(new)ויקטורי
מי שנפל – קיבל כדור בראש

מי שנפל – קיבל כדור בראש

בדיוק לפני שמונים שנה, בדצמבר 1939, הצעידו הנאצים אלפי יהודים מהעיר הפולנית הכבושה חלם במסע התעללות רגלי של 52 קילומטר • מעטים בלבד שרדו את "צעדת המוות" הראשונה בשואה שסימלה את מה שיבוא אחר כך • ברכה רוזנברג מהיישוב חשמונאים הלכה בעקבות הנדונים למוות 

80 שנה אחרי, באותה נקודה (צילום: פרטי)

על "צעדת המוות של חלם", אירוע שניתן להסתכל עליו כאחד הראשונים שבישרו את השואה המתקרבת אל יהודי אירופה, סביר להניח שכמעט ולא שמעתם. כעת, שמונים שנה אחרי אותם ימים שבישרו את סופה של הקהילה היהודית בעיר הפולנית, חזרו צאצאי משפחות יהודיות אל העיר וקיימו בה, בשיתוף פעולה עם התושבים הפולניים, צעדה טקסית משלהם, בה השתתפה גם ברכה רוזנברג מהיישוב חשמונאים.

צעדת המוות של חלם כמעט ונשכחה מהתודעה הציבורית, בין היתר בגלל הניכוס שקיבל המושג "צעדת מוות" לימיה האחרונים של המלחמה וגורלם של שורדי מחנות הריכוז וההשמדה. למעשה – היו הרבה "צעדות מוות" ותולדות חלק מהן מתגלות עם השנים.

"צעדת המוות של חלם" התרחשה ביום הראשון של דצמבר 1939, חודשיים לאחר פלישת הגרמנים לפולין ותחילת מלחמת העולם השנייה. באותם ימים נקרעה פולין בין הגרמנים מצד אחד והרוסים מהצד השני. במזרח פולין, לא רחוק מהגבול עם אוקראינה הסובייטית, היתה העיר חלם שבה כארבעים אלף תושבים. כמחציתם יהודים, בקהילה שלפי ההערכות התקיימה במקום החל במאה ה-12. זוהי חלם המפורסמת, שסיפורי הפולקלור המשעשעים על "חכמיה" קיבעו את שמה דווקא כסמל לטפשות.

בתחילת דצמבר 1939 שום דבר לא היה משעשע בחלם. הצבא הגרמני כבש במהירות את האיזור ובעקבותיו הגיעו אנשי האס.אס. מספר ימים לאחר מכן הוכרחו אלפים מיהודי העיר לצעוד בתנאי חורף קשים במסלול של מעל חמישים קילומטר מהעיר ועד לגבול עם אוקראינה - נהר הבוג הקפוא. המטרה היתה ברורה – גם להטיל אימה על האחרים וגם להמית כמה שיותר בדרך (כיום סבורים חוקרים כי צעדת המוות של חלם היתה סוג של "ניסוי כלים" כדי לבדוק כיצד מתקבלים מעשים כאלה בקרה תושבי המדינות שגרמניה כבשה. אין ספק כי אם הדבר היה במסגרת של ניסוי – המסקנות ממנו היו ברורות למדי, כפי שמלמדת ההיסטוריה). כמעט כל מי שהחל את "צעדת המוות" לא סיים אותה בחיים. מתי מעט הצליחו להינצל וברבות הימים התארגנו במסגרת "יוצאי חלם בישראל" עם צאצאיהם. לפני מספר שבועות – כאמור – הם גם חזרו למקום הפשע. בין הצועדים היתה גם ברכה רוזנברג מחשמונאים. את צעדת המוות ושאר אירועי הזוועה שהיו מנת חלקם של יהודי פולין באותן שנים לא חוו בני משפחת רוזנברג, שהיגרו לדרום אפריקה כבר בשנת 1933 בשל המצב הכלכלי הקשה בפולין.

"כבר הייתי עם הארגון בחלם שלוש פעמים", היא מספרת, "כשהפעם היה רצון לשחזר את צעדת המוות. לאמא שלי היו בני משפחה שכן היו בחלם באותה תקופה ומתו בשואה. הצעדה שעשינו הייתה סמלית, כמו שעושים את מצעד החיים מאושוויץ לבירקנאו. בדרך עצרנו בחמש הנקודות בהן עצרה הצעדה המקורית, בהן הנאצים הוציאו להורג את חלק מהצועדים. בימים שהיינו שם חנכו שלט גדול בכיכר העיר, בה בעצם התחילה הצעדה, שמספר את הסיפור".

