(new)חללי עבודה 25.9.19
אלוף אירופה בסגירת מעגלים

אלוף אירופה בסגירת מעגלים

בשבוע הבא יעלה ליעד נבט על המגרש בבודפשט, שם יתקיימו משחקי "מכבי אירופה", כמייצג של ברלין ותחת דגל גרמניה • כיצד הגיע הילד ממודיעין למעמד המוזר הזה? 

מסופר על ליונל מסי שכשהיה בן חמש סבתא שלו לקחה אותו עם האחים למשחק של ילדים. היה חסר להם שחקן והיא הציעה את ליאו. הם הביטו בילד הצנום והכחוש וצחקו, אבל היא התעקשה. בסוף היחיד שהצליח להוציא לו את הכדור מהרגל הייתה הסבתא, שאמרה "חלאס, הגיע זמן ללכת".

אז ליעד נבט זה לא מסי. "ממש לא", כדברי אביו, אורן. כי במקום לעבור את היריבים הוא "רק" נותן להם כתף כאילו הם לא גדולים ממנו בשלוש שנים ורחבים פי שניים. קטן קטן, אבל כבר בעל בית. בן 13 שמוציא ליריבים בני ה-16 את האוויר רק מלראות אותו רץ. "זה כישרון שבא מעבודה קשה", מחדד אורן. "הוא משחק קשר אחורי או בלם. כמו אלמוג כהן. גרזן באמצע, מישהו שלא יפסיק לרוץ כל המשחק, ישאיר הכל על המגרש, לא יוריד הילוך. זה לא מסי, ממש לא, רחוק מזה, יש לו כישרון, כן, בדריבל, בטכניקה, בהכל. אבל זה שחקן של מאמן שיכול לסמוך עליו. הוא ירוץ בלי הפסקה ויחלץ ויעשה גליצ'ים. כל משחק הוא יסיים חבול ומחייך, רק תן לו לשחק כדורגל".

ואם זה לא מספיק דומה למסי, אז יש גם סבתא בסיפור. למעשה, סבתא רבא. והוא עובר בפריז, במודיעין, בברלין ובבודפשט. לא כולל טיול בר מצווה.

בכדור הוא התאהב כבר כשהיה בן ארבע. באופן מפתיע זה קרה בפריז. האב אורן נשלח לצרפת במסגרת עבודתו במשרד החוץ וליעד החל לבעוט בבית ספר לכדורגל בעיר האורות. הוא מצא את האור. כשחזרו לארץ הוא הצטרף לעירוני מודיעין וקטף את תואר "השחקן המצטיין" בקבוצת טרום ב' בהיותו בן תשע. אלכס רייכמן, מאמנו דאז, זיהה את הכישרון. אבל קשה להחזיק כישרון כזה. בטח כשאבא שלך עובד במשרד החוץ. התחנה הבאה הייתה ברלין. בלי אנגלית, בלי גרמנית, בגיל הזה לא יודעים אפילו מה זה ויינשטפן.

"לא ויתרנו על החלום שלו להיות שחקן", מספר אורן. "החלק הכי הכי קשה היה למצוא לו קבוצה. יש פה משהו כמו שבעים קבוצות, מחולקות לרמות. כל קבוצה יש לה א', ב', ג', ו- ד'. אבל אף מאמן לא רצה אותנו. אם בגלל שאנחנו זרים ואם בגלל שאנחנו לא יודעים גרמנית. התחננתי, עברתי מאמן מאמן, 'בבקשה רק תבחן אותו, תן לו פעם אחת לשחק ותראה שהוא יתאים'. כל פעם התחמקו מאיתנו. 'אי אפשר, באתם מאוחר'. עד שבא מאמן אחד והסכים. אמרתי לו 'לא תתאכזב'".

"הוא גם היה זר" מנמקת חנה, אמו של ליעד. "אז הוא הבין את הסיטואציה שלנו".

אורן מסכים: "הוא ראה אותו משחק ואמר 'אוקיי, תבוא לאימון הבא גם'. הוא ראה את הבדלי הרמות של הילד מול האחרים. זאת הייתה הרמה השנייה, או השלישית. ליעד מצא חן בעיניו".

