(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
נשים בכתום

נשים בכתום

הן בעלות משפחה וילדים וכל אחת מהם עסוקה בקריירה הפרטית שלה, אבל זה לא מפריע להן להתנדב ב"איחוד הצלה" כחובשות וכוננות מן המניין •  אוולין שירן, אריאלה טויטו ואלישבע לוי לא צריכות את "יום האישה הבינלאומי" כי יש להן את החיים עצמם

הסיבה האמיתית לכתבה הזאת היא שהשבוע מציינים בעולם את יום האישה הבינלאומי, אבל אחרי שיחה צפופה עם שלוש נשים פעלתניות ואנרגטיות, המושג "יום האישה" נעלם בעיקר כי השלוש האלה, עוסקות סביב השעון 365 יום בשנה בפעילות שמצדיקה שכל יום בהגדרתן יהיה יום האישה הבינלאומי.

נא להכיר: אוולין שירן, ד"ר אריאלה טויטו ואלישבע לוי, שלוש נשים קרייריסטיות ובעלות משפחות ומשימות עד מעל הראש, שגם מקדישות את זמנן לתפקיד התנדבותי של כונן באירגון "איחוד הצלה".

השבוע פגשתי אותן ובגלל עיסוקיהן הרבים גם לארגן את הפגישה המשולשת היה די קשה. אוולין עובדת ותיקה בחברת טבע בירושלים. ד"ר טויטו היא רופאה המטולוגית בבית החולים שערי צדק. אלישבע עצמאית בעלת סטודיו לטיפולים. הן הצליחו לבסוף להתכנס לשיחה ואפילו להצטלם ליד האמבולנס הצהוב. כל אחת שלפה מהרכב הפרטי שלה את האפוד הכתום שמזוהה עימן כשהן נענות לקריאה לצאת לשטח. "זה סימן ההיכר שלנו", הן אומרות.

אוולין שירן בת 54 תיכף יוצאת לפנסיה בעיקר עקב סגירת מפעל טבע בירושלים שבו היא עובדת עשרות שנים בבקרת איכות. העבודה בטבע קירבה אותה מאד לעולם הבריאות והרפואה וכשהבינה שאו-טו-טו תמצא את עיתותיה בידה "חיפשתי משהו לעשות בשביל הנפש וזה היה טבעי להתנדב".

אבל הרצון לתרום פיעפע בה עוד לפני הפנסיה עובדה שכבר ארבע שנים היא באיחוד הצלה וכך לאחר שסיימה קורס חובשים ארוך ומפרך בן שבעה חודשים, הצליחה אוולין לשלב בין העבודה לבין הכוננויות באיחוד הצלה.

איך עובד השילוב הזה?

"אני יוצאת מהבית כל בוקר לעבודה בחמש וחצי בבוקר ולוקחת איתי ברכב הפרטי את אפוד החובשים שלי והציוד שצמוד אלי ופשוט נמצאת בשגרת יומי. אם בעבודה או בבית או עם המשפחה. אין לנו משמרות קבועות בשעות על אמבולנס אלא אנחנו עובדים בשיטת הכוננים עם הרכב הצמוד. ואז אם קורה משהו אני מקבלת קריאה כמו עוד עשרות כוננים והקרובים ביותר לאירוע עוזבים הכל ומגיעים למקום".

מה זאת אומרת אני מקבלת קריאה? איך זה פועל?

"יש לנו אפליקציה בסמארטפון וברגע שמגיע למוקד איחוד הצלה קריאת מצוקה ועזרה, הג'י.פי.אס באפליקציה מזהה את המיקום של הכוננים הכי קרובים ושולח קריאה לאותם כוננים שנמצאים בטווח של דקות ספורות".

ומה קורה כשאת באמצע משהו, כמו נניח בעבודה ואת לא יכולה לעזוב?

"ברור שיש גם מחויבויות קודמות. כשאני בעבודה אני לא עוזבת,  או שאני עם אמי שהיא אישה מבוגרת, אלא אם כן יש החייאה ואני קרובה אז אני עוזבת הכל ורצה. אבל לכן כדי לכסות על מקרים כאלה זו רשת שלמה של מתנדבים והקריאה מגיעה למספר כוננים, כך שתמיד מישהו חופשי ונמצא קרוב למקום האירוע והוא כבר יגיע בתוך דקות למקום".

אוולין עלתה מצ'ילה בשנת 1981. "באתי מבית ציוני, עליתי לבד ואחר כך הורי הגיעו". היא שירתה בנח"ל, גידלה ילדים בן ובת ששירתו בצבא ממש כשאוולין התנדבה לאיחוד הצלה. היא מתגוררת בשכונת השבטים  ונשואה לדני, איש הייטק שגם הוא מתנדב בזמנו החופשי במשטרת מודיעין.

