים גדול שעובד בהרמוניה נפלאה מעביר את תחושת הייאוש בין המאבק לחירותם של אנשים פרטיים לבין העריצות והחוק הממסדי. ערכים של שמרנות מול חירות, חוק וסדר מול חופש, קיבעון ומשמעת מול חוסר ציות, ושליטה של מטפלים מול נזקקות וחוסר אונים של המטופלים  – מסמלים למעשה כל ממסד שנאבק על שימור כוחו לבין המון נשלט. האיש הקטן שמעז להרים ראש – הוא זה שבסופו של דבר יוכרע על ידי כוחות גדולים ממנו.

בין השחקנים הרבים: עוז זהבי, שמאחוריו כבר תפקיד ראשי כברגר, מנהיג חבורת ההיפים ב"שיער". אפשר למצוא כאן קצת מהדמות השובבה של ברגר, והמון חינניות, כריזמתיות, וקסם אישי. הוא קצת פחות טוב בהבעות זעם וכעס ( לא השתכנענו), אבל בסך הכללי מרגש ועושה את העבודה.  

אולה שור סלקטור נהדרת בדמותה הקשוחה של האחות הראשית. בקור הרוח שלה, הניכור וחוסר הרגישות היא יוצרת דמות מרושעת ואמינה. עוד בולטים: עזרא דגן כמרטיני, אוהד שחר כהרדינג, נעמה שטרית כאחות פולין, ערן שראל הנפלא בדמותו של הצ'יף החירש אילם, רות אסראסי, ויצחק חזקיה כסקנלון, מיה לנדסמן כסנדרה, איצק אבל כגנרל ועוד.  

שורה תחתונה: הצגה מרתקת ועשויה היטב. עוז זהבי הוא לא ג'ק ניקולסון, אבל עדיין גיבור טרגי בדרמה רלוונטית גם בימים אלה, ולא רק במוסדות סגורים.

קן הקוקיה

מחזה מאת: דייל וסרמן, על פי ספרו של קן קיזי. תרגם אילן רונן, בימוי עמרי ניצן. הפקה, תיאטרון הקאמרי.

כתבות נוספות

בשורה מאמריקה

משרד הפטנטים האמריקני אישר לאחרונה רישום פטנט של חברת ביוליין מהפארק הטכנולוגי במודיעין, המאפשר לה לייצר בהיקפים גדולים תרופה לטיפול בסרטן הלבלב

בשורה מאמריקה

משרד הפטנטים האמריקני אישר לאחרונה רישום פטנט של חברת ביוליין מהפארק הטכנולוגי במודיעין, המאפשר לה לייצר בהיקפים גדולים תרופה לטיפול בסרטן הלבלב

המשך קריאה »