(newsדיור מוגן 10.7.19
שלוש פעמים בחמש שנים

שלוש פעמים בחמש שנים

דניאלה טננולד קיבלה את ההודעה שחלתה בסרטן בדיוק לאחר שהיא ומשפחתה סיימו להתאקלם בארץ לאחר שעלו מדרום אפריקה • אחר כך היא קיבלה את ההודעה ש"הוא חזר" • ואחרי סדרת טיפולים – שוב • את העזרה המקומית היא קיבלה מארגון "מנדלת הלב" וכמובן שהיא לא מרימה ידיים. מה פתאום

עם יד על הלב - כמה מאיתנו היו מצליחים לשמור על אופטימיות ושמחת חיים לאחר שלושה סבבים של מחלת הסרטן בתוך חמש שנים? חלקנו בוודאי היו מצליחים לעשות זאת, אבל בכלל לא ברור אם רובנו היינו עומדים במשימה המאתגרת.

מי שעושה זאת מדי היא דניאלה טננולד, תושבת מודיעין שחוגגת בימים אלו עשור לעלייתה לישראל מדרום אפריקה, שסירבה להיכנע למחלה ובמקביל פועלת גם למען עולים אחרים דוברי אנגלית המגיעים אל נפתולי מערכת הבריאות הישראלית במצבי משבר.

דניאלה היא בת 50, נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים, שעוסקת כיום ברפלקסולוגיה ועיסוי. היא גדלה בסטנדון, פרוור לבן ועשיר של יוהנסבורג, בתקופת האפרטהייד הידועה לשמצה. אביה של טננולד אף היה ראש העיר המקומי והוריה היו מיודדים עם נלסון מנדלה. "הסבים שלי מצד אמא הגיעו מליטא עוד לפני מלחמת העולם השנייה", היא מסבירה, "וההורים של אבא שלי נולדו בדרום אפריקה בתקופה שהיא הייתה בשלטון בריטי".

ואז?

"בגיל ארבעים עשיתי עלייה. תמיד רציתי לעלות לישראל וגם סבא וסבתא שלי עלו לארץ וחיו פה כמה שנים. ישראל הייתה התשוקה שלי וידעתי שמתישהו זה יקרה. כשפגשתי את בעלי, שהוא ישראלי שעבד אז בדרום אפריקה, החלטנו לעשות עלייה עם הילדים, שהיו די קטנים אז. לא באמת היה עתיד לילדים בדרום אפריקה, החיים שם מאוד מסוכנים. רמות הפשע מאוד גבוהות. ידעתי גם שבתוך כמה שנים הם לא יוכלו ללכת לאוניברסיטה. דרום אפריקה היא לא המדינה שהייתה בתקופה בה אני גדלתי שם".

איך תקופת האפרטהייד נראתה במבט מבפנים?

"הייתי מאוד קטנה אז בשלב האפרטהייד, ובשבילי זאת הייתה המציאות. ידענו שהלבנים גרים באזור אחד והשחורים באזור אחר. השחורים עבדו עבור הלבנים וזאת הייתה המציאות אז. החיים היו מאוד קלים עבור הלבנים, בגלל שהיה הרבה מאוד כוח אדם שחור שעבד בזול. אחרי שהתחתנתי הייתה לי עובדת שחורה, שהיא הייתה כמו סבתא בשבילי וכמו אמא נוספת לילדים שלי. זה לא היה שחור ולבן. היא הייתה הגברת שחיה אתי, עזרה לי ואני עזרתי לה. זה היה מאוד שונה מהתקופה בה הייתי ילדה".

וכשגדלת לא היו מחשבות וספקות לגבי האפרטהייד?

"כשהייתי ילדה קטנה לא חשבתי על זה ולא שאלתי שאלות. אחר כך כשגדלתי עשיתי את ההחלטות והבחירות שלי. השחורים היו חלק מהחיים שלנו. הייתה לי חברה משלי לעיצוב פנים. עבדו אצלי שחורים והייתי אחראית שתהיה להם עבודה וכסף לשים אוכל על השולחן בשביל הילדים. האמת, כשעזבנו ועשינו עלייה השארנו לה את כל מה שהיה אצלנו בבית, רהיטים והכל".

ומהמבוגרים, ההורים שלך, שמעת התייחסות לעניין?

