(newsדיור מוגן 10.7.19
"האבל מקבל צורה אחרת"

"האבל מקבל צורה אחרת"

באופן סמלי, בדיוק עשר שנים אחרי המתקפה ב"ברנוער" שבה נרצח ניר כץ מרעות, אירוע דומה התרחש בתל אביב • איילה, אמו של ניר שהקדישה מאז את חייה לסיוע לקהילת הלהט"ב, מסתכלת על חצי הכוס המלאה וגם מביטה בחשש אל העתיד

(צילום: פרטי)

הרצח ב"ברנוער", מועדון הנוער הגאה בתל-אביב, אירע בדיוק לפני עשר שנים, במוצאי שבת ה-1 באוגוסט 2009. בצירוף מקרים סימבולי למדי, השבוע נדקר בתל-אביב נער טרנסג'נדר בסמוך למעון בו שהה. לאיילה כץ מרעות, אמו של ניר שנרצח ב"ברנוער" (בו עבד כמדריך) בגיל 26, היה קשה לקבל את החדשות האחרונות.

"כן, זה מופרע לגמרי כל העסק הזה", היא אומרת. "יש את הקהילה הגאה ובתוכה יש הרבה קבוצות. כאלו שמפריעות לעין הציבורית וכאלו שפחות. הקבוצה הכי מוחלשת הם הטרנסים. אני לא יודעת בדיוק מה הסיפור של אותו נער, אבל בשנה האחרונה היו כמה מקרי התאבדויות. אנשים פשוט לא עמדו בהתייחסות של הסביבה אליהם. אומרים תמיד ש'הומואים מבולבלים' ואמירות כאלו. לא, הם לא מבולבלים. הם מבינים מה קורה איתם. הם מבולבלים לגבי הסביבה ואיך היא תקבל אותם. האם יזרקו אותם מהבית, האם ירביצו להם או האם יהרגו אותם".

האירוע ב"ברנוער" החריד את המדינה. אדם חמוש התפרץ למועדון ברחוב נחמני בתל אביב, ששימש למפגש חברתי לבני נוער מהקהילה הגאה. לבוש שחורים וחבוש במסיכה פתח הגבר האלמוני באש מנשק אוטומטי, פצע עשרה מיושבי המקום (שניים נותרו נכים) והרג את ליז טרובישי בת ה-16 ואת ניר כץ שהיה מדריך במועדון.

ארבע שנים לאחר הרצח, בעקבות הפעלת עד מדינה ששימש כסוכן סמוי, הגישה המדינה כתב אישום נגד חגי פליסיאן, בחשד שביצע את הרצח לאחר שאחיו הצעיר הוטרד מינית לכאורה בידי מנהל המועדון. בפברואר 2014 נעצר עד המדינה בעקבות מידע חדש שהגיע, ממנה עלה כי ככל הנראה בדה חלקים מעדותו. חודש לאחר מכן שוחרר פליסיאן ממעצר והתיק נשאר לא פתור עד היום.

ניר היה בן 26 במותו ושימש בשלוש השנים שלפני האירוע כמדריך חברתי במועדון. ניר סיים את בית הספר התיכון מו"ר והתגייס לצבא, שם שירת שש וחצי שנים ביחידת המיחשוב של חיל המודיעין כתוכניתן, מנתח מערכות ומנהל מוצר. לאחר שחרורו משירות קבע למד מחשבים במרכז הבינתחומי בהרצליה וחלם להקים עסק עצמאי. משפחתו וחבריו סיפרו כי ניר מעולם לא הסתיר את זהותו המינית וחי בגבעתיים יחד עם בן זוגו שהגיע לארץ מגרמניה. אביו רמי נהרג ב"אסון צאלים" הראשון והאם איילה נישאה מחדש.

איילה, מאז האירוע הפכת לכתובת לאותם חבר'ה צעירים?

"אני לא יודעת. אני קמה בבוקר ועושה מה שאני מרגישה שנכון לעשות. הייתי שנה וחצי יושבת ראש של תהיל"ה - ארגון התמיכה להורים. פה פרויקט ושם פרויקט, הייתי לפני תשע שנים בגרמניה עם ארגון מקסים שנלחם בלהט"בופוביה, איתם הגענו גם אל המשטרה ולמדנו שאין דבר כזה 'פשע על רקע להט"בופובי'. מסתבר שאם זוג הומואים הולכים יד ביד ומישהו שובר להם בקבוק על הראש, כמו שקרה באילת לא מזמן, במשטרה לא מקטלגים את זה כפשע נגד הקהילה אלא כאירוע אלימות רגיל. ישבתי עם קצין בכיר שאמר לי 'אין פשעי שנאה בתל אביב'. אבל כל יום יש אירועים כאלה".

עשר שנים אחרי האסון, את רואה שיפור במצב או שדרכנו במקום?

"מצד אחד יש שיפור עצום. כמות המתנדבים בקהילה גדלה ומתקיימים אירועי גאווה בכל הארץ. אם לפני כמה שנים היית אומר למישהו שיהיה אירוע גאווה בבית שמש היו בודקים אם אתה שפוי. יש המון פעילות והמון קבוצות. ארגון איג"י (ארגון הנוער הגאה, ע.ק.) גדל בצורה בלתי רגילה וכך גם ארגון ההורים. הדברים קיבלו תאוצה. יש אפילו 'מניין גאה' של הקהילה הדתית במודיעין. אף אחד לא דמיין בכלל לפני כמה שנים שיקום דבר כזה. אנשים הבינו שהם צריכים לקום ולעשות לעצמם. להכיר את כל המתנדבים האלה והעושים בדבר זה משהו שהביא אותי למקום של ענווה".

ומצד שני?