ליעד לא מדבר אנגלית, כבר נאמר, לבטח לא גרמנית. אורן מלווה אותו לאימונים, מנסה להבין מה המאמן מבקש, ומסמן לבן כאילו הוא חנוך רוזן, בפנטומימה, לאן לרוץ, לאיפה לבעוט. כלומר, מן הסתם, לשער. מסביב אנשים מבולבלים רצו לחפש ואר, לראות אם היה פנדל. אבל את שפת הכדורגל ליעד ידע לא רע. אפילו טוב. "כדורגל זאת השפה הבינלאומית שמחברת אותו לכולם", חנה מסבירה. "זה כמו שהתימנים בראש העין אומרים שאצלנו המוזיקה והשירה מחברת אותנו. פה, בגרמניה, הכדורגל חיבר אותו".

הזמן עבר וליעד החל להרגיש בנוח. החברים לקבוצה כבר מבינים שטוב שהוא בצד שלהם. זאת אומרת, הצד של הטובים. בניגוד לצד של נסתפק גם בתיקו. בבית הספר שבו למד, בית ספר בינלאומי, מדברים בעיקר אנגלית, אולי שעה בשבוע יש שיעור גרמנית. אבל ליעד לומד את השפה המקומית, לבד. אולי כי אבא אמר לו שכדי להצליח הוא חייב ללמוד, ואולי כי הוא הבין את זה בעצמו. עכשיו הוא כבר קפטן נבחרת בית הספר, יש לו אחריות.

אורן ממשיך: "התקדמנו והתקדמנו. היום הוא משחק U-15, קבוצת בי אס איי, רמה ראשונה, קבוצה באמת טובה. לילה אחד קיבלנו טלפון: 'אני מהקהילה היהודית, ראינו את הבן שלכם והייתי שמח שהוא יבוא למבחנים לנבחרת הגרמנית למכבייה'. שאלנו איזה גיל זה, הוא אמר עד גיל 16. אמרנו לו, אבל הילד בן 12 וחצי... הוא אמר, לא... לא רואים את זה עליו, אבל שיבוא בכל מקרה, שינסה. היינו במבחנים שם, הוא היה ממש טוב. החליטו לקבל אותו. זה מאד מוזר, זה גיל שאתה רואה הבדלים מהותיים בן ילדים. ליעד, בן 13, הוא גבוה, 1.75, הוא לא סוס, הוא גבוה ויש לו נוכחות. אבל פה, בגרמניה זה שונה, כולם כאלה... הוא השישי-שביעי הכי גבוה. ברוחב - אחרון. זה נראה מצחיק, אבל הוא מסתכל לכולם בלבן של העיניים. כולם בני 16, סוסים. למרות שהוא ציפלון, עדיין הוא עושה להם בית ספר, באמת, מאן אוף דה מאצ' כל משחק. היה משחק, המאמן של הקבוצה השנייה הלך לליעד ואמר לו 'אתה עכשיו מוציא לי תעודת זהות. אתה לא בן 13'. הוא אומר לו 'אני באמת בן 13'".

"עכשיו תורי, זה הצד שלי", נכנסת אמא חנה, כמו חיכתה כל חייה בדיוק להזדמנות הזאת, להיכנס בדבריו "סבתא שלי ניצולת שואה מבודפשט. משחקי המכבייה ייערכו בשבוע הבא על אדמת בודפשט. הידיעה הזאת שהוא הולך לשחק שם היא מדהימה. זה ניצחון בשבילנו ביותר ממובן אחד. ליעד הולך לייצג את נבחרת גרמניה, עם מדים של גרמניה, עם הדגל של גרמניה, עם ההמנון, על האדמה ששם הושמדה המשפחה של סבתא שלי כמעט כולה. זה ההורים שלה, חמשת אחיה. היא שרדה את השואה, הייתה אסירת ציון, נלחמה בפרטיזנים, ממש גיבורה אמיתית שעברה שם תלאות. עכשיו הנין שלה ישחק במקום שבו המשפחה שלה... זה הניצחון של המשפחה. העולם מתגלגל, הכדור מתגלגל".

