(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
עשר שנים אחרי

עשר שנים אחרי

באפריל 2009 הוכתה המדינה בהלם ובצער כשנודע כי ילד ברעות ירה בטעות בחברו הטוב והרג אותו • אורן מזרחי נשאר מאז בן 13, וחברי הילדות שלו הם עכשיו אנשים מבוגרים שלא שוכחים את החבר שנקטף מהם • אצלם, כמו אצל הוריו של אורן, הזמן טישטש את הכאב אבל השאיר את הצלקות

(בצילום: אורן מזרחי וחברו תום, לפני שהטרגדיה קטעה את החברות)

זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, באפריל 2009, פסח תשס"ט. מודיעין עדיין עיר צעירה ונכנסת להלם עם היוודע דבר מותו של אורן מזרחי. ילד בן 13 מרעות שנורה בשוגג בידי חברו לכיתה, שביקש להראות לחבריו את אקדחו של אביו.

תזכורת למי ששכח או לא היה כאן: בחופשת הפסח התארחו בביתו של ילד מרעות מספר חברים, בהם אורן מזרחי. הילד המארח ביקש להראות לחבריו את האקדח של אביו ובשלב מסויים לקח את מפתח המגירה של שידה נעולה בחדר השינה של הוריו, פתח אותה והוציא ממנה את אקדחו של אביו שהוחזק ברישיון. הילד הוציא את האקדח והראה לחבריו כיצד דורכים אותו, ובטעות לחץ על ההדק. סביב אותו ילד הצטופפו החברים, סקרנים לראות את כלי הנשק. גם אורן מזרחי עמד בחבורה הצפופה והביט באקדח. הכדור שנורה מהאקדח פגע בראשו ופצע אותו אנושות. כוחות ההצלה הוזעקו למקום והעניקו לו טיפול ראשוני, אך הוא נפטר בדרכו לבית החולים.

נגד אביו של הילד היורה הוגש כתב אישום באשמות גרימת מוות ברשלנות ואי שמירה על נשקו האישי. ארבע שנים נמשך המשפט בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופטת ליאורה פרנקל. לאחר דיונים ממושכים זוכה האב מאשמת גרימת מוות ברשלנות, אולם הורשע באי שמירת כלי נשק. העונש שנגזר עליו היה 350 שעות של עבודות לתועלת הציבור וקנס בסך 25 אלף שקלים המיועדים להנצחת אורן מזרחי. מספר חודשים לאחר מכן עירערה הפרקליטות על עונשו של האב, שבסופו של דבר שילם למשפחת מזרחי סכום נכבד ועזב את רעות לשליחות בחו"ל. לאחר מספר שנים שבה המשפחה לרעות.

במשפחת מזרחי אספו את השברים ואף הביאו לעולם ילד נוסף - עידו שכיום הוא בן חמש, ולא מזמן ליוו את בנם עמית אל לשכת הגיוס. 

אייל מזרחי, אורן בנך היה אמור היום כעת בן 23. מה מרגישים כשעולה המחשבה הזו?

"מה מרגישים? איך אגדיר את זה? שבר כל פעם ופעם. אתה עוצר, מזיל דמעה וממשיך הלאה. במיוחד כשיש לך את החברים שלו ואתה שומע עליהם, איפה הם בחיים ומה הם עושים. אתה סקרן לדעת איפה אורן היום, איך היה נראה ומה היה עושה. זה שברון, כל פעם מחדש. במיוחד עכשיו שאני רואה את עמית, אחיו הצעיר של אורן, שהתגייס ואתה משליך את זה אוטומטית לכיוונו של אורן ואומר 'וואלה, פספסנו'. גם כשאתה רואה את כל הבנות היפות האלו שבאות אלינו וחושב מה אורן פיספס. הוא פיספס משהו ענק בחיים. אני בטוח שהוא היה פורח וזה כל הזמן עובר לנו בראש".

עמית התגייס עכשיו לקרבי. חשבתם להטיל על זה וטו?

"חשבנו על זה הרבה. היו המון התלבטויות, אבל אתה לא יכול לבוא ולהגיד לו שכל החברים שלו הולכים לשם והוא לא. הוא רוצה להיות פייטר וגם אם קשה לנו, אז מתמודדים. אתה אוכל את עצמך מבפנים ואומר שזה מה שהוא רוצה וזה מה שיהיה. זה ממש לא פשוט".

האבל משתנה עם השנים? נראה אחרת?

"יש לנו צלקת בתוך הגוף, לכל החיים, שתלך איתנו את כל הדרך ואנחנו מתמודדים איתה. לפעמים נשברים, מכל דיבור הכי קטן או כששואלים אותך כמה ילדים יש לך".

ומה עונים?

