(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
עד שהמוות יפריד בינינו

עד שהמוות יפריד בינינו

קרן ארפי מלווה חולים סופניים בדרכם האחרונה, ובעיקר מסייעת לבני המשפחה שלהם להתמודד עם הימים הקשים • במודיעין היא פוגשת לא מעט ילדים, שצריך להסביר להם כי אמא או אבא כבר לא יהיו איתם בקרוב • שיחה לא שגרתית עם אשה מאוד מיוחדת

(צילום: פרטי)

כולנו מפחדים מהמוות. משחר האנושות פחד האדם מסוף חייו, ולכן גם כנראה שכולנו היינו מעדיפים להתרחק ככל האפשר מסביבה בה המוות נוכח במלוא עוצמתו. מי שבחרה הפוך והפכה את ליווי חולים סופניים ומשפחותיהם למקצוע היא קרן ארפי ממודיעין. היא נכנסת אל בתיהם של ההולכים למות ומעבירה אותם תהליך רגשי בימיהם האחרונים לקראת הפרידה מהעולם ומיקיריהם. ארפי בת ה-45 (נשואה ואם לשתיים) היא תושבת מודיעין מימיה הראשונים, אי שם בשנת 1997. היא אחות אונקולוגית ומומחית קלינית בטיפול תומך בחולים במצבי מחלה מתקדמים וסופניים.

הדרך למקצוע הלא שגרתי של ארפי החלה למרבה האירוניה דווקא כאשר ביקשה להפוך למיילדת. "רציתי להיות מיילדת והלכתי ללמוד להיות אחות", היא מספרת. "אחר כך עברתי תאונת דרכים ונפגעתי בגב והאורתופד שלי הודיע לי שמיילדת אני כבר לא אוכל להיות. אחר כך חמי חלה ולאחר מכן גם סבתא שלי. ליוויתי את שניהם ממקום שבכלל לא ידעתי מה, לאיפה ולאן".

מה גילית על עצמך באותה תקופה?

"כשסבתא שלי חלתה אז סבא שלי השביע אותי שלא אתן לה לעשות טיפולים ואשמור עליה. שלושה ימים לאחר מכן הוא חטף התקף לב ונפטר במקום. זה היה ערב כיפור לפני עשרים שנה והיא נפטרה אחרי שלושה חודשים בבית. אז אמרתי לעצמי שזה משהו שאעשה אותו, במוקדם או במאוחר. ידעתי שכנראה שזה מה שאעשה. עבדתי אחר כך בקופות החולים ונמשכתי לתחום של טיפולי בית. נכנסתי פעם אחת לחולה במודיעין שהיה עם גידול במוח ושני ילדים קטנים, שאחד מהם עם בעיה התפתחותית. עזרתי לאשתו של החולה לטפל בו בבית. אחר כך נכנסה לי מטופלת שנייה וכשנכנסתי אליה הביתה היא אמרה לי 'אני הולכת למות ואני רוצה שתעזרי לי למות בבית'. משם זה כבר התפתח. אגב, הצוואה של אותה מטופלת הייתה שאני אלך ללמוד, שאשמור על קשר עם המשפחה שלה, מה שבאמת קורה מאז כבר 17 שנים, ושאלד בן. שזה לא ממש הצליח. משם יצאתי לדרך במקום הזה של ללמוד ולהבין ולהתפתח בתחום הזה".

אז איך נראה בעצם היום שלך?