"איזה אירוני זה", אורן מוסיף. "איזה עולם זה. הנין משחק עם הדגל, מייצג את גרמניה במדינה שבה כמעט הושמדה כל המשפחה שלנו... לליעד היה משחק נגד ואנזה, ואנזה, שם נהגה הפתרון הסופי. לפני המשחק אני אומר לליעד 'אתה יודע מה זה המקום הזה? מה היה פה לפני שמונים שנה?' זה היה המשחק הכי טוב שהיה לו אי פעם. הוא כל כך התרגש, לקח את זה ללב. אתה מרגיש את זה עדיין, בסוף אנחנו יהודים שנמצאים בגרמניה".

"יש לנו בבניין אבני נגף", חנה ממשיכה. "אלו אבנים שמקדישים אותם לכל היהודים שנרצחו, הוצאו מבתיהם בכוח, רשומים שמותיהם, תאריכים שבהם גורשו, איפה נרצחו. בבניין שלנו יש שתי אבנים כאלה. כל פעם שאנחנו נכנסים לבניין אנחנו קדים להם קידה. זה באמת הניצחון. מהבניין הזה הוצאו יהודים והנה באה משפחה יהודית, ישראלית, שיודעת לעשות רעש טוב טוב לכל הבניין. אנחנו באמת מרגישים את הניצחון. גם על האדמה הזאת. יש את האנשים שנרתעים מלהגיע לגרמניה ואני אומרת להם 'להיפך, הניצחון שלנו הוא בזה שאנחנו כאן'. אני לא יודעת אם לקרוא לזה סגירת מעגל, אבל עצם העובדה שליעד יבוא עם המדים של הנבחרת הגרמנית וישחק על אדמת בודפשט זה ניצחון עצום. גם למשפחה של סבתא שלי וגם ניצחון שלנו, לדורות הבאים. סבתא שלי גאה, נרגשת, זה ניצחון בשבילה. מכל הבחינות. אישי, משפחתי, לאומי. אין ספק שיש כאן ניצחון עצום".

משחקי מכבי אירופה מתקיימים אחת לארבע שנים, בסמיכות למשחקי מכבי פאן אמריקה, ושנתיים לאחר המכבייה. את המשחקים מארחת אחת ממדינות אירופה הנבחרת בקונגרס מכבי, התנועה העולמית. ב-1929 התקיימו המשחקים לראשונה, בפראג, ושנה לאחר מכן באנטוורפן. רק לאחר 30 שנים, ב-1959, חודשה המסורת. ב-2015 התקיימו משחקי מכבי אירופה בברלין, היכן שנערכה האולימפיאדה ב-1936 שבה יהודים לא הורשו לקחת חלק. כעת, ב-29 לחודש, בעוד כשבוע, הם יצאו לדרך בבודפשט. ליעד יהיה שם, לייצג את גרמניה, את ישראל ואת משפחת נבט, ששרדה את הזוועה שהתחוללה באותו המקום ממש. חנה נבט וסבתא שלה, סבתא רבא של ליעד יהיו שם. עם דגלי ישראל, חולצות, צעיפים, הבובה של אחות של ליעד כבר הולבשה בהתאם. היא גם תהיה שם. הבובה.

אפשר ומדובר במעמסה כבדה לכתפיו הצנומות של ילד בן 13, גם אם הוא נראה לעין בלתי מזוינת כבן 16, וקצת. אבל ליעד בכל זאת העמיס על הכתפיים שלו משאות בקצב שאופייני למוביל דירות, אז גם משם הוא אמור לצאת, אם לא מאן אוף דה מאצ', לכל הפחות, מאן. או סופרמאן.

"ליעד הוא ילד מאד בוגר, אני לא יודע אם הרבה ילדים היו מצליחים לעבור את מה שהוא עבר. כשהוא שיחק דרומה מברלין חשבו שהוא טורקי וקיללו אותו בגלל זה. אמרתי לו 'יש לך מזל שאומרים שאתה טורקי ולא יהודי, עדיף ככה'. אבל הוא נחשף באמת לגילויי גזענות מזעזעים. בברלין מכירים אותו אז מקללים אותו כי הוא יהודי. הדברים האלה לא פשוטים, להיות זר. הוא אכל מרורים מחברים לקבוצה, ממאמנים. בגלל שהוא זר זה הרבה יותר קשה. הוא ישב על הספסל, הוא לא הוזמן למשחקים. בגלל שהוא זר, הוא חייב להיות תמיד ראשון. הוא לא יכול להיות שני, הוא לא יכול להיות שלישי. מקומי תמיד יועדף. אנחנו מרגישים את זה. אנחנו נושכים שפתיים. זה מחשל. אין ילד שעבר את מה שהוא עבר ונשאר לעמוד על הרגליים, אני לא חושב שיש".

