(new)חללי עבודה 25.9.19
לאן נעלמו חקלאי מודיעין והסביבה?

לאן נעלמו חקלאי מודיעין והסביבה?

בשנות השמונים והתשעים היה אזור מודיעין שופע חקלאים ומגדלי פרחים • לכבוד חג האסיף יצאנו לשדות הפעילים, לחממות הנטושות, ולאחרוני המוהיקנים שעדיין עובדים כאן את האדמה

חג סוכות (הוא חג האסיף אותו נחגוג בשבוע הבא) הוא הזדמנות טובה להיזכר בימים בהם היה איזור מודיעין מרכז חקלאי ולבדוק מה נותר מאותם ימים. רמז: לא הרבה. אז מה היה כאן לפני אלפיים שנה, מי גידל פרחים באזור מודיעין, מה נותר מהמושבים החקלאיים שמסביב לעיר ומי הם אחרוני החקלאים הפועלים סביבנו.

הארכיאולוגים קוראים לאזור מודיעין "גוש דן של ימי בית המקדש השני וממלכת יהודה". יודע כל מטייל המשוטט על הגבעות העוטפות את מודיעין כי ניתן למצוא כמעט על גבעה שרידים לחיים שהיו כאן פעם, מימי תקופת הברזל, דרך בית שני ומרד בר כוכבא ועד לכפרים הערביים שהיו ונחרבו במלחמות השחרור וששת הימים. המשותף לכל התקופות הנ"ל היא הפעילות החקלאית העשירה שהייתה נהוגה במקום. משרידי מתקנים חקלאיים מהתקופה הרומית והביזנטית, דרך בוסתני עצי הפרי שטיפחו חקלאים ערביים ונותרו עד היום ועד לחממות הפרחים של שילת וכפר רות והאזור החקלאי הפורה בעמק איילון הסמוך לעיר.

שילת

נתחיל מהכי קרוב למודיעין - מושב שילת, שראשוני תושביו עלו לקרקע בשנת 1977. רפי ראובני, ממקימי המושב, מספר על הימים הראשונים: "הייתי אחד מהיוזמים להקמת המושב כבר בשנת 1973. היינו 25 משפחות והתכנון שלנו היה בכלל להקים את המושב באזור רעננה, אבל שמו לנו רגליים וזה לא הלך. היה ניסיון נוסף להתיישב באזור נס ציונה, אבל גם הוא לא צלח ואז הוחלט לעזוב את תנועת המושבים שדחו אותנו. בלית ברירה הלכנו אל תנועת העובד הציוני ומשם זה התגלגל.

"התוכנית הייתה לאסוף אנשים ולהקים מושב שבהתחלה אמור היה להיות רק תעשייתי, שכל משפחה תקים את התעשייה שלה. היו אצלנו הרבה חבר'ה שבאו עם ניסיון חקלאי ואז התחלקנו לתעשייתי וחקלאי. אלו שהיו מיועדים לעסוק בחקלאות עברו קורס והקימו חממות לפרחים, כאשר בעצם הצד התעשייתי בכל משפחה 'פירנס' את החקלאים בהתחלה. אחר כך זה עבד והייתה פרנסה, עד המפלה בשוק הפרחים בתחילת שנות התשעים. לאט לאט נסגרו כל החממות. בהתחלה ניסו לאלתר ולהקים עסקים אחרים בתוך החממות, עד שמינהל מקרקעי ישראל התחיל לתת קנסות. היום החממות עומדות נטושות".

מגדלים פרחים בשילת בשנות השמונים (צילום: פרטי)

כמו שציין ראובני, לא הרבה נותר מימי החקלאות של מושב שילת, שאדמותיו מתפרשות על 200 דונם באזור המושב ועד 800 דונם באזור הפארק הטכנולוגי של מודיעין (עליו יתחילו לבנות כיום אזורי מסחר ותעשייה). מאזור החקלאות של שילת נותרו רק המשתלות הפועלות עד היום ולמעשה היחידים שעדיין עוסקים בגידול פרחים הם אנשי "פלורוז", אשר הקימו את המשק שלהם בשנת 1984 ועד היום מגדלים ורדים בשטח של 18 דונם, לצד החנות במבנה האבן הייחודי שבסמוך לתחנת הדלק בצומת שילת.

גל איזביצקי, דור שני במשפחת מגדלי הפרחים, מספר כיצד שרדו את השנים בהן ענף הפרחים התרסק: "קודם כל, האהבה לחקלאות. לאבא שלי היה חלום מאוד גדול והוא לא רצה לוותר עליו. מה שהוא החליט לעשות אחרי שענף הפרחים לייצוא קרס, זה למכור במקום את הפרחים שגידל והקים את החנות במקום בית האריזה שעמד במקום. זה לא עבד בקלות בהתחלה, מכיוון שאבא שלי לא הגיע מעולם המכירות".

