(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
מה לעשות כשהילד מרביץ להורים?

מה לעשות כשהילד מרביץ להורים?

זוהי כנראה התסמונת הנדירה ביותר של אלימות במשפחה, אבל היא בהחלט קיימת, ומתחילה בגיל צעיר ממה שמקובל לחשוב • אילנית פרידמן ממודיעין כתבה ספר על מה שרוב המשפחות מעדיפות לטאטא מתחת לשטיח

בדרך כלל השיח הציבורי סביב תופעת האלימות במשפחה עוסק באלימות מצד גברים, בין אם זה כלפי נשותיהם או ילדיהם. אולי אלו הסטטיסטיקות שגורמות לכך, אולם לתופעת האלימות במשפחה יש פנים נוספות עליהם כמעט ולא דובר מעולם.

מי שחושפת כעת את הפנים הנוספות של התופעה - אלימות של ילדים כלפי הורים - היא אילנית פרידמן ממודיעין שפרסמה לאחרונה את הספר "מחשבת מסלול מחדש".  הספר, המתאר סיטואציה נדירה למדי, מבוסס על מקרה אמיתי אליו התוודעה.

פרידמן, בת 44, נשואה ואם לארבעה העוסקת בתחום החינוך המיוחד, חושפת כנראה לראשונה איך נראים חייה של אם המוצאת את עצמה חיה בפחד מתמיד מפני התפרצויות אלימות של בנה. התפרצויות שהחלו כבר מגיל חמש ונמשכו עד לשנות התבגרותו.

ספרי על תהליך כתיבת הספר ולמה בכלל החלטת לכתוב אותו.

"תהליך כתיבת הספר היה מאתגר. הוא החל לפני למעלה משנתיים ולאחר שכתבתי מספר פרקים הכנסתי הכל למגירה ושכחתי מזה. המשכתי את השגרה היומיומית. בנובמבר האחרון ראיתי פוסט בפייסבוק שכותרתו 'מי רוצה לכתוב ספר תוך חודש?' שהעלתה אלונה ירדן. מיד כתבתי 'אני' והצטרפתי לסדנת כתיבה שהחלה בסוף אוקטובר כי נובמבר הוא חודש הכתיבה והמטרה היתה עד סוף נובמבר להיות עם ספר כתוב. את הסדנה הנחתה אלונה שליוותה אותי לאורך כל הדרך. את הספר החלטתי לכתוב לאחר שהתחלתי לצאת עם ההרצאה שלי 'מאחורי הקלעים' על אלימות במשפחה, כזו ששומרים עליה בסוד ולא מדברים עליה, שהוטל עליה טאבו. עם ההרצאה יצאתי לאחר שנתקלתי בכתבה בעיתון שנעשתה בעילום שם, על אמא שסיפרה דברים שנגעו בי והחזירו אותי לסיטואציות שונות בחיי והחלטתי שמישהו צריך לעשות מעשה ולצעוק את הדברים החוצה, לדבר עליהם. מכאן גם הגיע הספר".

איך הורים יכולים לדעת אם השימוש באלימות מצד ילדים קטנים חורג מהנורמה ודורש טיפול?

"השאלה לא פשוטה. לאלימות המון פנים, המון דרכים בהם היא מופיעה ולא תמיד היא פיזית. לעיתים השימוש בהנפת היד וכו' של ילדים צעירים אל מול הוריהם מתפרשת כבדיקת גבולות ואנחנו מקלים ראש בעניין. כהורים אנחנו רוצים ילדים מושלמים ולכן הרבה מאוד פעמים אנחנו מפחדים להודות שמעשה כזה או אחר הוא מוגזם ולא נכון, שהוא בעצם אלימות. אין תשובה חד משמעית לאיך לדעת. צריך פשוט לא להקל ראש אף לא בהנפת יד, וכמובן שלא לאפשר זאת. בשיחה, בהסברים, ובבדיקה שלנו שהמעשים אינם חוזרים על עצמם. שהם לא הופכים לדפוס התנהגות. אני לא אשת מקצוע. אני לא יכולה לענות על מתי דרוש טיפול. מעבר להכל זה משתנה מילד לילד וממשפחה למשפחה. צריך להיות קשובים לצרכיו של הילד, לצרכים שלנו ושל המשפחה אותה הקמנו וכל מקרה שונה מקודמו. את האלימות צריך למגר ולהבין שלעיתים היא מגיעה ממשהו פנימי של הילד שאנחנו לא תמיד יודעים לפרש. אסור להקל ראש באלימות ואסור להתבייש. צריך לדבר ולטפל".