"שיש לי ארבעה ילדים שאחד מהם לצערי לא איתנו. יש כאלה שמגלים המון אמפטיה, יש כאלה שנשברים מולך וממש בוכים".

יש חברים שהתרחקו?

"החברים איתנו לאורך כל הדרך, עד היום. אנחנו נפגשים באופן קבוע בימי חמישי, אחרי שאחד החברים יזם את פוקר בחמישי כדי שיהיו אתי כמה שיותר בתקופה הראשונית ועד היום אנחנו עושים את זה בכל חמישי. אלה חברי ילדות שלי שאיתי מהתיכון. עכשיו היינו בחופשת סקי עם חברים שמלווים אותנו כל הזמן. היו חברים שפחות יכלו להכיל את זה".

איך מסבירים לבן הקטן, שלא הכיר את אורן, מה קרה?

"לא מסבירים. זה מורכב. הוא יודע שיש אורן, שהוא קיים רק בתמונה. יום אחד נצטרך לספר לו. איך נעשה את זה? אלוהים יודע. כשנגיע לגשר נחצה אותו בצורה הכי טובה, כמו שעשינו עד היום כל דבר. זה מאוד מורכב, על כל דבר שאתה עושה אתה צריך לחשוב כמה פעמים. זה לא פשוט בכלל".

"חיבקתי את הילד היורה"

מי שהתמודדו עם הטראומה במקביל לבני משפחת מזרחי הם חבריו לכיתה. לא רק שחלק מהם איבדו את חברם הקרוב, אלא גם שהם נאלצו להתמודד עם סיטואציה מורכבת כאשר לכיתה שב הילד היורה.

אופיר שטוי, חברת ילדות קרובה של אורן, סיפרה השבוע על אותה תקופה ראשונית: "ביום שאורן נהרג אני בכלל הייתי בתל אביב. שמעתי על זה ברדיו וחצי שעה אחר כך קיבלתי טלפון מאמא שלי. נפלתי על הרצפה. אחר כך מתחילים לעכל אבל לא באמת מבינים. באותו רגע הייתי בטוחה שכל העולם יודע שאני באבל. זה היה הדבר היחיד שדיברנו עליו במשך ימים".

איך התמודדתם כילדים עם הטראומה?

"אני הייתי עסוקה בשני מצבים שלי היו מאוד ברורים: אחד שחבר טוב שלי נהרג והוא לא יחזור, והשני הוא שיש לי ילד בכיתה שירה בחבר שלו. החודשים הראשונים היו מלאים בכאב מאוד גדול, כמו גם בחוסר הבנה. זה גיל כזה שאתה בעצם פוגש את המוות בפעם הראשונה. בכיתה ו' אני ואורן היינו הכי קרובים בעולם, ואחר כך בכיתה ז' התפצלנו לכיתות שונות, אז הקשר היה פחות קרוב וכבר לא היינו נפגשים כל יום. אני זוכרת שהרגשתי פיספוס מאוד גדול על זה שברגעים האחרונים שלו לא הייתי איתו. זה העסיק אותי מאוד ורציתי הזדמנות אחרונה להיפרד ממנו. הלוויה הייתה קשה מאוד לכולם, כולם התפרקו, בכו והיו מוצפים. אני זוכרת שלערב החג הגעתי עם העיתון שבו היו הידיעות על אורן. לא הסכמתי לשחרר, כאילו זה הדבר היחיד שנשאר לי מאורן. אתה מרגיש שמשהו בך כבה וקשה להסביר לעולם".

את זוכרת את המפגש הראשון עם הילד היורה אחרי האירוע?

"ידעתי שהולך להיות מאוד קשה לראות את הילד שראה. אני זוכרת את היום שהוא חזר לכיתה והופתעתי שהוא חזר כל כך מהר, שהם לא ברחו. חשבתי שבטח הוא לא ירצה להראות את הפרצוף שלו בכיתה. ואז הוא הגיע, אחרי שעשו לנו הכנות לפני בבית הספר וגם בבית. אמא שלי הסבירה לי שזה לא תפקידי להעניש אותו, שצריך להבין שגם הוא ילד".

והצלחת באמת לעשות את זה?

"אני זוכרת שכשהוא נכנס לכיתה בפעם הראשונה ישר באתי ונתתי לו חיבוק. בלי לדבר. היה לי ברור שאין מה להגיד. ששום מילים לא ישנו בסיטואציה כזאת. לא התנכלו לו אבל היו ילדים שממש התרחקו ממנו. אז לא זרקו עליו עגבניות, אבל היו כאלה שהאשימו אותו. באותה תקופה אני הייתי זו שמארגנת את ערבי הכיתה ותמיד הזמנו אותו והוא היה מגיע. אני זוכרת שבפעם אחת כזאת ראינו איזה סרט עם יריות והוא מיד קם וברח. נורא ניסינו להיות רגישים. במהלך השנים עשינו עוד אירועים לזכרו של אורן, ניסינו לשמר את הזיכרון. זה מאוד איחד אותנו כשכבה".

