(newsדיור מוגן 10.7.19
כמה טוב להיות רגיל

כמה טוב להיות רגיל

טל נאור, שלמד בבית הספר "גוונים" לחינוך מיוחד, מעלה הצגת יחיד שבה הוא חושף את כל מה שכדאי לכולנו לדעת על הילדים שמוגדרים "מיוחדים" • רוצו לראות

עיריית מודיעין מרבה במהלך השנים האחרונות להתגאות במערכת החינוך המיוחד בעיר ומוסיפה כי הדבר אף מביא להגירת תושבים לעיר. נדמה כי הסיפור של טל נאור בן ה-22 הוא דוגמה מצויינת לאותה סיבה לגאווה.

נאור, הסובל מהפרעות קשב וריכוז ולא דיבר עד גיל ארבע, גדל והתחנך בבית הספר לחינוך מיוחד "גוונים". כעת הוא מעלה הצגת יחיד המספרת את סיפורו של אדם בעל צרכים מיוחדים בהתמודדותו מול החברה והקשיים הרבים.

את הסימנים הראשונות לקשיים מהם סובל נאור ראו הוריו כבר בגיל צעיר. "בגיל שנה וחצי ראינו שמשהו לא בסדר עם הילד", סיפרה השבוע אמו גלי. "ראינו שהוא לא מתפקד כמו שאר הילדים בגילו. הוא לא דיבר מילה עד גיל ארבע, רק צעק כל הזמן. הייתה לו בעייה עם חגורת כתפיים חלשה ו'קלאמזיות' בתנועה. הוא בילה שעות רבות בריפוי בעיסוק וקלינאי תקשורת. אני ואביו היינו בסוג של הכחשה בשנים הראשונות עד שנפל האסימון ולקחנו אותו לכל הטיפולים והאבחונים".

לאחר האבחון ו"היציאה מהארון" של הוריו כהורים לילד מיוחד, החל מסע ארוך עבור בני משפחה. "בהתחלה אמרו שאני משוגעת ושאני הורסת את הילד, אבל אני התעקשתי על הטיפולים שהוא צריך לקבל", מספרת גלי.

לבית הספר "גוונים" הצטרף נאור בכיתה ג' לאחר שלמד בבית הספר אופק. "כבר מגיל צעיר ראו שיש לו אינטליגנציה מאוד גבוהה", מספרת גלי. "מאז שהוא נכנס ל'גוונים' התחיל לקרות משהו. הייתה שם מורה שלא ויתרה לו ולא ויתרה עליו והוא התחיל ללמוד סופסוף".

מה בעצם מבדיל את טל כיום מכל צעיר אחר בגילו?

"לטל יש עדיין בעייה בהתמצאות במרחב, במיוחד במקומות חדשים בהם הוא הולך לאיבוד לגמרי ונלחץ. ההתנהלות שלו עם כסף עדיין לא מושלמת ויש עוד כמה עניינים. טל חי היום חיים עצמאיים. הוא מתגורר אצל אביו במודיעין, נוסע לבד בתחבורה ציבורית, מבשל לעצמו, מכבס ועושה כמעט הכל לבד. הוא סיים את התיכון עם בגרות, הוציא תעודה בגרפיקה ממוחשבת ויכול להשתלב בתחום. לחבר'ה האלה יש תוכנית מובנית מטעם סחלבים שמלווים אותם בלימודי כישורי חיים ועוד".

במהלך השנים היה טל חניך ומדריך בתנועות הנוער, במקביל למשיכה העזה שגילה לעולם המוזיקה והבידור. גלי: "מגיל מאוד צעיר הוא התחיל לנגן, לכתוב שירים, להפיק מוזיקלית ולהתעסק בסאונד. ההצגה שהוא מעלה עכשיו באה ממנו. הוא החליט שהוא רוצה לעשות הצגה על החיים שלו והלך על זה עד הסוף. הוא עבד על זה במשך שנה והיא נקראת 'השוני הנורמלי שלי'".