שני מתנדבים בבית? לא מוגזם?

"למה מוגזם? אנחנו אפילו לא פעם מתנדבים באותן שעות".

קרה לכם שנפגשתם באירוע כשכל אחד מגיע מהצד שלו?

"ודאי. זה קורה הרבה. לפני כמה שבועות אירעה תאונת דרכים בצומת הרחובות יצחק רבין וכביש 431, דני בעלי הגיע כשוטר סיור לחסום את הכביש ולכוון את התנועה ואני הגעתי כחובשת רפואת חירום לטפל בפצועים. כל אחד עשה את התפקיד שלו אפילו לא ראיתי שהוא שם ברגעים הראשונים, אחר כך דיברנו על זה בלילה כשנפגשנו בבית".

שתפי אותנו בהרגשה שלך כשאת בשטח...

"הדקות הראשונות שמגיעים לפצוע או לחולה הן דקות קריטיות. לפעמים עד שמגיע אמבולנס הטיפול הראשוני הוא חשוב מאין כמוהו לכן אנחנו ברשת מתנדבים להצלת חיים שאיחוד הצלה מפעילה על בסיס התנדבותי. זו רשת מתנדבים להצלת חיים, ככה אנחנו קוראים לזה. אנחנו מקשרים בין החולה לבין האמבולנס והפרמדיקים שמגיעים או הרופא שמגיע".

מה את יכולה לעשות?

"אני יכולה לבצע החייאה, לתת עירויים, הנשמה, חמצן, סיוע ראשוני, יש לי באוטו דפיברילטור, אבל מה שחשוב ביותר הוא שאני יכולה לזהות בשטח את מצבו האמיתי של חולה או פצוע ואם הזעיקו אמבולנס לבן ואני מגיעה ורואה שמצבו מחייב נט"ן, אני פשוט מוציאה נט"ן במקום אמבולנס רגיל וזה עניין של דקות או שניות לגורל של אדם".

ד"ר אריאלה טויטו מגיעה לפגישה לאחר חצי שעה הישר ממשמרת בבית החולים שערי צדק, שם היא עובדת במחלקה ההמטולוגית. עוד בטרם התחלנו לשוחח וכבר טלפון מגיע מבית החולים. "סליחה, אני כוננית של בית החולים וחייבת לענות", היא מתנצלת ופורשת הצידה לשיחה על בעיה דחופה. כשהיא חוזרת אני תוהה - איך משלבים עבודה בבית חולים כשאת גם כוננית עם עוד כוננות באיחוד הצלה?

טויטו מביטה בי בהשתוממות ולא מבינה את השאלה: "מה הבעיה?"

טויטו, בת 43, היא חרדית שמתגוררת בכפר האורנים ונשואה לרב היישוב ולהם שישה ילדים. היא עלתה משוויץ "כי יהודי צריך לגור בארץ ישראל וכך הרגשתי", היא מחייכת. אני מתעניין כיצד אורח החיים החרדי משתלב עם העבודה ובעיקר עם גידול שישה ילדים בבית, ושוב מגיע מבט משתומם: "מסתדרים. זה ממש לא בעייה".

מה לא בעייה? הרי עלול לקרות מצב שבו את עם ילדים קטנים על הידיים או בנסיעה ופתאום יש קריאה...

"זה קורה והרבה. אז מה?".

באמת מה..?

"הייתי בסופר עם שני ילדים הקטנים בני שלוש וארבע, אנחנו עם העגלה ופתאום הביפר מזמזם. אני עוזבת את העגלה, לוקחת את הילדים בידיים יוצאת בריצה מהסופר ורצה לאוטו. מתניעה נוסעת מהר לכיוון, בדרך כלל זה עניין של כמה דקותך עד שמגיעים כי מקפיצים את הכוננים הקרובים. מגיעה למקום האירוע לוקחת את הציוד הרפואי ומתחילה לטפל במי שצריך".

היי, שני ילדים קטנים נשארו ברכב, את זוכרת?

"ודאי. כשאני יורדת מהרכב אני פונה לראשון שאני רואה אם זה שוטר או אזרח או מישהו ואומרת לו יש כאן ילדים באוטו, תשגיח עליהם!".

ברצינות?

"כן. הרי אין זמן".

ומה קורה אם ילדים קטנים מגיעים לזירת תאונה ורואים מראות קשים של דם ואולי גופות? מה זה עושה להם?