איך התקבלה היוזמה שלכם אצל התושבים המקומיים?

"בכל הטקסים האלו השתתפו גם נציגי העיר. קיבלו אותנו יפה מאוד. יש שם קבוצה של כמה חבר'ה פולנים שבכלל עושים ביוזמתם כל מיני פעילויות כדי להנציח את מה שקרה שם ואת הקהילה היהודית שהייתה בעיר. הם משפצים את בית הקברות היהודי שנחרב ומתקינים גלי עד לזכר הנספים. אחד אחר הקים להקה שנקראת 'שלום חלם' ושר ביידיש ויש גם היסטוריון תושב העיר שכתב על כך ספר".

איך הרגשת לצעוד באותו מקום?

"הצעדה הייתה כמובן סמלית. משם המשכנו באוטובוסים עד לנהר הבוג. הלכנו בעקבות חמש העצירות, שבכל נקודה כזאת יש היום אנדרטה שמספרת מה קרה באותו מקום. באחד מנקודות העצירה הגיע גם הבישוף הקתולי הפולני, הרב הראשי של יהדות פולין ועוד תושבים מקומיים שסיפרו איך היו עדים לאירוע כילדים. היתה אפילו הצגה של ילדים פולנים על חיי הקהילה היהודית בעיר. זה היה מאוד מרגש".

עד לנהר הקפוא

ה-1 בדצמבר 1939 היה יום שישי ובשעות הצהריים יצאה הצעדה לדרך. יום קודם לכן העבירו הנאצים לראשי הקהילה הודעה לפיה מחוייבים כל הגברים היהודיים בגילאי 16-60 להתייצב בכיכר העיר. מטרת ההתייצבות לא נמסרה כמובן וחרדה אחזה את יהודי חלם.

עדות המופיעה באתר ארגון יוצאי חלם מספרת כך: "קצין אס.אס. הופיע בפני הנאספים והחל לגדף ולקלל אותם. הוא הודיע להם שהיות והיהודים כל כך מאוהבים ברוסיה, הם יישלחו לשם. הכיכר כותרה באנשי אס.אס לבושים מדים שחורים עם סמל גולגולת המוות בדש מעיליהם, רכובים על אופנועים. מסופר שמספר רופאים ופועלים מקצועיים שעבדו במסגרת התעשייה המלחמתית הגרמנית שוחררו באותו מעמד. כמו כן שוחררו על-ידי הקצין, לפני צאתם למצעד, כל אנשי היודנראט. היהודים נצטוו להוציא מכיסיהם את כל הניירות ודברי הערך שהיו ברשותם. אנשי האס.אס. ירו באוויר, העמידו את היהודים בשורות וציוו עליהם לשיר, כולל את המנון גרמניה 'דויטשלנד אובר אלס'. אלה שלא שרו קיבלו מכות. הגרמנים התעללו ביהודים וגם גילחו למספר יהודים את זקניהם. כבר בכיכר נפלו הקורבנות הראשונים. יהודי בן 63 בשם איצ'ו שפץ חשב בתמימות שהוא לא צריך להיות שם. הוא ניגש עם תעודותיו לאנשי האס.אס. ונורה במקום. אחריו נורו עוד נכה וגם אופה יהודי. בשעה 13:00 עזבה השיירה של אלפיים יהודי חלם את העיר כשהגרמנים פוקדים על כולם לשיר ולרוץ. בפרברי העיר הוצאו עוד שמונה אנשים מהשורות ונרצחו. כעבור 18 ק"מ עצרו הגרמנים את השיירה ואמרו שהיות ומספר יהודים ניסו לברוח יוציאו עוד עשרים צעירים להורג. 'ולהבא, כל מי שלא מציית להוראות, יומת'. לאחר שנרצחו עשרים הצעירים נאלצו היהודים להמשיך בריצה. מדי פעם הוציאו הגרמנים יהודים אחדים מהשורה, הכריחו אותם לשכב על האדמה עם הפנים כלפי מטה וירו בראשם. חסיד צעיר סירב לציית לפקודה, לא שכב והחל להרביץ לאיש אס.אס. למרות ששומרים אחרים ירו בו הוא המשיך להיאבק עד אשר נורה בראשו".

