(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
"היום יש את לברון, מייקל וקובי. יום אחד זה יהיה אני"

"היום יש את לברון, מייקל וקובי. יום אחד זה יהיה אני"

עידו מנצ'ל מעוצמה מודיעין הוא בוודאות הבטחת הכדורסל הגדולה ביותר שצמחה כאן. לפחות מאז יוני ניר • הצעיר שקלע שתי נקודות עונשין במשחק בעיניים עצומות (בגלל פציעה) ביצר את מעמדו בנבחרת הקדטים הלאומית • מסביר מדוע עוד לא קיבל הצעה ממכבי תל אביב ומעריך מה יקרה אם תגיע כזו

(צילום: עוצמה מודיעין)

מאד יכול להיות שעידו מנצ'ל, בן 15 וחצי, הוא התקווה הגדולה ביותר של הכדורסל המקומי. אמנם כשמדובר בגיל שבו עדיין סופרים את החצי עוד מוקדם לקבוע. אבל אחר כך כולם יגידו שהסימנים היו על הקיר, ובעוד עשרים שנה ייקראו לזה אמנות רחוב. "איפה היית?" ישאלו. ולהגיד שחיכית לעוד הוכחות, זה משהו, כפי שגרסו חכמים, שאומרים לאלוהים אם הוא מופיע בפניך, עצבני כי לא האמנת בו. אבל סליחה, עובדה שהוא נבחר רק שלישי בדראפט.

מנצ'ל בהחלט ניתלה באילנות גבוהים שכאלה: "החלום שלי אף פעם לא ישתנה, להיות השחקן הכי טוב בהסטוריה. היום יש את לברון, מייקל וקובי. יום אחד זה יהיה אני".

ביטחון עצמי כזה יכול להיות רק לדבר האמיתי. אפשר לפטור את זה בקלות בשיטת "טוב, הוא רק בן 15". ואחד מחבריו כבר ידאג להוסיף "וחצי!". אבל חובה להודות, על מייקל בטח אמרו את זה גם. כלומר, "הוא רק בן 15". וחצי.

לשחק עם עין אחת

"כשהמורה שלי למתמטיקה לימד אותנו סטטיסטיקה", עידו נזכר, "הוא שאל מה ההסתברות ששחקני כדורסל יהפכו לשחקני NBA. אמרתי לו שהסיכוי הוא אחד למיליון, ושאני אהיה שם. הוא אמר 'בוא נהיה ריאליים', אבל אני שונא שאומרים את זה. או שאומרים שיש לי סיכויים מאד נמוכים כי לאמריקאים יש קולג' ואני בישראל. זה לא משהו שמשכנע אותי. אם הסיכוי היה אפס למיליון הייתי מחליף מקצוע. אבל כל עוד הסיכוי הוא אחד למיליון, למה לא?"

טוב, הרי אי אפשר להילחם במתמטיקה. גם אם מנצ'ל למעשה בחר להתמקד בגיאוגרפיה ובביולוגיה. בסופו של יום, הילד הוביל את נערי עוצמה מודיעין למקום הרביעי בארץ, ורק בגלל שהוא שיחק בלי עין במשחק הגומלין מול מכבי. כשהוא הצטרף למסע המשחקים של נבחרת ישראל חשבו שהוא ייתן דקות מנוחה לבכירים, אבל הבכירים הם שנתנו לו דקות מנוחה. בודדות. ולחשוב שבדצמבר הוא בכלל לא קיבל זימון. אבל עוצמה שלו אספה עוד ועוד ניצחונות והוא הצליח ללכוד את תשומת הלב של מי שצריך כדי להשיג אימון ניסיון במדים הלאומיים. השאר היסטריה. מחמישים שחקנים הצטמצם הסגל ל-24, אחרי מחנה אימונים נשארו 18 בלבד ולטורניר הבינלאומי ברוסיה, שנערך במרץ, נשלחו 12 מובחרים. עידו ביניהם.

"לא הייתי שם איזה כוכב או מישהו עם שם ששמעו עליו. הייתי סוג של סיפור סינדרלה. עליתי מהספסל, שזה לא משהו שאני רגיל. במשחק הראשון המאמן העלה אותי באמצע הרבע השני. נכנסתי חזק. לאט לאט קניתי אותו. במשחק השני הוא כבר נתן לי עוד דקות. קלעתי 21 נקודות במשחק גמר בו נצחנו 86:77 בגמר מול הרוסים שיחקתי הכי הרבה והובלתי בסטטיסטיקה בכל הפרמטרים, נקודות, אסיסטים וריבאונדים, וזכינו בגביע".