עשר שנים אחרי, הזיכרון והגעגוע עדיין נוכחים?

"מאוד מאוד. בצבא הייתי מספרת את הסיפור, גם כי צריך ללמוד ממנו לגבי השמירה על הנשק כי תמיד יכולה להיות איזו טעות. יש געגוע. מי שלא הכיר את אורן באמת פיספס מלאך. עד היום אני יכולה לראות את החיוך שלו עם העיניים הנוצצות. הוא היה ילד מצחיק. עד היום כשאני נכנסת לאטרף של הקלדה בסמארטפון אני נזכרת איך הוא היה מתפעל מהמהירות בה הייתי מקלידה".

נשארתם בקשר עם משפחת מזרחי?

"בטח, אני מאוד אוהבת אותם והם מאוד חשובים לי. בכל פעם שאנחנו נפגשים זה שיח מאוד פתוח, אוהב וחם. הם משפחה מדהימה והם אוהבים. הם רוצים לשמוע מה קורה איתנו, נראה לי שיש שם רצון לשמוע מה בן 23 עושה. הם לא מרחיקים אותנו כי הם מבינים שגם אנחנו עברנו אובדן קשה והם מכילים את זה".

"הוא היה אמור להיות אתי"

חבר קרוב נוסף שליווה את אורן בשנות הילדות הוא תום ברובנדר, שמספר על חברות מגיל אפס שנקטעה באופן טרגי: "הדבר הראשון שאני זוכר מאורן זה החיוך. בכל התמונות שיש לי אתו, ויש לנו כאלה מאז שהיינו תינוקות, תמיד הוא חייך".

אתה זוכר את היום שאורן נהרג?

"באותו יום שמרתי על אחי הקטן ולא ידעתי על האירוע בכלל עד שההורים שלי חזרו הביתה אחרי הצהריים. אני זוכר שהם הגיעו, הושיבו אותי ואת אחי בסלון ואמרו ש'הם מצטערים אבל אורן נהרג'. באותו רגע אתה לא מבין, צוחק להם בפנים וחושב שעובדים עליך. האסימון נפל רק בלווייה, שזה באמת קרה. עד אז לא האמנתי".

איך התמודדת עם הטרגדיה בתור ילד?

"לא אשקר, אני יכול לומר שמדהים שעברו כבר עשר שנים אבל בכל פעם שאני חושב על התקופה הראשונה זה קשה. כל אותו פסח אז היה קשה, בכי לפני השינה. אתה לא יודע להתמודד עם זה. כשמת לך מישהו זקן אז קל יותר להתמודד עם זה, אבל חבר קרוב וכל כך צעיר, זה לא נתפס. אני זוכר שהחודשיים האחרונים ללימודים באותה שנה היו הזויים וקשים".

אתה זוכר מה הרגשת כשהילד היורה חזר ללימודים?

"לא הייתי איתו ועם אורן באותה הכיתה וגם חודשים רבים אחר כך לא ידעתי מיהו. לא ניסיתי להכיר אותו. אני לא בא לשפוט אותו. זה היה ילדים שעשו שטות. בגלל מה שקרה לא עניין אותי להכיר אותו".

מה חושבים על המקרה ממרחק הזמן שעבר?

"היום, כשאני מגיע לאזכרות ורואה את כולם מגיעים, זה מדהים אותי לראות איך כל כך הרבה אנשים זוכרים את אורן. כמה הוא נגע בהם בזמן כל כך קצר. בכל פעם מחדש זה מדהים שאנשים ממשיכים להגיע גם שנים אחרי".

נשארת בקשר עם משפחתו של אורן?

"בוודאי, המשפחות שלנו עדיין בקשר. אני בקשר גם עם עמית, אחיו הקטן של אורן, והגענו למסיבת גיוס שלו. אנחנו מגיעים לאירועים ושומרים על קשר. זה היה אירוע טרגי, אבל החברות נמשכת".

הזיכרון והגעגוע עולים רק לקראת האזכרה השנתית או שנוכחים תמיד?

"זה תמיד נמצא שם, אבל מאחורה. לקראת האזכרות הכל צף ועולה, אתה נזכר בדברים וחושב על זה. אתה לא יכול להגיע למצב שאומר זה לא קרה ושכחתי. הוא היה אמור להיות אתי, להתגייס ולחוות יחד ולהיות בקשר עד עכשיו. וכל הדברים האלה לא קיימים יותר".

(new)מאוחדת באנר 2