(new)חווה בכפר
בעצב תלדי בנים

בעצב תלדי בנים

ליזה עמיחי ממודיעין החליטה להוציא מהבקבוק את השד שנקרא "דיכאון אחרי לידה" ולדבר עליו בגלוי • כאם לארבעה היא מכירה את כל הסימפטומים מקרוב מאוד • וגם יודעת שמדובר במחלה שאם ממשיכים להתעלם ממנה – היא תוקפת הרבה יותר חזק בפעם הבאה

(צילומים: אינגריד מולר)

אחת התופעות הפחות מדוברות בשיח הציבורי, גם אם אנו חיים בעידן בו נדמה שכל חיינו פרושים מול כל העולם, היא דיכאון אחרי לידה. את מרבית ההתייחסויות לתופעה תמצאו בכלי התקשורת רק בצורת ראיונות שונים בהן יספרו הנשים שסבלו מהתופעה כיצד התגברו עליה וניצחו את מכשולי החיים.

כעת, ובצעד אמיץ יש לומר, מגיעה תושבת מודיעין ומודה בפה מלא: "אני מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה ועוד לא החלמתי".

ליזה עמיחי בת ה-35 היא יועצת חינוכית בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי,  וגם אם לארבעה ילדים (11, 9, שלוש וחצי ושנה וחצי). את הסימנים לדיכאון אחרי לידה שחשה אפשר היה לראות כבר לאחר הולדת ילדה השני, אולם רק לאחר הלידה הרביעית והאחרונה קיבלה עמיחי את החותמת הרשמית למצבה - דיכאון אחרי לידה. כיום, כשהיא מתנדבת בעמותת "אמא יקרה" (ראו מסגרת), היא מספרת את סיפורה.

אז איך נראה דיכאון אחרי לידה? בבלוג שפתחה עמיחי ובו היא מתעדת את חייה, כתבה כך: "הבן השני שלי עלה לכיתה א'. הייתי בטקס קבלת כיתה א'. היה מאוד מרגש. אבל מעבר לזה אני לא פה בשבילו. אני לא מתעניינת, לא מצליחה להתעניין, לשאול, לשבת. אני רק נותנת לזמן לעבור. למזלי חמותי פה וכל יום יושבת איתו על מה שלמד. אני רוצה להאמין שהוא לא מרגיש שאני חסרה. שזה מספיק לו. מצבי ממשיך להידרדר. התרופות לא עובדות. הרופא מודאג ומדבר לראשונה על אשפוז. אני מסרבת בתוקף. בעלי בלחץ. קורא לאמא שלי שתבוא לחלץ אותי. אז היא מגיעה ולוקחת אותי ותינוקי אליה הביתה. 10 ימים. 10 ימים של מנוחה. כמעט בטן גב. אני רק קמה בלילות לתינוקי. כל השאר לא באחריותי. אני נחה. ישנה. קוראת ספרים. רואה טלוויזיה, ובעיקר מרגישה אשמה שאני מרגישה הקלה. מה זה אומר עליי???".

הסיפור של ליזה עמיחי והדיכאון החל עם לידת בנה השני. את בנה הראשון ילדה בגיל 24 והחיים נראו טובים. שנתיים וחצי מאוחר יותר היא נכנסת שוב להריון, כאשר במקביל בעלה יוצא לקורס קצינים ונעדר מהבית לתקופה ממושכת. לאחר הלידה השנייה, שהייתה טראומטית עבורה, הכל מתחיל להשתבש: "אחרי כמה ימים חזרתי לבית ריק, כשבעלי רחוק, המשפחה שלי בצרפת ואני אחרי טראומת הלידה בבית עם תינוק וילד בן שלוש. נכנסתי לדיכאון. מתוך תחושת בדידות מאוד קשה, מצבי הלך והידרדר. אילצתי את עצמי לתפקד. שרתי לילדים, הכנתי אוכל וטיפלתי בבית. כלפי חוץ הייתי בתפקוד מלא אבל בפנים הייתי מרוסקת. הילדים היו הולכים כל ערב לישון ואני הולכת לבכות. זה היה הלו"ז. נהגתי ברכב רק בנוכחות הילדים. פחדתי לנהוג לבד כדי לא לפגוע בעצמי. כדי למנוע מעצמי מלהיכנס בקיר. רציתי רק שהכאב ייגמר. שלושה חודשים אחרי הלידה פניתי ביוזמתי לפסיכולוגית שהפנתה אותי לפסיכיאטר אבל לא הסכמתי לקחת תרופות בגלל שחששתי מתופעות הלוואי. רק אחרי שבעלי סיים את הקורס וחזר הביתה התחלתי טיפול תרופתי משולב בטיפול רגשי ולאחר חצי שנה יצאתי מזה".