מעשה התנגדות אחר שאירע באותו יום וסופר על-ידי עדים היה על נער בן 16 בשם מיטק ולכר, שנשאר מאחור לעזור לאביו ללכת. כשקצין אס.אס. הרביץ לאביו על מנת לזרז אותו החזיר לו הנער מכות. האב ובנו נורו על-ידי הקצין אבל רק נפצעו. הנער התעורר בערב ומצא את עצמו בבור עם מספר גופות. אביו היה עדיין בחיים. הנער ניסה להשיג עזרה אצל הפולנים אבל ללא הצלחה. לבסוף, איכר פולני עזר לסחוב את אביו לביתו. האב מת אך הבן הוסתר בידי הפולנים.

מעשי ההרג נמשכו כל שעות הצהריים והלילה כשיהודי חלם רצים, לפי פקודה, מרחק של 52 קילומטר עד שהגיעו לפרברי העיר הרוביישוב. לפנות ערב הגיעה לשיירה מכונית מחלם עמוס בלחם שנשלח על-ידי היודנראט. הגרמנים שפכו את האוכל על האדמה וכל מי שניסה להרים דבר מה נורה. לפי העדויות נרצחו לאורך כל הדרך גם כאלה שניסו לשתות מים מהשלוליות.

יומיים לאחר תחילת הצעדה הגיעו האומללים שנותרו בחיים לגדות הנהר בוג. שם הכריחו אנשי האס.אס. את הניצולים לקפוץ למים הקפואים. כחלק מההתעללות הם גם הבטיחו שמי שיצליח להגיע לגדה השנייה יינצל. בשלב זה מצאו עצמם הניצולים במלכודת מוות אכזרית במיוחד: מצד אחד של הנהר ירו עליהם הנאצים באופן אקראי. מהגדה השנייה הגיבו גם החיילים הרוסים באש חיה.

מתוך כאלפיים איש שיצאו לצעדת המוות, רק כמה עשרות שרדו את מסכת ההתעללות הנוראה. שאר תושבי חלם היהודים מצאו את מותם עד 1945 בדרכים שונות ומשונות. חלקם גסס מרעב וקור בגטו שהוקם במקום, אחרים נשלחו ב"אקציות" חוזרות ונשנות למחנות השמדה – בעיקר סוביבור. עד לסוף המלחמה נמחתה כמעט כל הקהילה היהודית של חלם והמעט שנותרו עזבו את העיר בשנות החמישים ועלו לישראל או שהיגור ו לארה"ב ודרום אפריקה. כיום אין בעיר תושבים יהודים במסגרת מאורגנת כלשהי.

הפולנים שעזרו

האסון שנחת על חלם אינו יוצא דופן אך הוא ממחיש את הזוועות שעברו יהודי אירופה תחת הכיבוש הנאצי, וגם תחת משתפי הפעולה של הגרמנים. עדות נוספת מאתר הארגון מספרת על יחסם של תושבי האזור הפולניים להרג היהודים, אך גם כמה אנשים טובים. "אוכלוסיית האזור היתה ידועה כאנטישמית במהותה, ואלה שמעידים על עזרה שהוגשה להם מצד הכפריים, מספרים שהופתעו אז מהגילויים האנושיים שלא ציפו להם. צבי פחטר העיד שלמרות ש'הכפר היה מלא אנטישמים זואולוגיים… היו כאלה שחשו לעזרתנו'". ניצולים אחרים סיפרו על כפריים שיצאו לחזות במצעד המוות, נהנו ממראה עיניהם, וניגשו לגוויות שהושארו בבוץ והפשיטו מהם את בגדיהם ומנעליהם. אחרים סיפרו כיצד התגרו בהם בצעקות "טוב לכם, יהודונים". לצד גילויי השנאה היו כאמור גם מקרים הפוכים. הגילויים הרבים ביותר של הושטת עזרה היו מצד הכפריים שבסביבת נהר הבוג. עדים רבים מספרים על כפריים באיזור זה שהלינו אותם בלילה, הגישו להם אוכל, ואפילו היו כאלה שנתנו להם כסף. אחרים מספרים שכשגורשו בחזרה מהצד הסובייטי לצד שבשליטת גרמניה לקחו איכרי הסביבה את סירותיהם והעבירו אותם לצד הסובייטי, למרות שפעולה זאת הייתה כרוכה בסכנת נפשות, ולמרות שלא היה בכוחם של היהודים לשלם עבור העזרה.

(new)עידן הפרזול 13.1.20