(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
כך ניצחנו את הוורמאכט

כך ניצחנו את הוורמאכט

בגיל 96 וולף אדנבורג זוכר כל רגע מה"קרב על מוסקבה" כאילו זה אירע אתמול • בעולם לא נותרו הרבה אנשים שהשתתפו בפועל במלחמת העולם השנייה, מה שהופך את ה"ווטראן" ממודיעין למרואיין מיוחד במינו • לקרוא ולא להאמין שכך היו פני הדברים

ביום העצמאות האחרון, במקביל לחגיגות ההמוניות ברחבי הארץ, צויין גם "יום הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה". באירוע המוני בפתח תקווה, אליו הגיעו גם תושבי מודיעין, חלקו כבוד ל"ווטרנים" - העולים מברית המועצות לשעבר שנלחמו בצבא האדום במהלך אותה מלחמה. גם במודיעין חיים כמה כאלה ואחד מהם הוא וולף אדנבורג בן ה-96, שמצא את עצמו בלב הקרבות האדירים כאשר היה רק בן 17.  

במהלך הימים והשבועות הראשונים לפלישה הנאצית לברית המועצות, בעוד השריון הגרמני שועט למרחק של מאות קילומטרים כמעט מבלי מפריע, היה זה רגש הפטריוטיזם שגרם לאדנבורג הצעיר למהר ולהתגייס לשירות כקשר בצבא האדום, החלטה שעלתה לו שנה וחצי מאוחר יותר ברגלו שנפגעה בקרב על מוסקבה והרופאים נאלצו לקטוע אותה. החלטה שמעולם לא הצטער עליה.

חילוץ באגם הקפוא

אדנבורג הנער היה רק בן 17 כאשר "מבצע ברברוסה" יצא לדרך וכוחות עצומים של הצבא הגרמני פלשו לברית המועצות. הוא נולד בבלארוס וכאשר היה בן שמונה עקרה משפחתו אל העיר לנינגרד (סנט פטרסבורג כיום). אותו מעבר היה זה שהציל למעשה את אדנבורג ומשפחתו, משום שבלארוס נכבשה בידי הצבא הגרמני והקהילה היהודית במדינה הושמדה כמעט כליל. משפחתו ניצלה פעם נוספת לאחר מכן, כאשר הצליחו להיות חלק מהמעטים שעזבו את העיר במהלך המצור שנמשך קרוב לשלוש שנים.

היה זה החורף הרוסי הקשה, בו קפאו מי האגם הצמוד לעיר ואפשרו תנועת משאיות על הקרח וחילוץ חלק קטן מתושבי העיר (שמאות אלפים מתושביה מתו במצור), ביניהם גם הוריו. מי שתהיה לימים רעייתו של אדנבורג שהתה בעיר במשך כל אותן שנים. "כשהוציאו אותה מלנינגרד היא הייתה רזה כמו שלד", הוא מספר באמצעות המתורגמנית, היות ואת השפה העברית לא הצליח לרכוש כאשר עלה לישראל בגיל 75.

הפלישה הגרמנית לברית המועצות תפסה את אדנבורג הנער כאשר שהה בהרי אורל ולמד בבית ספר לקשר ואלקטרוניקה. "יכולתי להישאר שם, לסיים את הלימודים ולהתמנות כמנהל עבודה באחד מהמפעלים", הוא מספר. "אבל לא יכולתי שלא להתגייס. הייתה תחושה של חובה, של פטריוטיות רוסית".

זה שינה משהו שהייתי יהודי?

"כולנו היינו רוסים. לא יהודים, לא אוקראינים ולא טטארים. רוסים. לא היה עניין כזה בכלל. כולנו גדלנו והתחנכנו על הערכים האלו והיינו מלאים בתחושת חובה ופטריוטיות רוסית. גם אחר כך, כשיהודים שברחו מפולין הגיעו למדינות ברית המועצות וסיפרו על הזוועות שהנאצים עושים ביהודים, זה לא היה משהו שהשפיע עלינו".