באותו שלב עמיחי לא משתפת את בעלה או בני משפחתה וחבריה במה שעובר עליה, כאשר גם אם נראה שהחיים עלו שוב על מסלולם, הרי שהדיכאון עדיין היה שם, גם אם נחבא. "במהלך ההיריון השלישי הרופאים אמרו שהילד יהיה בעל מום רציני ואני הרגשתי שאני שוקעת שוב לתוך הדיכאון. התחלתי לסבול מחרדות וקושי להפיק מחשבות חיוביות והרשתי שהעולם שלי מתמוטט".

למרבה ההפתעה לאחר הולדת בנה השלישי התברר כי הוא תינוק בריא לגמרי. עמיחי שבה לעבוד והחיים שבים למסלול חיובי. עד הלידה הרביעית. "חשבתי שהפעם אני חזקה ואוכל להתגבר על זה לבד הפעם".

אלא שכפי שהתברר לעמיחי לאחר הלידה, אין דרך להתברר על דיכאון אחרי לידה ללא עזרה מקצועית. בנה הרביעי נולד והיא מגלה למרבה החרדה כי אינה מסוגלת לתפקד ולטפל בו. "פחדתי להיות איתו לבד. ממש נכנסתי להיסטריה. פחדתי ממנו. נכנסתי לדיכאון הכי קשה שהיה לי. לא רציתי לקום מהמיטה, לא להתקלח, לא לדבר עם אף אחד. התינוק היה על הידיים שלי כל היום. אמרו לי 'איזה יופי. את מטפלת נפלא בתינוק', אבל בעצם זה היה רק בגלל שלא היה לי כוח לקום מהספה. כשהוא היה בן שלושה שבועות פניתי ביוזמתי לפסיכיאטר כי החלו מחשבות אובדניות".

עמיחי מתארת סיטואציות בהן מצבה הנפשי השתקף גם במצב הפיזי. היא סובלת מכאבים בגוף, כל פעולה נדמית לקשה ובלתי אפשרית, אפילו פעולות פשוטות כמו לקום מהמיטה ולצחצח שיניים. "הרגשתי שאני בקרוסלה שמסתובבת מהר ואני לא מצליחה לעצור אותה או להאט את הקצב. שקצב החיים גבוה ואני לא מצליחה לעכל את זה. בעלי היה חוזר מהעבודה בערב ומטפל בילדים. מנקה, עושה כביסות, קניות ומכין אוכל. הייתי מסתכלת עליו ולא מסוגלת לקום ולעזור. היו לי המון רגשות אשם על זה שהוא עושה הכל ואני לא עושה כלום. בפעמים הקודמות תפקדתי על אוטומט אבל הפעם גם זה לא עבד".

הפעם, בניגוד ללידות הקודמות, עמיחי מחליטה לשתף את בעלה ואת משפחתה במצבה. "אחרי ארבעה חודשים שיתפנו את המשפחה והתחילה התגייסות מאוד גדולה של המשפחה וגם של הקהילה בשכונה. אנחנו חלק מקהילת 'צעירי מודיעין' בעיר ופתאום אנשים שבכלל לא הכרתי דופקים לי בדלת ומביאים לי אוכל. ככה במשך שלושה חודשים. היה לי קשה לקבל את זה. אני לא בקטע של לקבל בדרך כלל, אני הייתי בצד הנותן. זאת הייתה התמודדות חדשה בכלל להגיד שאני לא מסוגלת. שיש את מי שאני רוצה להיות ויש את מי שאני עכשיו. זה היה מאוד קשה לעיכול".

