(new)מחלקים באמצע עמוד הבית
המחזה הזה מבוסס לגמרי על סיפור אמיתי

המחזה הזה מבוסס לגמרי על סיפור אמיתי

מערכה ראשונה: הילד צביקה דולב מתל אביב גדל בעוני ונאלץ לעזוב את בית הספר כדי לעזור בפרנסת משפחתו • מערכה שנייה: הצעיר צביקה דולב מתקבל במפתיע ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב • מערכה שלישית: הרופא צביקה דולב הופך למומחה באלרגיה, אימונולוגיה ואסטמה • מערכה רביעית: הפנסיונר צביקה דולב ממודיעין הולך ללמוד משחק ומשתלב בהצלחה בתעשיית התיאטרון • ראיון אופטימי במיוחד

איך הגיע ילד משכונת מצוקה, שנאלץ לעזוב את בית הספר ולעבוד בחנות דגים, להיות רופא מומחה בעל שתי קליניקות מצליחות? ואיך פנסיונר בשנות השבעים לחייו מוצא את עצמו מככב על בימות התיאטרון? על השאלות האלו יכול להשיב ד"ר צביקה דולב ממודיעין, שבגיל 78 מריץ קריירת משחק לצד שחקנים בשנות העשרים לחייהם, ומספר כי חלומות בהחלט מתגשמים. גם אם בגיל הפנסיה.

דולב (נשוי ואב לארבעה, סב לעשרה) נולד בשנת 1941 בדרום תל אביב, להורים שהגיעו לארץ מאירופה בשנות השלושים. את ילדותו העביר בשכונות חלקה הדרומי של העיר, כאלו שהיו אז מוכות עוני ופשע. "גדלתי באזור סלמה-שפירא", הוא נזכר. "זה היה מחוז ילדותי ובאמת שהשכונה הייתה שכונת מצוקה ועוני. גרנו חמש נפשות בחדר אחד, עם חדר שירותים ששימש שלוש משפחות. היה מאוד קשה. אני זוכר את עצמי בכל חמישי הולך עם שק לנגריות שהיו באזור, ממלא אותו בעצים וסוחב על הגב כדי שנוכל לעשות אמבטיה חמה פעם בשבוע. עד היום יש לי צלקות בגב משק העצים. רוב החיים שלנו הילדים היו בחוץ, למרות שהיו די הרבה פושעים ברחוב".

איך ילד משכונת מצוקה מגיע להיות רופא?

"אבא שלי היה אדם מאוד חולה. הוא היה סבל, היה לו תלת אופנוע, והוא היה עושה הובלות קטנות. הוא נפטר מאוד צעיר, בגיל 52, כשהוא סובל מסכרת ועיוורון. בתקופה שהוא עוד עבד הייתי הולך לעזור לו. הייתי בן 13-14 ופעם בשבוע-שבועיים הבאתי אותו לבית החולים 'הדסה' שהיה אז ברחוב בלפור בתל אביב. אני זוכר שראיתי את הרופאים מטפלים בו וככה בתוך תוכי אמרתי לעצמי שכשאהיה גדול אני אהיה רופא. זה נשאר שם, בתת ההכרה כנראה. אמא שלי בכלל רצתה להיות שחקנית כשהייתה קטנה וזה לא הלך לה, אבל היא לקחה אותי למספר אודישנים בילדות וכנראה שמשם נכנס בי יצר המשחק".

מומחה לקרח ודגים

מספר שנים מאוחר יותר עברה משפחת דולב לשכונת יד אליהו, בה הקים האב (שכבר היה חולה מדי מכדי להמשיך בעבודתו כסבל) דוכן לממכר דגים וקרח. צביקה הצעיר נאלץ לעזוב את הלימודים בגיל 14 ולעבוד בחנות. "סחבתי בלוקים של קרח והפכתי מומחה לדגים. עד היום אני יכול להסתכל על דג ולהגיד לך בדיוק כמה הוא שוקל.."

