(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
לא פשוט לדבר על זה

לא פשוט לדבר על זה

במשך שנים רבות הסתיר מנחם קולטון ממשפחתו וילדיו את ההיסטוריה הפרטית שלו בשואה, שהחלה במחזות אימים בגטו לודז', נמשכה בזוועות מחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ ומאטהאוזן והסתיימה ברגע אחד בחודש מאי 1945 • הסיבה: "התביישתי שהלכנו כצאן לטבח" • את התיקון האישי עשה כאשר פירסם את הספר בעל השם הסמלי "הקץ לשתיקה"

השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כאשר עם השנים הולכת ופוחתת ההזדמנות לשמוע את אותם סיפורים ממקור ראשון. בעוד מספר שנים כבר לא ייוותר מי שיספר על אותם ימים נוראיים מזיכרונו הפרטי, וכולנו נאלץ להסתפק מעתה והלאה בזיכרונות שכבר הועלו על הכתב.

ברחוב נחל ירקון במודיעין מתגורר מנחם קולטון - אחד מאחרוני השורדים שעדיין איתנו, שגם בגיל 91 ממשיך לעסוק ולדבר על אותם אירועים שעיצבו את חייו לפני יותר משבעים שנה. אולי זה קשור גם לעובדה כי במשך 55 שנים הוא שתק ולא שיתף את הקרובים לו בסיפורו, עד שבשנת 2002 העלה את זיכרונותיו על הכתב ופרסם את ספרו "הקץ לשתיקה".

רגע לאחר שחולפים על פני הכניסה עטורת הצמחים הירוקים לביתו רואים הנכנסים את המיצג שיצר קולטון מחימר שרוף, ובו נראה פועל כפייה עומל בכותנת פסים, קצין נאצי מכה אסיר יהודי ועוד. "לקראת הביקור שלך הוצאתי את זה", הוא אומר, "כדי שניכנס לאווירה". אמנם זכרונו כבר לא חד כבעבר והשיחה עמו אינה מתנהלת באופן כרונולוגי וקופצת בין תחנות חייו, אולם כך או כך עדיין חשוב לו, ולכולנו כנראה, לספר את מה שעבר על ילד בן 11 שגדל בצל הרעב הכבד בגטו לודז', מצא את עצמו על הרכבת לאושוויץ וצפה באמו ואחיו הקטן מובלים לתאי הגזים, וניצל בנס לאחר עבודת פרך במחנה מאטהאוזן.

"אימא חילקה לנו את המנה שלה"

קולטון נולד בשנת 1928 בעיר לודז' שבפולין לאב שהיה סוחר נעליים ואם עקרת בית. הוא גדל עם שני אחיו בשלווה יחסית, גם אם האנטישמיות הייתה נוכחת בחייהם מדי יום. "זה היה משהו שלקחנו כברור מאליו", הוא מספר. "זה היה בבית הספר, זה היה ברחוב ותמיד ידעת שאתה צריך להיות עם עיניים בגב. לפולנים הייתה אמרה מפורסמת: 'תן ליהודי במקל, ופולין תינצל'".

בשנת 1939 פלשו הגרמנים לפולין ומלחמת העולם השנייה החלה. בעיר לודז' הוקם הגטו היהודי הגדול בפולין, אליו קובצו מאות אלפי יהודים מהעיר וסביבותיה. את היום בו הגיעו הגרמנים זוכר קולטון מנקודת מבטו של הילד של טרום המלחמה. "מה פתאום חששנו, בכלל לא. אני זוכר שרצתי בהתרגשות לראות את החיילים נכנסים לעיר. גם הזקנים אצלנו, אלה שאפילו שירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, סיפרו שהגרמנים הם עם מתורבת. אמנם אירועי ליל הבדולח גרמו לחשש אצל היהודים בפולין, אבל אף אחד לא חשב שהגרמנים, שנחשבה אז לערש התרבות המערבית, מסוגלים לעשות את מה שעשו לאחר מכן".