"אני עושה בעצם סוג של 'הוספיס בוטיק'. אני מלווה חולים באופן פרטני, עושה איתם תהליכים גם של איזון סימפטומים וגם של איך נפרדים מהעולם ומה משאירים אחרינו. הרבה ממה שאני עושה זה הכנה של הילדים לפרידה מההורים והפוך. לפני כמה חודשים קראו לי לחולה צעירה פה במודיעין, עם שלושה ילדים צעירים בבית,. היא לא רצתה לעשות טיפולים ובני משפחתה כן רצו. היה שם הוספיס בית, שמגיע ומטפל ומלווה והכל. אני נכנסתי אליהם ואיך שנכנסתי היא שואלת אותי: 'גם את באת לשכנע אותי לקבל טיפול?'. עניתי לה שלא, שאני פה כדי להקשיב לה. היא סיפרה שהמשפחה שלה לא מבינה שהיא הולכת למות, שהטיפול הזה גומר אותה. באמת היה נראה שהיא מתקרבת לסוף חייה. ואז גרמתי בעצם למשפחה להקשיב לה, לשמוע מה היא רוצה. קודם הם לא יכלו להקשיב כי זה מאוד מפחיד והרופא של ההוספיס אמר לחכות אחרי הטיפול. היא הרגישה שהטיפול הקרוב, שהיה אמור להתקיים בעוד כמה ימים, יגמור אותה. היה דיון גדול, גם על מה אומרים לילדים ואיפה היא רוצה למות. היא ישבה עם הילדים ועשו שיחה כמו שהנחיתי אותם. שלושה ימים אחר כך היא נפטרה בבית, במיטה שלה, עוד לפני שבכלל הגיע מועד הטיפול. אחר כך אחותה אמרה לי 'אם את לא היית מגיעה היא לא הייתה מדברת עם הילדים שלה. לא כי היא לא רצתה, אלא כי אנחנו לא היינו נותנים לה וממשיכים להתעקש שתלך לטיפול'".

מה את פוגשת יותר אצל ההולכים למות - פחד או השלמה?

"יש יותר פחד. תמיד יש פחד, קבלה והשלמה לפעמים יבואו אחרי הפחד. אבל לא אצל כולם, ולא באותה מידה. זה מאוד מאוד אינדיבידואלי וגם תלוי בשלב בחיים. אני לא יכולה להגיד לך שכל בני התשעים יגיעו למוות בהשלמה ואילו בני הארבעים בפחד. ממש לא. זה מאוד תלוי בבן אדם ובאיך הוא חווה את הדברים. איזה ניסיון יש לו קודם. אני יכולה להגיד שזה מדהים כשמישהו מצליח לעשות את ההשלמה ואת ה'קלוז'ר' הזה. גם בשביל המשפחה ובשביל מה שנשאר אחר כך. אבל גם אם מטופל לא יצליח לעשות את הסגירה הזאת, לפחות המשפחה שלו הצליחה לעשות את הפרידה וזה מאוד משמעותי. למשל במקרה של המטופלת ממודיעין שסיפרתי עליה, זאת שהשביעה אותי שאשאר בקשר עם משפחתה אחרי שתמות. אז קיבלתי הודעה מהנכדה שלה. אז היא הייתה בגיל בת מצווה והיום היא כבר אמא לשתי ילדות. היא כתבה לי שאז היא הייתה קטנה ולא בדיוק זוכרת, אבל היא כן יודעת להגיד מה היא ראתה בבית ועכשיו היא מבינה מה ראתה בתור ילדה".

איך באמת עושים את התיווך הזה לילדים שההורה הולך למות?