"האמת שלא ממש דיברנו על זה הרבה. אני יודעת שבזמן שההורים גדלו בדרום אפריקה הייתה הפרדה בתחבורה הציבורית בין שחורים ללבנים. בפארקים היו שולחנות לשחורים ושולחנות נפרדים ללבנים. זה היה מאוד אינטנסיבי באותה תקופה. אבא שלי היה פוליטיקאי והיה מאוד מיודד עם נלסון מנדלה באותה תקופה. מנדלה אהב את היהודים, כל הרופאים שלו ושל הילדים היו יהודים. היה לי קשר מיוחד עם היהודים והוא מאוד אהב את ישראל".

לפני עשר שנים דניאלה וברוך טננולד עזבו את חייהם הנוחים ביוהנסבורג, סגרו את החברה שבבעלותם ועלו לישראל, היישר למודיעין. טננולד: "בדרום אפריקה בכל כמה חודשים היו כנסים עבור כל מי שמעוניין לעלות לישראל. הם הביאו אנשים מישראל מכל מיני מקומות, וכשהלכנו לכנס כזה פגשנו אנשים שחיים במודיעין. סידרו לנו דירה במגדלי דימרי במחיר מוזל ובעצם מודיעין הגיעה אלינו. אנחנו בכלל חשבנו שנגור ברעננה, אבל הכל השתנה ובחרנו לבוא לכאן".

איך הייתה ההתאקלמות בישראל?

"באנו בקיץ והיה מאוד חם. הילדים היו קטנים, הייתה לנו מלא בירוקרטיה וסידורים לעשות ובמקביל בעלי שבר את הקרסול. אפילו לא ידעתי לנהוג בצד הימני כמו שנוהגים בישראל. היה קשה בהתחלה, היינו לבד אבל לאט-לאט נכנסנו למערכת החינוך והשגנו עבודות והסתגלנו. בסך הכל סיפור העלייה שלנו הוא הצלחה גדולה".

ואז, חמש שנים לאחר העלייה לישראל, הגיעה מחלת סרטן השד שתקפה את דניאלה שלוש פעמים במשך חמש השנים האחרונות. "בפעם הראשונה שחליתי הבנתי שסרטן מגיע מהמון מתח ואורח חיים לא בריא. כשסיימתי את הטיפול עשינו יום כיף לחיילים בספא שבו עבדתי. אירחנו תשעים חיילים שהיו בעזה באותה תקופה והבנתי שאני צריכה להיות מעורבת יותר בחיים בישראל. היות ועבדתי במטפלת ברפלקסולוגיה והילינג הייתי די מובכת מכך שחליתי. אני, שמטפלת, פתאום חולה מאותן סיבות שלא אמורות להתקיים במקרה הפרטי שלי. כך ששמרתי את המחלה בסוד. לא סיפרתי על זה לסביבה. רק אחרי היום שעשינו לחיילים הבנתי שאני צריכה שינוי והתחלתי להיות מעורבת בפעילות למען חיילים, כמו גם בפעילות למען עולים חדשים שצריכים עזרה".

בפעם השנייה שהסרטן תקף את דניאלה היא כבר לא שמרה זאת לעצמה. "הייתי זקוקה לעזרה באותה תקופה, הצטרכתי את הקהילה. הייתי מאוד חולה והבנתי שאני צריכה לשנות את החיים שלי. אני צריכה ללכת לכיוון של חיים פחות מתוחים. זה מה שאני מנסה לעשות היום".

מה חושבים כאשר הסרטן מגיע בפעם השלישית?

"זה רגע של ייאוש, אין מילה אחרת. אתה חי בעולם של פחד ותהיות לגבי העתיד. זה עולם מאוד מפחיד. אומרים שכשיש לך סרטן כאב ראש הוא לא רק כאב ראש, אלא חשש שמשהו גרוע יותר מתרחש. אתה חי בפחד כל יום ויום. דרך 'מנדלת הלב' קיבלתי המון עזרה ודרכם הכרתי את המאמן האישי שלי. אני נפגשת איתו מדי שבוע כבר שנתיים והוא נתן לי כלים לעבור כל יום וכל רגע. הוא לימד אותי איך לשחרר ולחיות את חיי למרות הפחד. הפחד מאוד מוחשי, אבל אפשר ללמוד איך בכל זאת לנשום ולקחת שליטה על החיים שלך".