ההורים שלך חשבו לברוח מפולין?

"בבית שלי לא ידעו הרבה על ציונות. הרעיונות הציוניים לא דיברו אלינו במיוחד, ובכלל חשבנו אז למה לנסוע לשממה שהיא ארץ ישראל".

ואז, בבוקר אחד בשנת 1940, מתחילה מכונת ההשמדה הנאצית את הדרך שתוביל לתאי הגזים וצעדות המוות, כאשר קולטון ומשפחתו מפונים יחד עם כל יהודי האזור אל הגטו. בעוד קולטון בן ה-11, יחד עם אביו ואחיו הבוגר, נשלחים לעבוד בייצור חגורות עבור מכונת המלחמה הנאצית, אספקת המזון ליהודים בגטו הולכת ופוחתת והרעב הכבד מתחיל לתת את אותותיו. "לא ייאמן מה הרעב יכול לעולל לגופו ולנפשו של אדם", הוא נזכר. "אנשים שבעים לא יבינו את זה. ראיתי אנשים נופלים בהליכתם ומתים מרעב באמצע הרחוב. צלם האנוש אובד והחוסן המוסרי מתרופף. האדם מוכן לעבור על כל האיסורים שהוא חי לפיהם, כדי להשקיט את אינסטינקט החיה שבגופו הדורש אוכל. אפילו הדבק שקשר בין בני משפחות נעלם ובמקומו הופיעו סימפטומים חייתיים. אני זוכר מקרה שבן החביא את גופת אביו מתחת למיטתו כדי שיוכל להמשיך ולקבל את הקצבת המזון עבורו, עד שהגופה הסריחה אחרי זמן רב והשכנים שמו לב".

אחד הזכרונות המייסרים ביותר שליוו את קולטון כל חייו נוגע לאמו וההקרבה שעשתה למען ילדיה. "מתוך מעט האוכל שהיה לנו היא הייתה מחלקת את המנה שלה בינינו הילדים. עד היום אני מרגיש אשם שלקחנו את המנה שחילקה בחדווה. כשהגענו לאושוויץ היא כבר הייתה כחושה לגמרי ואולי בגלל זה שלחו אותה למוות בסלקציה, למרות שהייתה צעירה. אם לא הייתה כל כך רזה וחלשה היו שולחים אותה לעבודה, כמונו, ואולי היא הייתה ניצלת".

"אנשים נפלו ולא קמו"

עדויות ראשונות לזוועות שיחוללו הנאצים ניתן היה לראות כבר בתקופה הראשונה לכניסתם לעיר לודז', כאשר בית חולים מקומי הוסב למפעל בו עבד קולטון הצעיר. "תוך יום הם השליכו את החולים שלא יכלו ללכת ממיטותיהם, גם את התינוקות, דרך החלונות לתוך משאיות שהובילו אותם למקום לא ידוע". זמן לא רב לאחר מכן כבר החלו להגיע לגטו הדחוס שמועות על גורלם של אותם יהודים שהועלו על הרכבות באקציות המפורסמות בדרך אל המחנות. "הייתה חרושת שמועות בגטו על פתקים שנמצאו מקופלים בין לוחות העץ בקרונות הרכבת שחזרו ריקים מהנסיעה לאושוויץ. בפתקים האלה תואר כיצד הנאצים מחסלים את היהודים ושמועות דומות הגיעו אלינו גם מהבודדים שהצליחו לברוח. אנחנו העדפנו שלא להאמין לזה, כי המוח לא היה מסוגל לקלוט שמועות כאלו על מעשים שלא ראינו במו עינינו. כך הורדם כל העם בגטו".