לא הספקת לנוח על זרי הדפנה כשחזרת...

"כשחזרנו לארץ התחיל הפלייאוף של הקבוצה שלי בעוצמה. כל משחק היה צמוד. בהתחלה משחק בית נגד ירושלים בסדרה הראשונה. ניצחנו אותם בנקודה והיה לי ממוצע 25 נקודות למשחק. בירושלים במשחק חוץ היה צמוד ונצחנו בהארכה. עלינו בחצי הגמר לפיינל פור מול מכבי. המשחק הראשון היה משחק בית מול מכבי עם אולם מלא באנשים, והפסדנו רק בנקודה. בהדר יוסף פתחנו ממש טוב והובלנו, הם צמצמו, ואז פתחו פער קטן, וברבע השלישי היינו שם והיה ממש צמוד. הם ברחו ל-5-6. הייתה כניסה אחת שלי לסל שקבלתי מכה ממש חזקה לעין שמאל ולא ראיתי בה. ראיתי מטושטש רק בעין אחת. השופט שאל אם אני רואה ואמרתי שכן, למרות שלא ראיתי. החלטתי שאני לא מוותר. עשיתי 2 מ-2 מהקו בעיניים עצומות. עשינו הלוך חזור שני מגרשים. אמרתי לאיתי שיחליף אותי, תכננתי לשטוף את העין ולחזור, אבל ברגע שירדתי אמרו לי לחכות והתיעצו עם רופא, וככה נגמר הרבע, לא הייתי במשחק והם התחילו להוביל עלינו 10-12, ירדנו ל-7, נהיה הפרש דו ספרתי. באיזשהו שלב ברחתי מהמלתחות ואמרתי לאיתי שאני יכול להכנס, למרות שלא באמת ראיתי כמו שצריך. איתי העלה אותי ברגע האחרון לנסות לארגן קאמבק. שחקתי עם עין לא מתפקדת ודווקא עם עין אחת הכנסתי שתי שלשות רצוף. אבל זה לא הספיק והיה אבוד, וככה נגמרה העונה".

"מעדיף לתת עוד שנה טובה במועדון"

בהתחלה, עידו בכלל היה בעניין של כדורגל. בטלוויזיה חמש פלוס, ליגת האלופות, נעליים עם סוליית דבש, כדור ליד הדלת. אחר כך הוא ניסה גם קאפוארה. אבא ואמא הביאו סל קטן, תלו בחוץ ונתנו לו לנסות, זה קנה אותו סופית. עם השלשות הוא הסתדר, אבל כדי להטביע הוא היה צריך את האח הקטן שיעשה לו סולם גנבים. להתאמן עידו התחיל בגיל שש, בבית הספר העירוני לכדורסל. אז החצר של הבניין הייתה הגבול, היום זה השמיים. היום הוא טס לטורניר בינלאומי באיטליה, והפעם עם נבחרת הקדטים. הכחולים לבנים עשו את העבודה בזכות שלושה ניצחונות שסידרו להם מקום בדרג א', אבל אותנו מעניין מנצ'ל. שחקן עוצמה מודיעין קלע שש נקודות בניצחון 56:76 על לטביה ואת השלשה שחתמה את המשחק בניצחון 53:83 על אסטוניה. לשנה הבאה בקדטית הבנויה.

"התחברתי לכדורסל, והייתי טוב בזה, אז זה משך אותי להמשיך. ידעתי לכדרר בין הרגליים ומאחורי הגב כבר בכיתה א', ואני זוכר את עצמי כל הזמן מתאמן. הסל עדיין תלוי בחצר של הבניין, אבל הוא כבר מאד משומש"...

איך זה שמועדון גדול עוד לא חטף אותך, מכבי, נגיד?

"בעוצמה מודיעין אני מקבל את כל מה שאני צריך, מקצועית וחברתית. המעטפת שמספק לי המועדון מושלמת מבחינתי. החברים הם כמו משפחה וברוריה (הדר) היא כמו עוד אמא. כולם עוזרים לי ותומכים בי. בעוצמה יש לי סיכוי לשחק בנוער, שזה משהו שלא יתנו לי במקומות אחרים. שחקנים במכבי ת"א לא משחקים בגיל שלי בנוער. אני מעדיף לתת עוד שנה טובה במועדון, להתפתח כמה שאפשר, אני מקווה לעוד קמפיין קדטים בקיץ, ואז אתחיל לחשוב מה עושים הלאה, תלוי כמובן בתוצאות סוף שנה".