איך מתמודדים עם אלימות של בני נוער כלפי הורים?

"ההתמודדות עם בני נוער והאלימות מצידם אינה פשוטה. ההורים צריכים לבקש עזרה מכל גורם שמוכן או יכול לעזור. פרטי או ציבורי, זה לא משנה. העיקר לבקש את העזרה ולהבין שלא תמיד התנהגותו של הילד תואמת את החינוך אותו קיבל בבית".

איך נראית ההתמודדות של ההורים? ומה זה בעצם עושה לכלל המשפחה?

"ההתמודדות היא לא פשוטה ולעיתים אף קשה מאוד. זה יכול לפרק את המשפחה או לחבר בין כל בני הבית. צריך תמיד לראות, להיות קשובים, לטפל, להבין, לבקש עזרה ולזכור את שאר בני הבית וגם להם לתת מענה לכל צורך. במיוחד לאור החשיפה שלהם להתמודדות לא פשוטה עם התנהגויות חריגות. נכון גם לפנות לצוות בית הספר, לבקשת עזרה מהם ותאום עמדות, שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי הוא גורם מאוד חשוב כיוון שלא מעט שעות הילד מבלה בתוך כותלי בית הספר. ולהתאים את הטיפול לכל בני הבית כל אחד לפי גילו והצורך שלו. אין נכון או לא נכון כי הכל נכון ושום דבר לא ניתן לשפוט".

אחרי כתיבת הספר - יש לך טיפים להורים של "עשה ואל תעשה"?

"לתת טיפים זה מעט בעייתי. לא כל מה שמתאים לאחד מתאים לאחר. אנחנו אנשים שונים, הילדים הם ילדים שונים, צריך לראות את האדם שהם ולהבין שגם ברגעים הכי קשים, וגם ברגעים בהם קיימת אלימות מסוגים שונים אנחנו ההורים צריכים להיות שם עד כמה שניתן ולפעמים כל יום משהו אחר נכון, לפעמים בכל תקופה קצרה טיפול אחר נכון.

"החשוב מכל הוא לא לקחת על עצמנו את האשמה כי לעיתים קרובות זה משהו פנימי כזה או אחר של הילד, לזכור את כל בני הבית גם מול הרשויות והמסגרות השונות. הם חלק מהחיים, חלק מהטיפול וחלק מהתמונה הגדולה, התמונה כולה. לזכור שגם כשפונים לעזרה מגורמי הרווחה או כל גורם אחר (בית ספר, יועצת, פסיכולוג וכו') ומתקבלת תשובה שלילית או תשובה ש'הכל בסדר עם הילד' - להתעקש ולבקש עזרה. לא להתעלם כי הדברים גדלים עם הגיל והופכים להיות קשים יותר, כמו כדור שלג שמתחיל קטן ועלול לגדום לאסון".

מתוך הספר:

"תקשיבי לי טוב, אני הולך לאן שאני רוצה ואת לא תגידי לי מה לעשות! שמעת?" עם האצבע מונפת לעברי ובצרחה מחרישת אוזניים נאלמתי דום! הצרחה שלו ערערה אותי לחלוטין, לקח לי רגע להבין מה קרה, במיוחד לאור העובדה שהייתה תקופה די ארוכה של שקט, כנראה של השקט לפני הסערה, כנראה ככל שהוא גדל הוא הרגיש שהוא יכול יותר ומותר לו.

"דניאל, תירגע ומיד!" הרמתי את קולי וצעקתי לעברו. אולי זו היתה טעות לצעוק עליו, אולי הייתי צריכה לקרוא לו לשבת לידי ושנשוחח להבין מה הבהילות ללכת לחבר בדיוק עכשיו. ולפני שהספקתי להבין מה קורה נזרק לעברי תנור החימום שהיה דלוק בסלון! התנור פגע לי בבטן ההריונית. דניאל נבהל, רץ לחדר, רץ אלי חזרה, החל לבכות".