בשנים האחרונות הצטרפו לאיזבצקי האב גם ארבעת ילדיו. "אנחנו עסק משפחתי וכולם עובדים היום במשק, כולל הנכדים הצעירים. התחלנו לגדל פרחים נוספים מלבד ורדים. הרעיון היה לגדל בעצמנו את כל סל הפרחים שאנחנו מוכרים בחנות. זאת הייתה תפיסה מאוד חזקה שלנו למשך הרבה שנים. ב-2014 ויתרנו על שטח של שתי חממות ורדים והקמנו את המשתלה שלנו, כדי להעשיר את מגוון המוצרים שלנו גם למוצרי בית וגן. בינתיים אבא שלי יצא לפנסיה ואנחנו ממשיכים".

כמה פרחים כבר קונים תושבי מודיעין ביום-יום?

"היקף המכירות שלנו הולך וגדל כל הזמן. יש מאות תושבי מודיעין שקונים פרחים מדי יום ובסופי שבוע וחג זה יכול להגיע לאלפים ביום".

וכך זה נראה היום (צילום: פרטי)

אתם בערך השריד האחרון של החקלאות באזור. מה הסוד שלכם?

"הסוד הוא קודם כל לאהוב חקלאות עד הסוף, אחרת אתה לא נשאר שם. הסוד הוא בשיווק במקרה של עסקים כמו שלנו, איך להביא את הקהל המקומי. אבא שלי גידל אותנו על ערכים של איכות הכי גבוהה של המוצר, וכך זה אצלנו עד היום גם במוצרים כמו שוקולד, יינות ומוצרי משתלה שאנחנו מוכרים בחנות. זה מאוד מאוד חשוב לנו ואנחנו ממנפים את זה באמצעות שיווק והתנהלות נכונים".

כפר רות

כמו שילת, גם אנשי כפר רות עלו על הקרקע בשנת 1977. גרעין המייסדים הגיעו ממושבים בפרוזדור ירושלים, אשר עם העלייה על הקרקע קיבלו נחלות למגורים בגודל של כמעט שני דונם ונחלה חקלאית. למעלה מארבע מאות דונמים של אדמה חקלאית קיבלו אנשי המושב, כאשר ענף העיסוק העיקרי היה גידול פרחים לייצוא.

יוגב דוד, מראשוני המושב ומזכירו כיום, מספר: "אני הגעתי לכאן ב-77' ממושב תעוז, כשכל החיים למעשה הייתי חקלאי. מהיום הראשון שעלינו לקרקע בכפר רות, כולנו היינו חקלאים ועסקנו בגידול פרחים לייצוא. בדרך כלל אחד מבני הזוג עסק בחקלאות והשני עבד בחוץ. זה החזיק עד לתחילת שנות האלפיים כשמחירי הדלק עלו ומחירי הפרחים ירדו. רוב האנשים עברו לעיסוקים אחרים, למקצועות שרכשו עוד לפני. אני הייתי אחראי במושב על המים, אז פשוט הרחבתי את התפקיד והפכתי למזכיר כפר רות בשנת 2004 לאחר שסגרתי את החממות. היו לי ארבעה דונם וזה היה מספיק לפרנס משפחה"

מה זה עשה למושב ולחברים שהעיסוק בחקלאות הסתיים?

"ההשפעה על החיים במושב הייתה קשה, אין ספק. היינו מושב עובדים לכל דבר ונהגנו להיפגש עם השכנים כל יום בשטח החקלאי. עוצרים אחד אצל השני לקפה, עושים ארוחות בוקר ביחד וכולי. היום אין יותר פגישות כאלו, זה נגמר. האינטראקציה בין החברים קטנה מאוד ואיתה גם העזרה ההדדית. בתקופה החקלאית זה היה קיים. אם אחד השכנים יצא למילואים, אז החברים עזרו לו במשק. היום זה כבר לא קיים בצורה הזאת".

כמו בשילת, גם מעברו החקלאי של כפר רות לא נותר הרבה. היחידים שעדיים מגדלים פרחים הם אנשי חברת "שושי", המחזיקים חממות לגידול וחנות בשטח המושב. רוב האזור החקלאי של פעם הפך עם השנים לאזור לתעשייה זעירה, כאשר חלקו אינו לגמרי מאושר חוקית ורובו עומד נטוש. מלבד שתי חוות סוסים פועל במקום "יקב כפר רות" אשר ענביו מגיעים מכרמים באזורי השפלה והרי יהודה. בנוסף פועלת באזור המכוורת של שי ספקטור, כמה משתלות וכמה חלקות קטנות של חברת "זרעים".

את נס החקלאות באזור כפר רות מחזיק רעי פויכטינגר שהקים את החווה האורגנית "גן השדה". הוא מגדל עשרות סוגים של ירקות ופירות על שטח של כמה עשרות דונמים ולמעשה הביא לאזור מודיעין את בשורת החקלאות האורגנית כבר בשנת 2003.  בכניסה למושב עדיין מטופח שדה החיטה האחרון של האזור.