לאחר הסיבוב השלישי מצאה עצמה דניאלה מעורבת בעמותה הפועלת למען נשים כמוה. "העמותה מנסה לסייע לנשים דוברות אנגלית שחיות בישראל וחולות בסרטן. אנחנו מטפלים כיום ב-150 נשים שמטופלות בבתי חולים בכל הארץ. אנחנו עושים סדנאות ומסייעים להן בתקשורת עם הרופאים ובתי החולים. כשאתה חולה אתה צריך מידע בשפה שלך, בשפת האם שלך, והמון נשים שחיות כאן ומעולם לא למדו עברית ברמה מספקת התקשו מאוד במהלך הטיפולים בבתי החולים. אין שם הסברים ומידע באנגלית, אתה לא יכול לקבל מסמכים באנגלית. הרופאים שלי היו אוסטרלים ובריטים למזלי, אבל זה לא המצב לשאר החולות. זה מצב קשה והעמותה שלנו פשוט מסייעת להן בהתמודדות ובקבלת כל המידע שהן צריכות. יש לנו סניף במודיעין ומדי חודש אנחנו עורכות מפגשים לנשים מהעיר והסביבה. יש לנו הרבה פעילויות עבור הנשים האלו. זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו, אני רוצה לעזור לנשים אחרות לחוות סיפור עלייה מוצלח כמו שלנו".

יומן הסרטן שלי

במהלך השנים האחרונות בהן נאבקה טננולד בסרטן היא כתבה מעין יומן תחת הכותרת כפולת המשמעות והמשעשעת  - Hurricane in my C cup # הטקסטים של טננולד ממחישים כיצד נראים החיים של המתמודדים עם המחלה, עם הפחד, החששות לעתיד והשאלה "למה זה קורה לי" # הנה כמה קטעים מתוך היומן:

"ההוריקן גורם נזק והרס חסר הגיון בעולם בו הגיהנום והשטן האדום הופכים למציאות. עולם בו מציאות משמעה שחברים הופכים לזרים, זרים נהיים חברים ואלו המעטים שבחרו להישאר שומרים עליך לאורך כל הדרך. זה עולם בו דמעות הופכות לחלק משגרת החיים, עולם בו למרות שהאהובים רוצים לטפל ולהיות בשבילך, אבל המסע הוא מסע של כאב ופחד. זה מסע בודד ומבודד. בזמן שהעולם ממשיך להסתובב והחיים נמשכים, אתה נמצא בעולם בו אתה לכוד, מעוגן וקפוא, אבל הקרב להישרדות נמשך".

"שאלות שנותרו ללא מענה: מה אם? מה יקרה? למה אני?...זה עולם בו ציפייה הופכת לאכזבה. עולם בו את מזוהה לרגע קצר כמספר...עולם בו בחירה היא לא תמיד אפשרות. זה עולם בו את מחכה, לפעמים בלי לדעת למי או למה. עולם בו האור מעומעם, יש רק תקווה ותפילה ואמונה שבזמן שהגוף והנפש מדולדלים ואין יותר מה לתת, עדיין יש נמשה עם קול נחוש. אלחם ואנצח את הקרב הזה, אשרוד בגלל שאני לוחמת. אשרוד כי יש חיים מלאים בהודיה וכל כך הרבה למה לחכות".

"למדתי לא מזמן איך הוריקן נבנה ואחר כך מתפוצץ. למדתי שלמצוא משהו בעל ערך ומועיל זאת תמיד אפשרות בכל רגע בחיים. למדתי ששלווה היא אפשרית, גם בסיומו של מסע קשה. למדתי שהביטויים 'לרוע המזל' או 'לא אפשרי' נפוצות בעולם הסרטן. 'לרוע המזל' משמעו חדשות רעות ו'לא אפשרי' זה פשוט לא נכון. 'לא אפשרי' משמעו שאתה מוותר, ובעולם הסרטן המשמעות היא שאתה הולך למות. אין מקום ל'לא אפשרי' בחיים. אצה אתה מכוון את המחשבה שלך למקום הנכון, ואם יש לך חזון, הכל אפשרי".

מכללת די בי איי