תוחלת חיים של שלושה ימים

השבועות והחודשים הראשונים לפלישה הגרמנית לברית המועצות התאפיינו בכאוס עצום בצד הסובייטי, שהצבא האדום שלו התקשה לעמוד בפני גלי השריון וחיל האוויר העצומים שהביאו הגרמנים למערכה. בעוד אדנבורג עושה את דרכו אל לשכות הגיוס ומשם לחזית, היה הצבא האדום בנסיגה בת מאות קילומטרים פנימה אל שטחה של רוסיה. לאחר שנים של גלי "טיהורים" שביצע של סטלין בצמרת הצבא האדום נותר הצבא כמעט ללא קצינים בכירים מקצועיים. בנוסף לכך היה הצבא האדום נחות משמעותית מול הגרמנים מבחינת הנשק והטכנולוגיה. עד כדי כך שבמהלך השבועות הראשונים לקרב על סטלינגרד "נזרקו" חיילי הרגלים אל מול הטנקים הגרמנים המתקדמים במהירות כשהם חמושים ברובה אחד לכל שני חיילים.

"ברור שהצבא האדום לא היה מוכן למלחמה", מספר אדנבורג. "הגרמנים תפסו אותנו לא מוכנים. הציוד לחיילים שלנו בכלל נתקע עוד בעורף והמצב היה רע. לי היה למזלי רובה קרבין משלי, גם אם הוא היה מאוד נחות מול המקלעים של הנאצים".

אז מה חושב לעצמו נער בן 17 שמוצא את עצמו בליבו של הקרב הגדול בהיסטוריה? האמת שקשה להבין. אדנבורג החביב הוא דוגמה קלאסית לטיפוס הסובייטי הקלאסי - זה הקשוח שממעיט במילים. בוודאי כשזה נוגע לרגש. כך או כך, אדנבורג חווה את זוועת המלחמה ההיא על כל היבטיה. הוא מספר על החיים בחזית הקפואה בה הסתפקו החיילים במנות מזון מועטות ונאלצו לאלתר לעצמם מגורים מפיסות עץ וחפירות רדודות בשלג של החורף הרוסי.

במשך למעלה משנה הוא וחבריו החזיקו את הקו הרוסי בפאתי מוסקבה, בה נעצרו הגרמנים בנקודה בה השתבשו תוכניותיהם לכיבוש מהיר של ברית המועצות. "לי היה קצת מזל שהייתי קשר ולא חייל רגלים פשוט", הוא מספר. "בגלל התפקיד שלי הייתי מעט מאחורי החזית. לחברים בגדוד ששירתו בחזית עצמה הייתה תוחלת חיים של שלושה ימים. בנינו מחתיכות על עצי אשוח מעין מחסה ובתוך החפירה רדודה היינו מדליקים מדורה. היו שם מינוס שלושים מעלות ולמרות שהיו לנו מדי חורף המצב היה קשה. בלילות השומר היה צריך לוודא גם שאף אחת מהחפירות לא נשרפת בגלל המדורות. ככה חיינו הרבה מאוד זמן".

על השאלה איך בכלל שורדים תקופה ארוכה כל כך בתנאים קשים כל כך, הוא עונה בקצרה אופיינית "שורדים".

האמנתם בכלל באותם ימים שתצליחו לעצור את הגרמנים?

"כן, למרות הכל היינו בטוחים שנצליח לעצור את הגרמנים ולנצח. זה בא מתוך התחושה הפטריוטית שהייתה לנו. מתוך אידיאולוגיה והחינוך הקומוניסטי".