 

"תגידי מה נראה לך? רק חזרתי לבית ספר וכבר אשב ללמוד למבחן?" הילד הרגוע שהיה בבית נעלם כלא היה ובשניות ונהיה לאדם אחר.
"דניאל, מחר המבחן. אדבר עם המורה שתיתן לך הארכה בשבוע ותוכל לשבת ללמוד בנחת".
"את ממש מטומטמת אם את חושבת שאעשה את הבחינה הזאת!!!"
"אתה לא תדבר אלי בטון הזה ובטח שלא במילים כאלו" התאפקתי לא לצעוק לעברו.
"תקשיבי לי טוב. אני לא שואל אותך מה להגיד ומתי, את מבינה את זה?" צרחותיו נשמעו היטב ברחבי הבית.
"דניאל, תירגע בבקשה" נבהלתי כשראיתי כי החל מכווץ את אגרופו ומביט בי במבט זועם. גופי התכווץ והרגשתי שאין ביכולתי להגיב או לזוז.
"סתם צוחק הכל בסדר, אמא, אני תיכף אשב ללמוד", הוא קלט את יואב מביט בו ומיהר להרגיעו.

ללמוד הוא לא ישב ואני כבר לא יכולתי להתקרב אליו באותו הערב. כשניגשתי לכסות את כולם ולומר להם לילה טוב כהרגלי, התאמצתי במיוחד כשניגשתי אליו, וברכתי אותו בשינה מתוקה".

 

"את רואה שלא איכפת לך ממני, מפגרת?" אוויר, עלמה. קחי אוויר. מה שלא יהיה, אל תיכנסי איתו לעימות.

השיחות עם עצמי בזמן ההוא כבר היו לדבר שבשגרה. חזרתי לבישולים בלי לענות לו ויואב הגביר את הווליום בטלוויזיה, ככל הנראה כדי לא לשמוע את מה שקורה, קרה, יקרה.

"יואב תנמיך בבקשה" צעקתי לעברו.
"את מעזה לצעוק עליו? מי את חושבת שאת?" דניאל הופיע בתנוחת איום ומבט רצח בעיניו. התכווצתי כולי. רציתי לצעוק עליו בחזרה, רציתי להעמיד אותו במקומו, אבל עמית לא היה בבית וחששתי מהתדרדרות האירוע.
"דניאל מספיק" עניתי בתקיפות תוך החלטה שלא אתן לפחד להשתלט עלי. מותר היה לי לבקש שינמיכו את הטלוויזיה בלי שיתנפלו עלי. בלי שארגיש מאוימת.
"תסתמי כבר".
"לא יכול להיות שאתה מתערב בשיחה שלא שלך ומעז לדבר אלי ככה" לראשונה מזה זמן רב נעמדתי מולו ואמרתי את אשר על ליבי. אם לא היה לי איש לסמוך עליו, החלטתי לסמוך על עצמי, החלטתי שדי! שלא הייתי מוכנה לסבול יותר.
"את צועקת עליי" עמידת האיום שלו היתה זו שהחזירה אותי צעד אחורה".

 

"דניאל, בוא רגע חמוד".
"מה אמא?"
"בוא רגע חמוד יש לי הפתעה עבורך. בוא תראה משהו בשבילך" דניאל פער את עיניו, עמד דקות ארוכות ליד האלבום ודפדף בו שוב ושוב.
"את עשית את זה בשבילי?" עיניו ברקו וקולו נשמע מופתע.
"כן חמוד. בשבועות האחרונים, כמעט כל לילה אחרי שנרדמתם ישבתי ועיצבתי את האלבום עבורך. אבא ואני רצינו לשמח אותך".
"וואו אמא, אין לי מילים" לראשונה מזה שנים רבות אכן לא היה לו מה לומר. הוא הניח את האלבום, ניגש וחיבק אותי, חיבוק שאומר יותר מאלפי מילים. בשקט לחש לי "אני אוהב אותך, אמא".

את הרגע בו קיבלתי ממנו את החיבוק החם והמילים המחבקות אני נוצרת בליבי ולוקחת איתי בכל יום, ברגעי געגוע, רגעי משבר ורגעים בהם אני כמעט ושוכחת את נקודות האור שהיו לאורך הדרך הארוכה בה צעדנו. בזווית העין הוא קלט שמתחילים להגיע אורחים ורץ לכניסה, שמח עם כל מי שהגיע ומחבק כל אחד מבני המשפחה. הערב ההוא היה אחד הערבים המושלמים. האוכל היה טעים, החברה היתה נעימה ולראשונה, אחרי תקופה ארוכה, באותו הערב לא חשתי בשיפוטיות סביבי, לא חשתי בבחינה ובבדיקה מתמדת למעשי ולא פחדתי כלל. הרגשתי אהבה, הרגשתי אהובה".

(new)מאוחדת באנר 2