למרות שנאלץ לעזוב את בית הספר בו למדו שאר חבריו, החליט דולב ללכת וללמוד בבית ספר ערב. "ביום עבדתי ובערב נסעתי לתיכון בתל אביב, מחמש אחרי הצהריים עד לתשע בערב. נסעתי לשם עם אופניים טרנטה והייתי מגיע מסריח מדגים. אבל ככה עברתי ארבע שנים. לא היה קל, אבל באותה תקופה הרבה ילדים עשו את זה. לא הייתי מיוחד".

בסופו של דבר סיים דולב את התיכון - מלבד שתי בגרויות שלא עבר - והחליט שהוא הולך ללמוד פסיכולוגיה. "לא חשבתי בכלל על לימודי רפואה, כי באותה תקופה רק גאונים היו מתקבלים. חשבתי שבגלל שאני אוהב אנשים, וגם כנראה שאני טוב איתם מפני שכל הלקוחות היו חוזרים אלינו וקונים רק אצלי, אז אלך ללמוד פסיכולוגיה. תמיד אהבתי אנשים, גם כשהייתי רופא תמיד שמחתי לקראת כל אדם שנכנס אלי לקליניקה".

דולב סיים את ארבע שנות הלימודים והוסמך כפסיכולוג, אלא שהצעה לא צפויה שינתה לחלוטין את מסלול חייו. בשנת 1968 נפתח בית הספר לרפואה בתל אביב. "חברים באו אלי ואמרו 'צביקה, בוא נירשם ללימודי רפואה'. לא חשבתי שאתקבל בכלל בגלל ציוני הבגרויות שלי, אבל החלטתי ללכת ולנסות. הם החליטו לקבל אותי בכל זאת ונכנסתי ללימודים בגיל 26, עם ילדים בני 18 שלמדו אתי. אפילו כבר הייתה לי אז ילדה בת שנה בערך, אבל היה לי אומץ גדול. רפואה היה חלום חיי והנה זה התגשם".

דולב סיים את לימודי הרפואה, התמחה ברפואת ילדים ואחר כך המשיך להתמחות נוספת באלרגיה, אימונולוגיה ואסטמה, והפך לאחראי על מחלקה בתל אביב, בנוסף לקליניקה פרטית בראשון לציון. "נולדתי כמו דלי עם חור. כמה שתמלא הדלי לא יספיק להתמלא ואני תמיד ארצה עוד ועוד. מן פיצוי כזה על כל מה שלא היה לי. אני זוכר שעמדתי ומכרתי דגים וראיתי את הילדים בדרך לתיכון, לבושים בחולצה יפהפיה בצבע תכלת, וכאב לי כל כך שלא יכולתי ללכת לבית הספר יחד איתם. עד היום אני זוכר את התחושה וזה בעצם נתן לי המוטיבציה. אני אספיק, אני אסיים ואני אשיג אותם. אמביציה הייתה לי מפה ועד להודעה חדשה".

הצעירים קיבלו באהבה

לפני עשור, בגיל 68, יצא דולב לפנסיה אולם התקשה לוותר על הרפואה. "אמרתי לעצמי 'מה אני אעשה עכשיו, אשב כל היום בבית?', אז המשכתי לטפל עוד שלוש שנים. אחר כך פתאום נכנס לי החלום של המשחק שזנחתי כל השנים. הנשמה שלי ביקשה להתעופף ולפרוח, לשמח אנשים אחרים וגם את עצמי. פתאום הרגשתי שאני מתחיל לנשום".

דולב התחיל בסטודיו "על הבמה" במודיעין, שם למד והופיע במשך ארבע שנים. "אחרי ארבע שנים הם החליטו שאני צריך להתקדם, שאני כבר משחק טוב והגיע הזמן לצאת החוצה לעולם. אז הגעתי לתיאטרון 'החדר' של אמיר אוריין, שהוא אחד הבמאים החזקים".

אשתך תמכה ברעיון של קריירה חדשה?

"בוא, הנה קח אותה ותשמע בעצמך... ". הוא לי מוסר את הטלפון ומעברו האחר של הקו נשמע: "שלום ערן. היית צריך לשאול אותו מה אשתו חשבה כשהוא הלך ללמוד רפואה עם ילדה בת שנה...(צוחקת). אבל עכשיו ברצינות. אלה החיים. זה מצויין. זה משאיר אותו צעיר, עם הרבה אנרגיה ומלא משמעות לחיים".