"זה היה תהליך", מספר טל עצמו. "זה התחיל בכלל בשנים בהם למדתי ב'גוונים' והייתה לי מטפלת רגשית. לקחנו בעצם את כל הסיפורים שלי מכל השנה ותמצתנו את זה לסיפור אחד קטן ממנו נולדה ההצגה. אחת מהמורות לקחה אותי בשתי ידיים, הביאה אותי לחברה שליה שהיא מפיקה במקצועה והתחלנו למקצע את זה".

על מה ההצגה?

"ההצגה מספרת עלי, על החיים שלי. על הקשיים שאני עובר כאחד שהוא לקוי למידה".

איך נראים הקשיים האלה?

"להיות ילד שסובל מקשיים כאלה זה קשה. אתה יושב בכיתה ואתה מנסה לקרוא ונתקע. זה הכי מתסכל. עד היום למשל תן לי לעשות חישוב מהיר בראש של כסף ועודף ואני לא יודע לעשות את החשבון בראש. בגלל זה אני צריך להשתמש במחשבון, כשילד שהוא כביכול רגיל יעשה את זה בקלות. קח עוד רגע כמו בליל הסדר, כשמעבירים את ההגדה וכולם קוראים. כשהיה מגיע תורי הייתי מעביר את זה הלאה. פחדתי שיצחקו עלי שאני לא יודע לקרוא. פחדתי להיתקע. כך גם בטקסים בבית הספר ובתנועת נוער. כשהיה צריך לקרוא טקסטים העדפתי להשתתף בדברים אחרים כמו נגינה".

בשנות נערותו נע טל בין שני העולמות. בבקרים בבית הספר "גוונים" עם הילדים "המיוחדים" ואחר הצהריים בתנועת הנוער עם ילדים "רגילים". "קיבלו אותי שם כמו שאני. גם בגלל שכלפי חוץ אני נראה אדם רגיל ולא רואים עלי את הלקויות שלי. הצטרפתי לצופים כבר מכיתה ד'".

איך אתה מרגיש עם הביטוי הזה, "ילדים מיוחדים"?

"אני לא חושב שאם קשה לי לקרוא אז אני מיוחד. קצת הגזימו לטעמי. אני מנסה גם להעביר בהצגה שלכל אחד יש משהו מיוחד, גם אם הוא כביכול רגיל. אין באמת דבר כזה אנשים רגילים. לכל אחד יש משהו".

באחרונה עלה טל לבמה עם הצגת הבכורה, בתקווה להמשיך ולהציג אותה במקומות נוספים. "בהצגה אני מנסה להסביר איך נראים החיים שלי. למשל יש קטע אם נקודה שחורה שאני מציג לקהל ואני שואל אותם 'מה אתם רואים?' אז אחד מהצופים ענה שהוא רואה נקודה שחורה, אחר ראה חור שחור ואני מחבר אותם אלי ומסביר להם שאני בכלל לא רואה את הנקודה. אני בכלל רואה את הקהל. אני מתרכז בכל מיני דברים אחרים, הסחות דעת, ובעצם לא מתרכז בדבר העיקרי. כל מיני דברים מפריעים לי ואז אני הולך לאיבוד. אני ממש שואל את הקהל 'איפה היינו? מישהו יכול להזכיר לי?'".

מה החלומות לעתיד?

"להיות שחקן, בטח. אני גם מאוד רוצה להיות מפיק מוזיקלי".

לסיום, מה אנחנו ה"רגילים" צריכים לדעת על ה"מיוחדים" שאנחנו עוד לא יודעים?

"כדאי שאנשים יידעו שאם אני לא יודע חשבון זה לא אומר שאני נחות. שיידעו לקבל יותר את מי ששונה מהם ולזכור שלכל אחד יש את הבעיות שלו. ללקויי הלמידה אני רוצה לומר: אל תפחדו להיות מי שאתם ולהראות את זה. תתגאו במי שאתם. תצאו עם זה החוצה".

עיריית מודיעין קיץ מודיעינ