"זה מאוד תלוי בכמה זמן מראש אני נכנסת לבית. יש משפחות שאתה נכנס ויש עוד זמן, כך שאתה יכול לעשות את זה לאט לאט ובהדרגה. להראות לילד את ההידרדרות שמתרחשת, את השינוי. אבל יש גם משפחות שאני נכנסת וכבר באותו יום אני צריכה לכוון לכך שעוד רגע זה נגמר. הייתה לי משפחה שקראו לי לייעוץ. הבעל אמר שהוא צריך עזרה עם הילדים, שבמשך כל 12 השנים שהאמא הייתה חולה לא ידעו על זה כלום. בכל פעם שהם טסו לחו"ל לטיפולים הם סיפרו לילדים שנוסעים לטיול. הם חשבו שככה הם מגנים על הילדים שלהם. ואז הגעתי לביקור בית ורציתי לראות אותה לפני שאני יושבת עם הבעל והילדים. עליתי למעלה וראיתי אשה שלבני משפחתה היה נראה שהיא ישנה בשלווה, אבל אני ראיתי שזאת לא שינה רגילה ושמדובר פה בעניין של שעות או כמה ימים בודדים. ירדתי למטה ועשיתי שיחה עם הילדים. רק חודש קודם לכן גילו שלאמא שלהם יש סרטן ורק עכשיו גילו שהיא הייתה חולה כל כך הרבה שנים. הילדים היו בני 18, 16 ו-11. בן ה-11 שאל אותי פתאום 'מה את מנסה להגיד לי, שאמא הולכת למות?' עניתי שכן. על זה אנחנו מדברים. אז הוא אומר לי 'רגע, את מנסה להגיד לי שאמא לא תהייה בבר מצווה שלי בעוד שנתיים?' עניתי שכן, היא לא תהיה. 'את מנסה להגיד לי שהיא לא תהיה במסיבת סיום? היא לא תהיה ביום הולדת שלי בעוד חודש?'. עניתי שהיא לא תהיה בכל זה. ואז הוא שאל 'יואוו, אז מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?' אמרתי לו שזה הזמן שלהם להגיד לה כמה הם אוהבים אותה. סיימנו את השיחה והוא אומר לאחים הגדולים שלו 'קומו, שמעתם מה היא אמרה ומה אנחנו צריכים לעשות עכשיו'. והם קמו, עלו למעלה אליה ושלוש שעות אחר כך היא כבר נפטרה. זה היה לפני ארבע או חמש שנים ועד היום ביום השנה אני מקבלת אסמס מהבעל שלה, שכותב 'אני חייב לך המון, על ההתמודדות שלי ושל הילדים שלי'".

את יודעת להגיד מה למה בעצם בחרת בתחום הלא שגרתי הזה?

"אני בעצם גדלתי לתוך זה. מגיל 20-22 ועד היום. אני חושבת שהתובנות שלי היום שונות ממה שהיה כשהתחלתי. היום אני לא רואה את עצמי מתעסקת במשהו אחר. זה מרגיש לי הטופ שבטופ, שכל דבר אחר הוא לא באותה רמה של סיפוק והתרגשות. אני עובדת בעוד תחומים ומקומות עבודה, מייעוץ מיני לחיילות ועד למרפאה של פלסטיקאים שמרימים ציצים ועושים בוטוקס. אבל יש את הסיפוק הזה של חולה שאומר שלא ידע שהוא יכול להיות בלי כאב. או ילד שמפחד להגיד לאמא שלו החולה על מה הוא חושב ולגרום לו להגיע ולשבת לדבר איתה. אתה רואה את ההבדל אחרי שבשלושת הימים האחרונים לחייה הילד ישב ודיבר איתה. זה מדהים".

יש בך פחד רגע לפני שאת נכנסת לבית שהמוות מאוד מוחשי בו?

"לא, זה לא עובר לי בראש. אתה מבין שאתה מתאהב באנשים האלה. אתה לומד מהם הרבה ומצליח לתת להם משהו שאחרת הם לא היו מקבלים, או מקבלים הרבה פחות".

מה אנחנו יכולים ללמוד מאותם אנשים בימיהם האחרונים?

"על בחירות, על החלטות, על יחסים וזוגיות. פרופורציות בעיקר. ממה אני מתעצבן וממה לא. לנקות מעצמך אנשים שמורידים אותך ולא מעלים. איך להגיד שלא מתאים לך אנשים שעושים לך רע. בלי כעס ובלי להיעלב. היום אני הרבה פחות נעלבת וככה אני גם מחנכת את הבנות שלי".