איך מסבירים לילדים מה קורה לאמא?

"לילדים שלי היה מאוד קשה עם מה שקרה בבית. הבן הגדול פשוט שאל אותי ב'מה את חולה? כי אני מתפלל בשבילך בבית הספר אבל אני לא יודע מה יש לך'. הבן השני לא דיבר על זה כמה חודשים טובים, נכנס לרגרסיה מבחינה התנהגותית. אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני כבר מספיק חזקה ופנויה ושאלתי אותו מה שלומו. הוא התפרק לגמרי ואמר שהוא רוצה את אמא שלו בחזרה. שנמאס לו שכל היום הוא צריך להיות בשקט כי אני ישנה, ושהוא רוצה שאבוא גם לסלון לפעמים".

איך בעלך קיבל את העובדה שלא סיפרת לו מה בעצם קורה לך?

"כששיתפתי אותו זה הרגיש כמו אבן שירדה לי מהלב. היה לו קשה לראות את הסבל שלי, אבל אני החלטתי שזה גדול עלי ואני לא שומרת את זה לעצמי. הוא מאוד התגייס לעזרה למרות הקושי, וגם היה מופתע איך שמרתי את זה לעצמי כל השנים ואיך התמודדתי עם כזה קושי".

שמונה חודשים לאחר לידת בנה הרביעי מקבלת עמיחי טיפול תרופתי מתאים, שמביא עימו את השינוי המיוחל. "פתאום הבנתי שאני מתגעגעת לתינוק שלי, למרות שהוא היה לידי כל הזמן. הבנתי בפעם הראשונה שאני אוהבת אותו. שאני אוהבת את הילדים שלי. ואז, בוקר אחד, אני מתעוררת, פוקחת עיניים ואני מתחילה לנשום. לנשום מחדש. מרגישה שיש לי אוויר בריאות. שאני מתעוררת מסיוט. ואני מכירה את עצמי. זאת אני. תחושה של 'אני נושמת אני נושמת. חזר לי האוויר'. אני זוכרת את היום הזה. התנגן שיר ברדיו ופתאום שמעתי אותו. התחלתי לשיר. ואז התחלתי לבכות כי התרגשתי מזה ששמעתי שיר והתחברתי אליו. התחברתי סוף סוף למשהו. אני מסוגלת אפילו לשיר".

היום, את יכולה להגיד שזה מאחוריך?

"זה לא מאחורי. אני פשוט מתמודדות נורא חזק. אני נלחמת, ממש במלחמה איך לבחור מה לעשות ולעמוד מול זה. עכשיו אני מספיק חזקה כדי להתמודד, אבל אני לא יכולה להגיד שאני בריאה לגמרי. אני עובדת מאוד קשה בלהיות בריאה".

מה זה "דיכאון אחרי לידה?"

על פי הנתונים הרשמיים 10-12% מהנשים יסבלו מדיכאון אחרי לידה, שתסמיניו יופיעו בדרך כלל חודש אחרי הלידה. הסיבות לתופעה הן ככל הנראה שילוב של סיבות גנטיות, הורמונליות וגורמים סביבתיים.

התסמינים הבולטים שיאפשרו לכם לזהות את התופעה הם תחושות עצב וחוסר הנאה ברוב שעות היום, קושי להירדם או שינה יתרה, תיאבון ירוד או עודף ממנו, עייפות וחוסר אנרגיה, אי שקט, תחושת ערך עצמי ירודה, עצבנות וחוסר ריכוז, ייאוש וחרדה.  במקרים קיצוניים אף מופיעות מחשבות אובדניות או מחשבות על פגיעה בילד.