"אני לא מגיעה עם הרכב ממש עד לזירת התאונה, תמיד מחנה אותו עשרים שלושים מטר אחורנית והילדים באוטו. הם כבר מכירים את העבודה של אמא ויודעים שאמא רצה והם נשארים באוטו. הכל בסדר, הם רגילים לזה".

ואיך סידור כזה עובד כשאת בבית החולים?

"כשאני במשמרת בשערי צדק כמובן שאני לא יוצאת להקפצות, אבל מחוץ לבית החולים ובעיקר כשאני בדרכים זה קורה והרבה, בעיקר כשאני בתוך ירושלים וגם אצלנו באזור".

באיזו תדירות את מוקפצת?

"לפחות פעם בשבוע כשאני פה במודיעין, אל תשכח שבמקום מגורי בכפר האורנים זה יישוב קטן אבל שם כולם מכירים אותי ולכן גם מתקשרים אם מישהו לא מרגיש טוב ישירות אלי ואני מגיעה. גם אני וגם בעלי רשי שהוא חובש מתנדב גם כן ואם קורה משהו בכפר האורנים אז שנינו יוצאים לאירוע".

כמה זמן את באיחוד הצלה?

"אני כבר שנתיים מתנדבת וכמובן עובדת באיחוד הצלה כרופאה שזו אומר יותר סמכות מקצועית מלחובשים והפרמדיקים".

את עושה את העבודה הזאת בשביל הנפש?

"החובה שלנו והזכות שלנו היא להציל חיים זאת משימה הכי חשובה שיכולה להיות, לכן אין לי כאישה חרדית שום בעייה בהקפצה בשבתות או אפילו ביום כיפור. קמים ורצים לשטח. ככה זה צריך להיות וזה בסדר גמור. לגבי הנפש? כמובן שזה עושה טוב להציל חיים ובכלל אני אומר לך  שהנתינה מספקת יותר מאשר לקבל".

אלישבע לוי בת ה-28 היא הצעירה שבחבורה, והיא מקדישה זמן רב להתנדבות באיחוד הצלה למרות שהיא אם יחידנית לשני ילדים בני עשר ושמונה ומנהלת עסק כעצמאית. העסק של אלישבע הוא בתחום הרפואה האלטרנטיבית, כמו רוקחות טבעונית טיפולים רגשיים וטיפולים אלטרנטיביים בכלל. אלישבע היא תושבת מודיעין ואומרת "אני משלבת את הידע בתחום האזרחי בעסק לפעילות בשטח".

מה זה אומר?

"ההכשרה שלי היא בתחום החוסן הרגשי. אני מגיעה מהחלק באיחוד הצלה שנקרא 'חוסן סיוע נפשי' שזה אומר עזרה בעיקר נפשית לבני משפחה שחווים אסון".

זה משהו חדש?

"העניין הזה נולד מתוך צורך בשטח. פתאום ראינו שיש חובשים ופראמדיקים שמסיימים טיפול בפצוע או חס וחלילה בהרוג והם יוצאים מהאירוע נסערים רגשית ולפעמים במצב נפשי ירוד, והגיעה דרישה מהשטח מצד אנשי הרפואה לסייע גם להם. אז זה התפתח גם לכך שאנחנו מסייעים לבני משפחה ולשכנים ולכל מי שפתאום מוצא עצמו באמצע דרמה קשה".

מה בעצם את עושה?

"אני מסייעת בהרגעה, בדיבור, לפעמים בחיבוק לילד וגם עוזרת לשחרר את הגוף של הסובבים רגשית. כי גם למישהו שחווה אסון או פגיעה בבן משפחה והמצב מסביב לחולה או לפצוע הולך והופך לקשה, אני בעצם מסייעת לבני המשפחה מסביב".

תני דוגמה...

"היה לפני זמן לא רב מקרה שבו זוג הורים שמצאו אותם בבית ללא רוח חיים, ולא היה ברור אם זו היתה התאבדות. בני המשפחה שהגיעו היו במצב נפשי נוראי וכולם היה סביב הנפגעים אבל לא התייחסו לבני המשפחה האחרים. אני נכנסת כאן לתמונה ומטפלת במעגל השני של הנפגעים ואלה בני המשפחה והקרובים שנפגעים נפשית מהאסון שנופל עליהם".

כלומר את מגיעה בגל השני.

"לפעמים גם בגל הראשון, כשהחובשים בשטח רואים שיש בזירה גם פגועים נפשית מקפיצים אותנו. בהרבה מקרים הכוננים מזעיקים אותי לזירה".

נשחקים מזה?

"לא. מתחשלים".

יאיר דנון