"מצד שני ככל שזה מתקדם יש גם מי שזה מפחיד אותו ומטריד אותו והוא מפעיל כוח הזוי כנגד. זה לא יעזור לו".

מבחינתך הדברים האחרונים של רפי פרץ על טיפולי המרה שייכים לקטגוריה הזו?

"ודאי. אני שמעתי אותו. הוא ענה מאוד ברור שהוא בעד טיפולי המרה. הוא אמר 'עשיתי כאלה, הצלחתי בכאלה'. אתה יודע מה, לא עמדתי בזה יותר. עליתי לחדר שינה ופתחתי ערוץ ההיסטוריה. זאת הייתה נקודה שלא יכולתי יותר. אתה לא יכול לשכנע בן אדם שהוא סטרייט. אתה יכול לאלף אותו לחיות בשקר וזה מה שטיפולי ההמרה עושים. מי שנכנע להם מבין שאם הוא רוצה לחיות כחלק מהחברה הרגילה, הדתית בעיקר, אז הוא משחק משחק. ואז מה קורה? הוא מתחתן עם אישה, מביא ילדים, והרב רפי הצליח במשימה. אבל אותו בחור ואשתו חיים בשקר מוחלט. שנה אחרי הרצח בברנוער הייתי במצעד הגאווה בירושלים ועל הבמה אמרתי שם בין היתר שבכל חברה יש אנשים מהקהילה הגאה ולא יעזור לאף אחד כלום. כמה שבועות אחר כך התחלתי לקבל טלפונים וניתוקים, 'צינתוקים' כאלה. בסוף הבן אדם מבקש סליחה שהוא ניתק והסביר שעברו לידו אנשים אז הוא היה חייב לסגור. בחור חרדי, בן שלושים ומשהו, נשוי ואבא לילדים שמדי פעם מתגנב לאיזה גן בירושלים כדי להיות עם גברים. הוא סיפר לי שהוא חי חיים של שקר. שאלתי אותו אם יש לו עם מי לדבר והוא צחק. 'עם מי אני אדבר? עם הרבנים? יעיפו אותי מפה'. הוא סיפר שהתגנב למצעד וקיבל דחיפות מהשוטרים שחשבו לפי המראה החרדי שלו שהוא בא להזיק. הוא אמר ששמע את מה שאמרתי על הבמה וכל כך התרגש ורצה להגיד לי תודה. הוא סיפר שעל אשתו הוא הכי מרחם, כי אין לו טיפת משיכה אליה והוא עושה מה שעושה איתה כי ככה צריך. עד היום אני נזכרת בסיפור שלו ונקרע לי הלב".

איך נראה האבל שלכם עשר שנים אחרי?

"האבל מקבל צורה אחרת, זה נכון. יש לי ותק בשכול. אז וודאי שדברים משתנים. זה עניין של מודעות לדברים ועוד. החוסר בהתחלה נוכח עשרים וארבע שעות ביממה בלי הפסקה ולאט לאט הוא מקבל נוכחות אחרת. כשהילדים מתחילים להתחתן למשל, אז ניר לא פה. נולדים להם ילדים, איזה דוד הם הפסידו. יש מחשבות איפה הוא היה לו היה חי היום. בטח היה בהיי טק. אגב, אחותו הקטנה שאז הייתה בת 13, הלכה בעקבותיו לאותו תחום ואותה יחידת מחשוב בצבא, למרות שבתיכון היא בכלל הייתה מאוד לא ריאלית ולמדה ספרות ותיאטרון".

העובדה שהרוצח לא נתפס היא פצע פתוח עבורכם?

"זה לא פצע שאני מחטטת בו ביום יום. אין לי שליטה על זה. זה לא משהו שאני יכולה לחקור ולמצוא את התשובות. לחטט בפצע הזה זה כמו לטחון מים. אין לי מה לעשות עם זה. משטרת ישראל עושה מה שהיא יכולה לעשות, וגם את זה אני לא יכולה לשנות".

לקראת אירוע הגאווה שהיה כאן בעיר היו המון תגובות הומופוביות בשיח הציבורי. הפתיע אותך?

"ממש לא. בסערה הקודמת שהיתה, כבר לא זוכרת באיזה נושא, היו רבנים בעיר הליברלית והפתוחה שלנו שהצהירו בפומבי שהם תומכים בטיפולי ההמרה ושולחים נערים לשם. יש במודיעין התנכלות לבית הכנסת הרפורמי. יש לנו בעיה עם תקשורת שמחפשת רק את הצהוב ומנחילים להרבה מאוד אנשים תפיסת מציאות שכל קשר בינה לבין המציאות לא קיים. שלא לדבר על מה שהדתיים חושבים על החילוניים, שזה מזעזע. אז אותו דבר לגבי הקהילה הגאה. גם אני חשבתי לפני הברנוער ש'מה פתאום הם הולכים חשופים במצעדי הגאווה'. ואז אחרי שנה הגעתי למצעד בתל אביב ונכון, היו גם חבר'ה חשופים. אבל בחור ובחורה שהלכו לים בביקיני היו הרבה יותר חשופים, ורוב האנשים שם היו כמוני עם ג'ינס וטריקו. הסתכלתי ואמרתי 'על מה המהומה?' במצעד האחרון היה במצעד מתחם משפחות, רכב עם מוזיקה חסידית ועוד".

במבט לעוד עשר שנים קדימה, את אופטימית?

"יש שתי אפשרויות. אם הציבור החילוני במדינת ישראל יתפכח אז נלך למסלול אחד. אם הציבור החילוני ימשיך לישון על האף אז אני לא בטוחה שנוכל בכלל לנהל את השיחה הזאת. כולי תקווה שנלך במסלול הראשון".

עיריית מודיעין קיץ מודיעינ