מלבד התערבות פסיכולוגית, גם בני המשפחה יכולים לסייע לאישה הסובלת מדיכאון אחרי לידה. התמיכה ביולדת חשובה וכדאי לדאוג לצרכיה כמו שנת לילה סדירה ותמיכה רגשית. במידה וקיים חשד לדיכאון אחרי לידה יש לפנות באופן מיידי לגורמים מטפלים מקצועיים, לשם אבחון והתאמת הטיפול הדרוש.

הטיפול בתופעה הוא אישי ומותאם לכל אישה ותלוי בשיקולים כמו עוצמת הדיכאון, עברה הנפשי של האישה, האם היא מניקה, מה היא מעדיפה והיכולת שלה לשתף פעולה עם הטיפול. מטרת הטיפול הפסיכולוגי היא זיהוי הגורמים הנפשיים והסביבתיים המזינים את התופעה, כאשר ניתן לטפל בנשים אלו גם ללא טיפול תרופתי במקרים מסויימים.

הטיפול התרופתי ניתן במקרים של דיכאון בינוני עד קשה, או כאשר האישה אינה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי. את השפעות הטיפול ניתן יהיה לראות בתוך שבועיים עד שישה שבועות, כאשר ניתן לשלב גם מתן תרופות הרגעה ושינה.

אחת השאלות הנפוצות היא האם קיים קשר בין ההנקה לדיכאון אחרי לידה, כאשר במקרים מסויימים עלולה ההנקה להחמיר את מצבה הנפשי של היולדת.
על פי הנתונים עומד הסיכוי לחזרת הדיכאון גם אחרי הלידות הבאות על 50-70 אחוז. על פי ההערכות 26 אלף נשים לוקות מדי שנה בישראל בדיכאון במהלך ההיריון או אחרי הלידה. רובן אינן מטופלות.

על עמותת "אמא יקרה"

את העמותה הקימה לפני שנתיים ימית אורבין, שיחד עם נשים נוספות יצרו את העמותה הראשונה בישראל הפועלת למען נשים החוות דיכאון אחרי לידה. העמותה, שהוקמה מתוך חוויה אישית של האימהות המייסדות, מעניקה מעטפת תמיכה בעלת אופי חברתי לאישה ולבני משפחתה, החל מתקופת ההיריון ועד שנתיים לאחר הלידה.

בריאיון לאתר YNET בפברואר האחרון הסבירה אורבין: "יש פסיכיאטרים ופסיכולוגים, אבל אין מסגרת עוטפת שאישה יכולה ללכת אליה בבוקר. דיכאון אחרי לידה הוא טאבו בחברה, כי יש ציפייה אוטומטית מהאמא להיות שמחה ומאושרת, ושם מתחילה הביקורת העצמית — אני אמורה להיות שמחה אבל אני לא, אז אני לא בסדר, אני לא כמו כולם. אם משהו קורה לאמא ותקופת ההסתגלות שלה ארוכה יותר, אין לזה מקום בחברה. אי אפשר להכריח אדם לטפל בעצמו, הלוואי שזה היה אפשרי. מה שכן אפשר לעשות זה לאשר את הקושי שלו, להסביר לו שזה יכול לקרות".

חברות העמותה פתחו לאחרונה בקמפיין גיוס המונים, במטרה להקים מרכז יום ייחודי וראשון מסוגו בארץ, שיהווה בית חם ועוטף לנשים הסובלות מדיכאון אחרי לידה. במרכז יפתחו קבוצות תמיכה לנשים החוות קושי רגשי בזמן אמת, שיוכלו להגיע למרכז עם התינוק, לקבל ארוחת בוקר ולהשתתף בקבוצת תמיכה בהנחיית אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש. כמו גם השתתפות בסדנאות שונות, כאשר בכל שעות פעילות המרכז יפעלו שירותי שמרטפות. העמותה שואפת להקים חמישה מרכזים לפי אותו המודל בכל רחבי הארץ.

(new)מאוחדת באנר 2