הקריירה שלך רצופה בפרידות. איך מתמודדים עם זה?

"ברוב המקרים כשאני מגיעה אני יודעת שתהיה פרידה. הבעייה שלי היא עם אותם חולים שנמצאים על התפר, שאתה אומר לעצמך שהוא לא הולך למות, שהמחלה ברת ריפוי, ואז מגיעה הקריסה. אלו המקומות הקשים. זה קשה גם כשאתה מטפל בחולים שהם חברים שלך. לפני כמה שנה ושלושה חודשים נפטרה החברה הכי טובה שלי מסרטן. זה משבר נורא גדול ומאוד קשה. היינו שלוש חברות ושלושה חודשים אחרי שמיכל חלתה גם החברה השנייה חלתה. הכל נורא שברירי".

בנקודות משבר כאלו יש ספקות אם להמשיך במקצוע?

"כשהייתי צעירה כן, היום כבר לא. אני יותר יודעת לקחת הפסקה. כשמיכל נפטרה הייתי בשוק וחודשיים לא הצלחתי לחזור לעבודה. וגם כשחזרתי לעבוד וישבתי עם מטופלים שהזכירו לי אותה, אז ידעתי לקחת את הרגע הזה, ההפסקה שהייתי צריכה. לקחתי את הזמן בימים האלה. זה סוג עבודה שאתה לא יכול לעשות בחצי קלאץ', חייב נוכחות מלאה. אתה עושה עם אנשים תהליכים כל כך משמעותיים. בערב ראש השנה נפטרה מטופלת בת 87 שליוויתי שבעה חודשים. הבאנו אותה להבין ולהחליט שהיא לא ממשיכה את הטיפול שלא עשה לי טוב. להבין איך לדבר עם המשפחה שלה. ביום האחרון היא אמרה לי 'אנחנו עוד נתראה למעלה. מה את רוצה שאכין לך לאכול?'. היא אמרה שתחכה לי בשמיים עם ממליגה, וזאת אישה שלא דיברה לפני כן על המוות שלה. היא מתה בהשלמה. זה מדהים לראות זה קורה".

מתוקף המקצוע והניסיון שלך, את עכשיו לא מפחדת מהמוות?

"זה לא עובד ככה. אני לא יודעת אם אפחד לקראת המוות או שלא. מה שמפחיד אותי, כמו את רוב המטופלים, זאת הדרך ושלא יהיו לידי האנשים הנכונים שיידעו לתת לי מה שארצה. מפחיד אותי איבוד השליטה, פחות המוות. אבל אצלנו בתחום יש הסכמים אחד עם השני. יש אצלנו המון הומור שחור ויש לי הסכם עם חברות למקצוע שאם לא יהיה בבית מספיק דורמיקום או מורפיום כדי להרדים אותי, אז לשים כרית על הראש. זאת בדיחה קבועה אצלי ואצל חברה שלי. 'ממי, אם אין דורמיקום אז שימי לי כרית על הראש. ואם אפשר אז כרית עם ציפה לבנה עם פרחים מצויירים'. ואז יום אחד הגענו לבית החולים לאיזו חולה שהייתה במצב ממש קטסטרופלי, עינוי אמיתי. אחר כך אמרתי לחברה שלי 'ממי, גם אם אין ציפית לבנה עם פרחים, אלא סתם ציפית של בית חולים, זה גם בסדר. תשתמשי במה שיש'. יש הרבה הומור אצלנו. במודיעין צוחקים שיש לי מניות בבית העלמין המקומי. גם החבר'ה בבית העלמין וגם אלה מחברה קדישא הם חברים טובים שלי. הם צוחקים עלי שאני ממלאת להם שורות בבית העלמין. כשאתה נכנס לבית העלמין במודיעין אתה רואה מצבות. אני לא רואה מצבות, אני רואה סיפורים. אני רואה תהליכים. זה נורא שונה".

מכללת די בי איי