(new)ויקטורי
סטודנט חופשי

סטודנט חופשי

אופיר גולדמן החליט להמיר את שלב התיכון בכניסה ישירה לעסקי המדיה • אחרי שעבד כעוזר הפקה ב"פאודה" (בלי שהאחרים ידעו שהוא רק בן 17) הוא משיק סדרת הרצאות לבני גילו שהמסר שלה ברור: בית ספר זה חשוב, אבל ההגשמה האישית יותר

(צילום: תום סיימון)

השעה שבע בבוקר. בעוד בני גילו מתעוררים בקושי ועושים את דרכם אל בית הספר, את אופיר גולדמן בן ה-18 אנחנו תופסים כשהוא כבר בדרכו לעבוד בעוד הפקה טלוויזיונית גדולה. ככה זה כשפורשים מבית הספר בכיתה י"א ומחליפים את ספסל הלימודים בתלוש משכורת.

באוגוסט הקרוב הוא יתגייס לצבא, גם אם זה יקטע את מסלול העבודה וההתקדמות בשוק הטלוויזיה הישראלי. הדרך לשם ולפרישה מהלימודים החלה כבר בשנות התיכון המוקדמות. "כבר בכיתה ט' התחלתי ללכת לכל מיני כנסים עם אנשים מעניינים", הוא מספר, "במטרה להרחיב את הרשת של אנשים שמכירים אותי. באמצע כיתה י' הקשרים האלה התחילו לפעול. עסקתי בכל מה שקשור לשיווק ומדיה וזה הגיע למצב שכל אדם שהכרתי פתח בפני איזו הזדמנות ומשם זה התגלגל".

אותן הזדמנות שהחלו "לגלגל" את גולדמן לכיוון עיסוק חדש הביאו איתן כמובן גם התנגשות עם המחוייבות ללימודים בתיכון. "בהתחלה מבחינת העומס לא יכולתי להספיק את כל הדרישות בלימודים. אחר כך גם השעות התחילו לחפוף וזה לא הסתדר להגיע ללימודים".

מן הסתם בעירוני ה' לא ראו את זה בעין יפה.

"איך להגיד, זאת הייתה מלחמה רצינית. בהנהלה יצאו נגד זה בתוקף ושלחו גם קצינת ביקור סדיר. אחרי פגישה איתה נתנו לי מערכת שעות מיוחדת, אבל גם זה לא הסתדר. בסוף כיתה י' עזבתי את עירוני ה' ועברתי לדמוקרטי, ואחרי חודשיים-שלושה שם הבנתי שזה לא עובד".

איך הגיבו ההורים שלך לשינוי הכיוון?

"תמיד הייתי עושה דברים אז הם היו רגילים. בהתחלה לא הבינו את הסדר גודל של הדברים, עד שהתחלתי להגיד 'פאודה' וכאלה והם ראו את השם שלי ברולר הקרדיטים בסוף (כעוזר הפקה. ע.ק.). זה לא הפתיע אותם, אבל כשהחלטתי לפרוש היו מלחמות. הם תמכו בי מההתחלה ובלעדיהם לא הייתי יכול לעשות את זה, אבל זה כלל גם הרבה שכנועים וריבים בבית. זאת לא הייתה החלטה פשוטה. היום, גם כשאני נעדר מהבית לכמה שבועות של הפקה, אני חושב שהם מקבלים את זה ומשתדלים להראות לי שזה בסדר".

היה שלב שחשבת לוותר ולהישאר בבית הספר?

"בכל אחד מהשלבים היו מחשבות כאלו, אבל בסופו של דבר אתה עושה מה שאתה צריך. כאב לי יותר להגיד 'לא' ליום צילום גדול מאשר לוותר על שיעורים בבית ספר".

איך הגיבו החברים?

"אני חושב שהם לא ידעו. כל פעם הייתי נעדר מבית הספר וחוזר אחרי איזו תקופה והם היו שואלים איפה הייתי. לא ממש שיתפתי ולא עניין אותי לספר על זה. אלה דברים שעשיתי בשביל עצמי, עד שכבר לא הגעתי יותר. קיבלתי כל מיני הודעות אבל החיים ממשיכים. היו כמה חברים קרובים ששאלו מה אני עושה, אבל עשיתי את זה בשקט יחסי".

להפקות הטלוויזיה הגדולות דוגמת "פאודה" הגיע גולדמן בעקבות אותם קשרים שיצר. "זה התחיל מעבודה בקליפ עם כוכבי הרשת הכי גדולים בארץ, שתוך ארבעה ימים כבר הכרת את כולם, ומשם זה מגיע לטלוויזיה".

איך הייתה העבודה ב"פאודה"?

"הייתי חלק מההפקה של העונה השלישית. הם צילמו במשך שלושה חודשים ואני הגעתי בתור תגבור, בערך באמצע הצילומים ובשבוע הכי קשה. הם התלהבו והשאירו אותי לשאר הצילומים כעוזר הפקה. היה קשוח. אתה מדבר פה על תקציבים של נטפליקס וסדר גודל שלא נראה בארץ. מעט שינה, קרוב ללוקיישן, על הרגליים רוב היום והרבה לחץ".

איך מקבלים בתעשיית הטלוויזיה נער שמסתובב להם בין הרגליים?

"לא היה להם מושג. מצד שני הייתי טוב אז לא היה להם אכפת מהגיל שלי. אם הייתי עושה מלא פאשלות אז היו שואלים שאלות, אבל לא הבאתי את זה למצב שיש מקום לשאלות. הם העריכו שאני אחרי צבא לפי המראה. היו רגעים מצחיקים שחלק מהצוות גילה את הגיל שלי והתגובות היו מצחיקות. זה היה להם שוק והתגובה האוטומטית הייתה להתחיל להיזכר איפה הם היו בגיל 17 ולהשוות".

עכשיו אתה יוצא עם סדרת הרצאות. איך זה נולד?

"אני רוצה להעביר הלאה את הסיפור, כי לפי התגובות שקיבלתי הוא יוצא דופן ומעורר השראה. בנוסף אני רוצה להעביר את המסר שהוא לא בעד פרישה מבית הספר, אלא ללכת בדרך הנכונה בשבילך. גם אם הסביבה לא בעד. זו הרצאה שנועדה לנסות מהזווית האישית שלי להראות איך אפשר למצוא את הדרך שהיא שלך. אני יכול להגיד על עצמי שעדיין לא מצאתי אותה, גם אם השנה הזאת מאוד עזרה לי".

יש רגעים בדרך של חרטה?

"כשעולות לי מחשבות כאלו זה לאו דווקא קשור לבגרויות וכולי, אלא יותר לעניין החברתי. כשעשיתי את ההחלטה שקלתי את הלימודים מול הקריירה והוצאתי מהמשוואה את החברים. לא ידעתי שאינטראקציה עם בני גילי תהיה כל כך חסרה לי. אף אחד מבין המבוגרים שסביבי בעבודה לא באמת מבין את השלב בו אני נמצא".

בתוך ההפקות אתה מוצא את עצמך בודד?

"כן, חד משמעית. אני תמיד אומר שכל היום אני מוקף באנשים, אבל בסופו של דבר בפנים אתה מרגיש לבד. יש רגעים שאני אומר לעצמי אולי אני שייך לכאן, אבל כל רגע כזה עוזר לי להמשך ולדייק מה נכון ומה לא בשבילי".

(new)עידן הפרזול 13.1.20