בתחילת שנת 1944 עלו אחרוני יהודי הגטו על הרכבת לאושוויץ. בהם גם משפחת קולטון בת חמש הנפשות. "אני זוכר את רעש סגירת הדלתות וצעקות הגרמנים. על מה חושב נער במהלך הנסיעה? לא יודע. בטח שלא חשבנו לברוח. ניסינו פשוט לשרוד את הנסיעה. אפילו חשבנו שאנחנו נוסעים בקרונות בקר משום שכל שאר רכבות הנוסעים עסוקות במאמץ המלחמתי. היינו מאה איש בקרון, צפופים. אנשים פשוט נפלו ולא קמו".

עם ההגעה לאושוויץ נערכה הסלקציה הידועה לשמצה. קולטון ואביו ואחיו הבוגר נשלחו לעבודה, כלומר לחיים. אמו ואחיו הקטן נשלחו למוות. "אני זוכר שעמדנו שם שלושתנו והסתכלנו על אמא ואחי בצד השני של הגדר, בוכים ושבורי לב. ניסיתי לרוץ אליהם אבל אחד הגרמנים עצר אותי". זו הייתה הפעם האחרונה בה קולטון, שכבר הספיק להבין מהו גורלם של אמו ואחיו מסיפורי האסירים הוותיקים, ראה אותם.

למזלו (היחסי) של קולטון, התקופה בה שהה במחנה ההשמדה הנורא הייתה קצרה יחסית. "האירועים במחנה היו טראומתיים וגרמו לכך שהזמן איבד את ממדיו. לעולם לא אשכח את האוויר באושוויץ, שהיה זרוע בריח מיוחד, כשברקע הצעקות והפקודות של הגרמנים המובילים קבוצות אסירים לעבודה, וקולם מתמזג למשפך אחד של צלילים המחלחלים לראשי הדואב ומשאירים אותי בהרגשה של יצור סהרורי ומבולבל. האוויר הזה, הריח הזה, והצרחות האלו שבים ועולים במוחי כמו הבזקי תמונות בכל פעם שאני נזכר באושוויץ".

לאחר מספר חודשים באושוויץ הועלה קולטון יחד עם אסירים נוספים לקרון רכבת שעשתה את דרכה אל אוסטריה. האסירים המיועדים לעבוד במפעלי נשק גרמניים ששכנו במנהרות חצובות בהרי האלפים ("אני חצבתי מנהרות בהר כשמעלי האוסטרים רעו את הפרות שלהם באחו") עברו מסע מפרך בדרך לשם. "חנינו במחנה אוהלים ובהפצצה של בעלות הברית נהרגו כמה מיושביו. אני זוכר שלמחרת היו שמועות שאנשים אכלו את בשרם של ההרוגים. אני ניצלתי את הזמן כדי ללקט בשדה חרקים ושבלולים, שהיו מעדן עבורי, עד שאחד השומרים הפסיק זאת. לאחר מכן יצאנו לצעדה ליעד הסופי שלנו כשבדרך אנו חולפים על פני הכפרים היפים בהם התושבים הלבושים בלבוש הטירולי המסורתי מתבוננים בנו מחלונות בתיהם המעוטרים פרחים. אני זוכר מטעים של עצי אגס עמוסי פרי ושמחתי שהתקדמנו הלאה כי חששתי שלא אעמוד בפיתוי, אקח אגס אחד והשומרים יירו בי למוות".

בסיום הצעדה הגיעה שיירת האסירים היהודים למחנה מאטהאוזן, בו שובץ קולטון בן ה-16 ל"קומנדו שטיינברוק" – סיירת שבירת הסלעים – כלומר המחצבה. "לפני התגלה מכתש ענק בעומק של מאה מטר, כשהאנשים שעבדו בתחתיתו נראו כמו נמלים זעירות. הירידה למחצבה הייתה במדרגות תלולות ומסוכנות, ומי שהחליק לרוב לא קם יותר".

למרות שהוא מספר כי באותה תקופה לא שיער לעצמו כי ישרוד את המלחמה, משהו בתוכו בכל זאת גרם לו לקום מהדרגש מדי בוקר, לשאת את הרעב הכבד ולשרוד עוד יום. "היינו מתקבצים בקבוצה גדולה, נצמדים אחד לשני במעגל וככה הצלחנו לייצר חום בתנאי הקור הקשים. בעיני הגרמנים זה לא מצא חן והם היו מסתערים עלינו ומכים אותנו באלות עד שהתפזרנו".