כף הרגל הסתובבה אחורה

אם לא מספיק האיום הגרמני הרי שבמשך כל אותה תקופה היו חיילי הצבא האדום נתונים גם לטרור הקומוניסטי. לכל יחידה הוצמד "קומיסר" - קצין פוליטי מטעם המפלגה הקומוניסטית, כאשר בהוראת אותם קצינים הוצאו להורג עשרות אלפי חיילים רוסים בהאשמות שונות. החל מפחדנות ועד להשמעת דעות המנוגדות לדעת המפלגה. לפי הערכות, כעשרים אלף חיילים כאלה איבדו את חייהם מהאש הרוסית במהלך השבועות הראשונים לקרב על סטלינגרד. "בגדול, באותם ימים לא האמנתי שאצא מזה בחיים. בכלל לא. כל מה שהיה לנו להיאחז בו היה להישאר חי היום. אף אחד לא חשב בכלל על מחר".

לאחר שנה וחצי של שירות בחזית נפצע אדנבורג במהלך הלחימה באזור סמולנסק בפאתי מוסקבה. מאות אלפים מחיילי הצבא האדום נהרגו ונשבו שם, בקרב האדיר שבסופו נעצרה ההתקדמות הגרמנית והחלה התפנית בחזית המזרחית. "הגרמנים כמעט וכיתרו אותנו ורק הקטיושות שלנו הצליחו למנוע זאת", הוא מספר. "נפצעתי מהתפוצצות פגז לידי, וכף הרגל שלי ממש הסתובבה על צירה ופנתה אחורה. הכל היה קפוא ולא הצלחתי להרים את עצמי מהאדמה".

אדנבורג נפצע גם ברגלו השנייה ופונה על ידי שניים מחבריו. בתוך הכאוס האדיר שרר בחזית הוא מצא את עצמו פצוע קשה ושרוע מדמם על משאית במשך שעות ארוכות. לבית החולים הוא לא פונה בכל אותן שעות משום שלמשאיות לא היה דלק. בסופו של דבר הוא פונה לבית החולים החטיבתי, כשגם שם מצא את עצמו ממתין במשך יומיים במיטה ומתחנן לטיפול. עד שכבר הצליחו הרופאים להגיע אליו התברר כי לא ניתן להציל את רגלו והם נאלצו לקטוע אותה.

מה חשבת בכל אותם ימים כשאתה פצוע?

"האמת, הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שלפחות אני לא אמות במלחמה הזאת".

לאחר שהחלים מהפציעה ושוחרר מבית החולים חבר אנדבורג להוריו, שמאז הבריחה מלנינגרד חיו בהרי אורל. יחד שבו לעיר בה התגוררו לאחר שחרורה בינואר 1944. "העיר הייתה הרוסה לגמרי, התושבים היו מורעבים, אבל מה שאני זוכר מהכניסה ללנינגרד זאת שמחה גדולה. ירו זיקוקים באוויר והייתה תחושה נפלאה".

את המלחמה הבאה לא נשרוד

למעלה משבעים שנה חלפו מסיומה של המלחמה, ובתודעה הציבורית ברחבי העולם (אולי בהשראת סרטי המלחמה ההוליוודיים) נדחק חלקו של הצבא האדום והובלט חלקה של בעלות הברית בפלישה לנורמנדי וכדומה. דומה שכיום רק חובבי ההיסטוריה יודעים את האמת שהיה זה הצבא האדום ש"שבר את גבו של הוורמאכט". את אדנבורג העניין לא מטריד: "אנחנו יודעים שבלי הניצחון שלנו בכלל לא היינו מציינים היום את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. זה מספיק".

בפתיחת הכתבה ציינו כי אדנבורג הוא הדוגמה הקלאסית לאבטיפוס הסובייטי. בתשובה לשאלתנו האחרונה -  האם כמי שחווה את הגדולה והנוראית שבמלחמות הוא יכול לדמיין זאת קורה שוב - הוא עונה כך: "אני לא יודע אם זה יכול לקרות שוב או לא. מה שברור זה שאם תפרוץ עוד מלחמת עולם אף אחד מאיתנו לא ישרוד את הטילים הגרעיניים".

(new)מאוחדת באנר 2