(newsדיור מוגן 10.7.19
קשר דם

קשר דם

בקיץ 1973 הכל נראה נפלא לבת ציון בכר ואחיה התאום ישראל, צעירים בתחילת שנות העשרים לחייהם • אבל אז הלכה אמם הצעירה לעולמה במפתיע, ובמלחמת יום הכיפורים נהרג ישראל ברמת הגולן • בת ציון אימצה שני ילדים, עברה לגור במודיעין וזכרו של אחיה ממשיך לחיות בשירים שהיא מוציאה לאור

(בתמונה: הטנק של ישראל בתחילת המלחמה)

למעלה מ-45 שנה חלפו מאז איבדה בת ציון בכר-נפתלי את אחיה התאום ישראל, שנהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. אבל זכרו עדיין שזור בחייה ובמילים שהיא בוחרת להוציא לעולם בדמות שיריה.

ספר שירים שלם הוציאה בת ציון לאור לזכרו של אחיה. מי שיקרא אותו מתחילתו עד סופו ודאי יבין לעומק את גודל השבר שפוקד את משפחות חללי צה"ל לדורותיהם, ואולי גם את הדרך בה החיים נמשכים במה שנראה כאורח פלא.

היא בת 68 ומתגוררת במודיעין. אלמנה שאיבדה את בעלה לפני 15 שנים ואם לשניים שאימצה כתינוקות בני יומם. אחיעד הבוגר אומץ מברזיל ורחלי הקטנה היא ילידת הארץ. בצעירותה עבדה בת ציון כטכנאית בבזק ולאחר מכן עבדה כגננת בחינוך המיוחד במודיעין במשך שנים רבות.

בת ציון וישראל ("ההורים שלי היו מאוד ציוניים ופטריוטיים, כמו שאתה בטח מבין מהשמות שלנו"), נולדו לזוג הורים שעלו מעיראק חצי שנה לאחר הולדת הילדים. את מרבית ילדותם העבירו השניים ביפו של שנות השישים. "ילדות נהדרת, היום הייתי חוזרת לשם. יפו זה ים, שמש", היא מספרת. "אמנם היינו תאומים, גם אם ישראל נולד שעה לפני, אבל תמיד התייחסתי אליו כאל הבוגר מבין שנינו. למה? אני לא יודעת. הוא היה המייעץ, אליו הייתי פונה בשאלות. הוא היה הרציני והאחראי, תלמיד מצטיין וגאוות המשפחה. בייחוד שלמד הנהלת חשבונות כמו בקלישאה על משפחות עירקיות".

ישראל נהרג בגיל 23. כחייל בשירות סדיר הוא שירת בחיל השריון כמפקד טנק וכשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הצטרף ליחידתו שנשלחה לחזית ברמת הגולן. ישראל השתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים ובתאריך 12.10.1973 נפגע הטנק שלו בקרב באזור מזרעת בית-ג'אן. בקרב זה נהרג ישראל, שבמשך ארבעה חודשים הוגדר כנעדר עד שאותרה גופתו והובאה לקבורה בבית העלמין בחולון.

"ישראל היה פטריוט אמיתי", היא מספרת. "אני חושבת שגם אם היה יודע שהוא עתיד להיהרג בקרבות, הוא עדיין היה עושה את הכל אותו דבר. כזה הוא היה. זה היה החינוך שקיבלנו בבית. קודם כל המדינה ואחר כך אתה. היום זה כבר לא ככה, אבל להורים שלי לא היה שום מרמור על קשיי הקליטה. אבא שלי היה איש עשיר בעיראק וכשהגיעו לארץ הוא היה צריך לעבוד בעבודת דחק. הייתה בו אהבת ציונות כזו שהוא ידע שיהיו שנים קשות, אבל בסוף נסתדר. על פי זה גדלנו וכך חונכנו".

מספר שבועות לפני פרוץ המלחמה נפטרה אמם של ישראל ובת ציון משבץ מוחי, כשהיא רק בשנות הארבעים לחייה. "התקופה ההיא הייתה סיוט אחד גדול. בין תקווה לייאוש. אתה לא יודע מה לעשות ולמי לפנות. האחיין שלי פגש אותו ביום השלישי למלחמה כשהוא מתדרך חיילים בבסיס נפאח ברמת הגולן. ישראל אמר לאחיין שלנו: 'תיזהר, הלחימה קשה. זה משהו נורא'. אחר כך באו אלינו ואמרו שהוא נעדר ומחפשים אותו בדרום. אמרתי להם שלא יכול להיות, שאחיין שלי ראה אותו ברמת הגולן. הם שאלו אם אני בטוחה, רק שתבין איזה בלגאן היה שם באותם ימים".