"זאת המהות של הצלחה", מחדדת חנה. "הנפילה והקימה לאחר מכן. והוא חווה את זה לא מעט, אבל אנחנו בטוחים שזה מה שירים אותו בהמשך. על כל נפילה תגיע קימה. אנחנו כל הזמן אומרים לו, תיקח את זה, הנחישות והעקשנות האלו, העובדה שהוא לא מוותר, אלו דברים שיוצאים מחוץ למגרש, ללימודים, לצבא, לחיים. אני מאמינה שהקשיים האלו והאתגרים האלו זה משהו שיעיף אותו לחיים. הוא מתנדב לפנדלים. הוא אומר לי 'אמא, יש לי חברים שלא עומדים בזה, בלחץ. לי אין בעיה'. הוא לוקח את הפנדלים בלי פחד. לפעמים הוא מצליח, לפעמים לא, אבל הוא תמיד ינסה".

"ושלא יובן אחרת", אורן קם לסנגר על המארחים. "הם כן נגד גזענות פה בגרמניה, מאד. ורוב הגילויים הגזעניים שליעד נחשף אליהם מגיעים מהילדים ולאו דווקא מהמבוגרים. הוא לקח את האירוע ההוא בדרום גרמניה ללב. אבל המאמן טיפל בזה ביד מאד קשה. והקבוצה השנייה הוענשה".

"יותר מזה", חנה מחזקת. "בהרטה הם עושים סרטוני תדמית כדי להראות כמה זרים יש בקבוצה. ליעד שיחק עם פלשתיני, עם ויאטנמי, עם פיני, הכל מהכל. הם כן מכבדים את הזרים. הם לאומיים, מקפידים על הגרמנית, אבל זרים שרוצים להשתלב, אם מתאמצים, יכולים".

נא לרשום ביומנים, בעוד שנה, 2020, משפחת נבט חוזרת. הקאמבק של ליעד לא יהיה מושלם עד שאלכס רייכמן ייתן לו עוד גביע של שחקן מצטיין, אולי תחת טרום ב', בנערים ב'. או אפילו בבית הנשיא. כמובן שהמטרה הראשונה שלו תהיה להחליף את המדים של גרמניה במדי הכחול לבן שיותר מקובלים כאן. כשישאלו אותו איפה הוא היה עד עכשיו וירימו גבה הוא ירוץ להרים קרן. וכשיבקשו לדעת אם הוא בן 16, הוא יגיד שהוא עבר מספיק גם בשביל 18 שנים. אבל אם בישראל הביאו צוות אוסטרי על מנת שיעשה מהפכה בכדורגל שלנו, ליעד אמור להשתלב בחזון הזה מצוין. הוא ישראלי שגדל עם המנטליות שאנחנו עורגים אליה מאז שהרצוג השחיל לנמני כדי למצוא את אוואט מנמנם. מסי הוא לא, כבר הבנו, אבל אולי פרנץ בקנבאואר?

"תרבות הכדורגל פה זה לא משהו שנתקלנו בו בארץ", אורן מתעקש להעיר שדים. "יש ריחוק מאד רציני בין ההורים לבין המאמנים. אי אפשר לדבר עם מאמן. אין כזה דבר".

וחנה מדגימה: "משהו שנורא אהבתי כאן זה כשהילדים מגיעים לאימון, הם לוחצים ידיים לכל ההורים ולמאמנים. למה זה חשוב? כשנוצר קשר עין בין הילד להורה ולמאמן, נבנים כבוד והערכה הדדיים".

"אני לא אהבתי את זה", אורן מזכיר שישראלי נשאר ישראלי, גם בגרמניה. "כל היום אני מגיע, לוחץ ידיים כמו איזה שר. ליעד לוחץ ידיים, לכל הורה, למאמנים, זה טקס של עשר דקות. הייתי אומר לו 'ליעד עזוב אותי מזה, אני מחכה לך באוטו".

מכללת די בי איי