דולב כאמור למד משחק אצל אוריין ומשם המשיך הלאה לשלב הבא, כשהוא מתקבל ללימודי משחק בתיאטרון "קרוב" של דורית וניקו ניתאי, הבמאי המפורסם.

כשבאת לסטודיו של אוריין הרימו גבות לנוכח גילך?

"אני בכלל חששתי שלא יקבלו אותי כי כולם צעירים, אבל אמיר אוריין אמר שהאודישן שלי היה מצויין והוא מקבל אותי. הוא גם הוסיף שאין לי מה לדאוג והצעירים יקבלו אותי באהבה".

ואיך היה להיכנס לכיתה שכולם בה בני עשרים וקצת?

"בימים הראשונים הייתה קצת פליאה. הם התפלאו לראות מישהו בגילי ולא ממש הבינו, אבל כשהם ראו את החיוניות שלי בתוך מספר ימים כבר לא הייתה פליאה יותר. זה עבר כאילו אין משמעות לגיל. הפכתי להיות ממש אחד מהחבר'ה שלהם, וזה קרא בעוד המון סדנאות שעשיתי. יש לי את האופי והתכונה הזאת שעוזרת לי להתחבר לצעירים ובתוך כמה ימים עניין הגיל היטשטש. זה היה כיף גדול להיות איתם. הם התקרבו אלי ותמיד היו אומרים לי שאני השראה בשבילם, שהם רואים אותי וחושבים על עצמם בגיל הזה".

מאז הספיק דולב להשתתף במספר סרטי סטודנטים, פרסומות ואף תפקידים קטנים ב'ארץ נהדרת'. הוא הופיע בסרטו של עמוס גיתאי על היום האחרון של יצחק רבין ומככב בהפקות של תיאטרון "קרוב". "אמנם אלה תפקידים קטנים", הוא מספר, "אבל בשבילי זה היה אושר גדול להתקבל לחבורת שחקנים ולשחק. אני לא ממש חולם על התפקידים הראשיים. בשבילי כל יום זה מתנה ואני אומר לעצמי שצריך לרצות, להתאמץ ושאין דבר העומד בפני הרצון".

כל תפקיד נותן משמעות בחיים

כיום משחק דולב בשתי הפקות של התיאטרון של ניתאי. "אני משחק היום ב'אי הבנה' של אלבר קמי, בתור המשרת הזקן שעומד על הבמה ולא מדבר הרבה, אבל יש לו הרבה עוצמה. הוא האלוהים שם וכולם מפחדים ממנו. תפקיד נוסף הוא ב'מכתב אבוד', מחזה של סופר רומני מלפני 150 שנה שמאוד אקטואלי גם לימינו ומדבר על פוליטיקה ותככים. יש לי שם תפקיד של כומר שהוא גם מורה, שנמצא בקבוצה שמנסה לקדם מישהו לעבר הפרלמנט. יש גם מחזה של שייקספיר בו אני מגלם את האבא. אני עושה תפקידים בגוונים שונים, ובשבילי באמת כל יום וכל תפקיד נותן לי משמעות. אני פורח. חלומות מתגמשים, במלואם או חלקית, אבל לא לוותר. יש חיים אחרי הפנסיה, חבר'ה. הנה עכשיו, אפילו התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. זה משחרר, נותן כיף ומכניס שמחה הביתה".

יש צביטה קטנה בלב, שאם היית מתחיל לשחק בצעירותך אולי היית מקבל את תפקידי הגיבור?

"תשמע, אני מאוד פרקטי. ידעתי כמה קשה לפרנס משפחה ממשחק. מעבר לזה, אני גם לא יודע אם הייתי מצליח להגיע לתפקידים האלה ולפרנס את המשפחה שלי. אבל המחשבות והפנטזיות תמיד קיימות, ואני שמח על הדרך שבה עברתי ונותנת לי משמעות בחיים".

מכללת די בי איי