איך התמודדתם, את ואביך, עם שתי טרגדיות בתוך זמן כה קצר?

"זה היה שבר נוראי. עד היום אני נושאת את זה. התרמיל הזה על גבי הולך אתי כל חיי. אבל בניתי את עצמי, התחתנתי ואימצתי את הילדים. והתאוששתי גם כאשר בעלי נפטר. אחרי שאחי נפל אבא שלי נשבר. הוא כבר היה איש מבוגר. הטרגדיה חיברה בינינו עוד יותר חזק. התקרבנו מאוד. הוא היה צריך תמיכה ואני זאת שהייתה שם. האמת שאני לא יודעת בכלל אם התפניתי לאבל שלי. תבין, אחי היה הבן הבכור, התקווה המשפחתית, וכשזה קרה אבא שלי נפל לחלוטין. אבא שלי היה איש נפלא, איש חסיד. בלי להגזים. כזה הוא היה. וגם כשזה קרה, הוא לא איבד את האמונה. הוא אמר 'אני לא מבין את דרכי אלוהים'".

בת ציון פרסמה והוציאה לאור ספר שירים שכולו מוקדש לאחיה, ומספר למעשה איך נראים החיים שאחרי. עם הגעגוע והזיכרון. "מאז ומתמיד כתבתי. כתבתי את ספר ההנצחה לאחי ועכשיו הוצאתי ספר שירה לילדים. הספר להנצחת אחי הוא בעצם סיפור חיים המסופר בשירה, בקינה", היא מספרת. "הבמה הזאת שניתנת להנציח את אחי שלי, זה מה שאני רוצה. שאנשים ישמעו, שנדע שאח שלי לא נעלם סתם מן העולם".

 

כשאמרו נעדר

כשאמרו נעדר היקום כולו דמם ציפור לא צייצה.

כשאמרו נעדר שאלתי מי מצחק בי בזאת העלטה?

כשאמו נעדר המילה בחלל התגלגלה רועמת,

צופנת בתוכה מעט תקווה ,אך גם אימה מאיימת.

כשאמרו נעדר חיפשתיך במשחקי ילדותי,

אומר אחת שתיים שלוש ומצאתיך ידידי.

כשאמרו נעדר בדרכי עפר חיפשתיך בין צבאות וחילות, במכונת המלחמה ,ובין טנקים שרופים עד מאוד.

שר מלחמה שאלתי וביקשתי,

אמרו איה אחי? הנה חיפשתי ולא מצאתי.

החי הוא ביום קרב וערבו, או כמלכים נפל על חרבו.

אם בשביו יושב ואליי ישוב מדרך ארוכה?

אחכה גם אחכה ימים ושנים שבעים ושבעה.

היש תקווה ביום סגריר לקשת בענן,

או שהכל שחור ואין תקווה ללבן?

כשזעקו הנה נפל חלל, אל תחכי ליום המחר.

לפתע הכול בי נדם, הכל לרסיסים נשבר.

בכאב השתיקה זלגה לה דמעה חמה,

כי אבדה עצה אבדה תקווה ואין נחמה.

(מתוך ספר ההנצחה)

 

אחכה לך אחי

אחי אחכה לך כי משדה הקרב תשוב.

אלוהי אל תפילתי היי קשוב.

בבואך אסיר ממך פּיח טנק

אבק מלחמה

ימי קרב ואימה.

אעטוף באהבה את גופך השחוח

עד כי תמצא מנוח.

נושנה היא תפילתי

נאחזת בבקשתי

לופתת את תקוותי.

כי תמו ימי קרב וערבו

העולם וכאבו.

פרח ניצן שקמל באיבו.

בדידותי תשחק אל הדממה

עֵצבי נמוג ואבלותי תמה.

אחכה שבעים ושבעה

עד אין קץ

משקיעת החמה ולילו

עד השחר כי הנץ בעלותו.

אחכה בדרכים ומשעולים

אשאל גלי ים סוערים

אתור בין נחשולים.

ממסילתם כבו כוכבים

שמש כוסתה בעבים

הדרכים שוממים ואבלים

המתיקו סוד בראשים רכונים.

בקול דממה דקה

קולות קרב נדמו

שדות קטל כמרבד ארגמני אַדמוּ.

שר המוות את שירתו שזר

הלוחם מדרכו לא חזר.

בשבועה ובעדות איתנה

בעולמי תזהר כאבן חן יקרה

ספיר יהלום ואחלמה,

רוחנו לנצח תתעטף באותה נשמה.

(מתוך ספר ההנצחה)

מכללת די בי איי