מי המאמן שהכי השפיע עליך?

"מי שתרם לי הכי הרבה הוא דביר שיינגורטן. הוא נתן לי כלים ולימד אותי דברים משמעותיים. לא איך לכדרר אלא לדעת לחשוב, לקבל החלטות. לא איך למסור טוב, אלא למי, מתי ואיפה למסור. אלה דברים יותר חשובים. הוא ידע ללמד אותי דברים תכלס. הוא לימד איך לזרוק כמו שצריך, לחשוב כמו רכז, להשתמש ביד שמאל. ועוד".

ההפך מכוכב

שמעון סלל רוה רודריגז, מנהל עוצמה מהלל: "עידו הוא שחקן מרשים. מלבד כישרון יש לו רצון עז ללמוד ולהתקדם. הוא מוכוון מטרה וללא ספק יצליח. כישרון לא מספיק. כשיש לך כישרון ואת כל החבילה, אז זה זה.  מרגש ללוות את עידו מגיל צעיר, לראות אותו הופך לשחקן מצטיין ולדעת שיש לנו חלק בהתמקצעות שלו. כששואלים אותי 'למה לך כל זה', אין תשובה טובה יותר מזו".

גם אשר חגי, המנהל המקצועי של המועדון, משבח: "מדובר בשחקן מוכשר שעובד קשה ומשקיע, תמיד רוצה ללמוד, מקשיב ושואף להתקדם. הוא מתנהל בענווה ובצניעות ומדבר בגובה העיניים. הוא ההפך מכוכב ולכן יגיע רחוק מאד. אני זוקף את זה לחינוך שקיבל בבית. כשרואים את ההורים שלו ומבינים באיזה בית הוא גדל, זה ברור איך הוא הפך לשחקן כזה ונער כזה. אני שמח שאנחנו מלווים אותו בתהליך ושמח שהוא נותן לנו קרדיט ונשאר במועדון, למרות שהרבה מועדונים פנו אליו. הוא הבין שבעוצמה הכי טוב לו ושכאן הוא יוכל להתקדם. זו בדיוק המטרה שלנו, במסגרת פרויקט 'השחקן השלם' - להוביל אותו להיות שחקן בליגת העל".

וזכות המילה האחרונה לדביר שיינגורטן: "אימנתי את עידו בכיתות ה' עד ח', כשב-ח' הוא שיחק אצלי בשתי קבוצות - גם נערים ב' לאומית דרום וגם ילדים לאומית. עידו תמיד עבד קשה, היה מאד חברותי, גם כלפי השחקנים הפחות טובים בקבוצה. תמיד שאל ורצה ללמוד עוד וניסה לעשות דברים חדשים בכל פעם כדי לשפר את היכולת האישית שלו. הוא ראה דברים בטלוויזיה והגיע למגרש והחליט שהוא מנסה. אני זוכר שבכיתה ו', במשחק לפני האחרון, ידענו שאם אנחנו מנצחים ניקח אליפות. עידו החליט שעד המשחק הוא קולע סל ב-360 מעלות. הוא התאמן לקראת המשחק כל הזמן. במשחק הגמר היינו בפיגור של מינוס שתיים, 5 שניות לסיום עידו קלע ב-360 מעלות וניצחנו. הוא פשוט קבע לעצמו מטרה, וכשהייתה לו הזדמנות הוא לקח אותה. עידו הוא ילד מאד חכם ותמיד אמרתי לו לנסות, ואם לא יצליח זה בסדר, זאת תהיה אשמתי, אבל שתמיד יבדוק את הגבולות שלו ויראה לאן הוא יכול להגיע. עידו הוא מוכשר, אבל זה לא מספיק. רק מי שעובד קשה, מתמיד וממשיך לאתגר את עצמו, כמו שעידו עשה, מגיע להישגים. אני תמיד אמרתי לשחקנים שלי 'יש אלף ילדים כמוכם, תעשו את המקסימום ותוציאו מעצמכם את הכי טוב שלכם. גם בכדורסל, גם חברתית וגם בלימודים, אל תוותרו לעצמכם באף אימון. תהיו תמיד הכי טובים שאתם יכולים'. גם עידו שמע את זה ממני במשך השנים ויישם".

מכללת די בי איי