מבוא חורון

אם באזור הצמוד למודיעין ימי החקלאות תמו לחלוטין, הרי שבעוטף העיר עדיין קיימים חקלאים היוצאים השכם בבוקר אל השדות והמטעים. במושב מבוא חורון המרוחק רק כמה דקות נסיעה ממודיעין, החקלאות עדיין מהווה קרוב למחצית מפרנסת תושבי המקום.

שמעון ביטר, יו"ר המושב השיתופי, מספר: "אנחנו מושב שיש בו גרעין של מושב שיתופי (60 משפחות מתוך 400) ויישוב קהילתי .עלינו על הקרקע בשנת 1969 כשעוד לא היה פה כלום. אני עוד זוכר את המבנה הראשון שנבנה במכבים. אגב, יש לנו עוד שטח בין מודיעין למכבים, בו אנחנו מגדלים חמניות או חיטה. מה שאפשר לגדל בלי ריסוסים ובלי להפריע לשכנים".

מה אתם מגדלים כיום?

"יש לנו שטחי פלחה (2,500 דונם) שמושבתים השנה בגלל שנת השמיטה, כרם של 1,100 דונם ענבי יין, יש לנו רפת מאוד מצליחה עם שש מאות פרות שנותנות ארבעה מיליון ליטר בשנה. בפלחה אנחנו מגדלים כותנה, חמניות, חיטה. בנוסף יש לנו רפת בשר שהיא ממש על גבול הרווחיות. אנחנו מחזיקים אותה כדי לשמור על הקרקעות מרעה שקיבלנו. אנחנו רואים בזה אידיאל. אם אנחנו נעזוב את הקרקעות מישהו אחר ישתלט. בנוסף יש לנו גם מפעל לאוכל מבושל בעיקר לארגונים ומוסדות".

איך שרדתם את המשברים שעברו חקלאי ישראל במהלך השנים?

"היינו מושב שיתופי עד שפשטנו את הרגל בשנת 1993. היו חובות לבנקים והיה את הסיפור עם המניות, נשארנו בחוסר כל. הלכנו להפרטה והיום כל אחד דואג לעצמו, גם אם הוא שכיר במושב השיתופי. התחלנו לעשות עוד דברים חוץ מחקלאות, ובמקביל כל מה שלא היה רווחי - חיסלנו. אבוקדו, תרנגולי הודו, כל מה שלא הצליח לא נחזיק. אם יש גידול שהפיל אותנו, אז נחליף ונגדל משהו אחר. צריך לדעת לעבוד, לנצל את מכסות המים כמו שצריך, להיות מאוד יעילים ועם היד על הדופק. זה לא נכון שאין כסף בחקלאות. זה לא עושה אותנו עשירים, אבל אפשר להתפרנס בארץ מחקלאות".

שעלבים

עברנו מאפס חקלאות לחקלאים למחצה וכעת נגיע אל היישוב היחידי בסביבות מודיעין שעדיין מוצא את רובה המוחלט של פרנסתו בחקלאות – קיבוץ שעלבים, קיבוץ דתי השוכן בין מודיעין לאזור לטרון ומשתייך למועצה האזורית גזר.

יונתן הראל, מנהל הגד"ש (גידולי שדה) מספר: "הקיבוץ הוקם בשנת 1951 למרגלות הכפר הערבי סלביט, היכן שהיום ישיבת שעלבים, שתושביו ברחו מהאזור במלחמת השחרור. פעם שטחי החקלאות היו רחוקים יותר מהיום. עמק איילון היה שטח הפקר בו עבר הגבול עם הירדנים, ולנו היו שטחים באזור קריית עקרון. היום רוב השטחים שלנו הם בעמק איילון ומשני צידיו של כביש 431".

מה אתם מגדלים כיום?

"יש לנו עדר בקר, לול רבייה, היה לנו מפעל שנסגר לפני כמה שנים וכרם יין שגם הוא חוסל. יש לנו 4,000 דונם של שטחי פלחה ובנוסף עוד כמה אלפי דונמים של שטחי מרעה. בפלחה אנחנו מגדלים חיטה וגרעינים למצות שמורות, תלתן, אבטיחים לגרעיני פיצוח, כותנה, חומוס ותירס לפופקורן".

כמה מתושבי הקיבוץ עדיין עובדים בחקלאות?

"אנחנו עשרה חבר'ה שעובדים בחקלאות ובנוסף יש לנו שני פועלים".

איך הצלחתם לשרוד את המשברים בענף החקלאות?

"הרבה שנים היינו במצב קשה כלכלית. סגרנו לול פטם וכרם יין. היה קשה, אבל דווקא בשבע השנים האחרונות המחירים בגידולי השדה לא רעים בכלל. היום ברוך השם, אנחנו מסתדרים והחקלאות היא ההכנסה העיקרית של הקיבוץ. יש לנו גם אחוזים בשטחי נדל"ן בישפרו סנטר".

מכללת די בי איי