מגן דוד במחנה המוות

לאחר מספר חודשים במחנה מאטהאוזן, כשההמלחמה כבר מתקרבת לקיצה, הועברו קולטון והאסירים האחרים למחנה גוסן 2, אותו ישרוד באורח נס. באחד הימים, בעודו עומד בין ראשוני הממתינים בתור הארוך לחלוקת כוס קפה בבוקר, פרצה במקום מהומה והקאפו האחראי הניף את אלתו ופגע בקולטון, שספג פגיעה חמורה בראשו. "שנים אחר כך עוד חששתי שכאשר אתבגר ואקריח יראו את הסימן שנותר לי בגולגולת", הוא מספר. באורח נס הצליח קולטון לשרוד שבר בגולגולת וזיהום שנוצר במקום הפגיעה, כמעט ללא טיפול רפואי בכלל. "אחרי כמה ימים הגעתי איכשהו למרפאה שהייתה שם, אפילו שבכלל לא נתנו בה טיפול תרופתי. אני זוכר שבאחד הלילות הבנתי מה קורה לחולים במקום. התברר לי שהשכיבו את כל החולים קשה בחדר ופתחו את החלונות. השכיבו אותם ערומים על רצפת הבטון ושפכו עליהם מים קרים. ככה השאירו אותם כל הלילה ובבוקר פינו את הגופות הנוקשות מכפור. הבנתי שאני חייב לצאת משם ולחזור לעבודה".

כמה ימים לאחר מכן קולטון עזב את המרפאה ושב אל מחנה גוסן 2. "אני זוכר שהאסירים התפלאו לראות אותי כשחזרתי. המרפאה הזאת הייתה מקום שאף אחד לא חוזר ממנו".

החודשים הבאים עברו על קולטון בעבודת פרך מסוכנת, חשש מפני מכות הקאפו וקרבות אלימים על פירורי האוכל בין האסירים עצמם. "אני מנסה להיזכר בהשתבשות כל מנגנוני הנפש והרגש, החרדה והפחד, התחושה שאתה אפס אדם וכל רגע יכול מישהו לתקוף אותך בלי סיבה. תחושת ייאוש תהומי לצד כוח רצון לדבוק בחיים, לעבור רק עוד יום. היאחזות בדברים פעוטים כמו פרוסת לחם  או חצי תפוח אדמה. אני חושב שהם הצליחו להחזיר אותנו במידה מסויימת להיות חיות אדם".

ברביעי במאי 1945 נשמע לפתע קול יריות מהיער הסמוך למחנה, קול המבשר את השחרור הסופי מאותה אימה בת שש שנים. אסירי המחנה שוחררו בידי חיילי בעלות הברית ולאחר מספר שבועות גדושים במזון וטיפול רפואי כבר פקדו את המחנה חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי, תושבי ארץ ישראל, עליהם הוטל בידי הסוכנות היהודית לאתר שורדים יהודים ולהעלות אותם לישראל שתחת שלטון המנדט. "לראות את החיילים החסונים עם הכיתוב 'הבריגדה היהודית' על הזרוע וסמל מגן הדוד, זה היה מחזה נשגב ובלתי נתפס עבורנו", הוא מספר.

קולטון הגיע לאחר מספר חודשים לישראל, נקלט בקיבוץ ובהמשך התגייס לצה"ל ונלחם במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים. הוא התחתן עם לידיה והוליד ילדים להם מסר את סיפורו רק לאחר עשרות שנים. "למה לא דיברתי? כנראה בגלל שהתביישתי. התביישתי שהלכנו כצאן לטבח. התביישתי בעברי כיהודי חסר אונים בגולה".

מכללת די בי איי