(new)ויקטורי
ההצגה חייבת להימשך

ההצגה חייבת להימשך

דוד טל בנין היה מעצב שיער מצליח שאירח את כל המפורסמים, עד שחזר בתשובה ועבר לישיבה חרדית • דווקא לאחר שהציל ילד מטביעה הוא נזכר בטראומת הילדות שעיצבה את חייו, וכעת הוא הופך את סיפורו להצגת יחיד

(צילום: פרטי)

כשפוגשים את בני הזוג דוד ועדן טל בנין, קשה שלא להבחין בשמחת החיים המדבקת שלהם. בין אם זו האמונה, הזוגיות או החיים עצמם שמעלים חיוך קבוע על פניהם, כך או כך השניים מצליחים לעשות זאת למרות נסיבות החיים שלא ממש הקלו עליהם.

קורות החיים של השניים מלאים באירועים כואבים, כאלו שהחלו כבר בילדות ונמשכו עם גילויה של מחלת הסרטן אצל דוד לפני מספר שנים. לצד זאת, גם הרבה שמחה והגשמה צברו בני הזוג, שהתבטאו בין השאר גם בהצגת היחיד שמעלה דוד על בימות התיאטרון בשנים האחרונות.

הכל מתחיל בילדות

בני הזוג טל בנין (בן 46 ובת 47), נשואים מזה 18 שנים ומגדלים את חמשת ילדיהם ביישוב חשמונאים. אל טראומות הילדות שלו שב דוד לפני עשור, דווקא לאחר אירוע דרמטי בו מצא את עצמו בתפקיד הגיבור. "עבדתי כגנן ביבניאל ובסוף היום הייתי משגיח שהילדים לא ירוצו לכביש", נזכר דוד שמדבר בשלווה ומזיז מדי פעם את הכיפה שעל ראשו. "באותו יום ראיתי שני ילדים שרצים לכיוון שלי ומספרים לי שאחד הילדים טבע במאגר מים. הם נהגו להסתובב שם ולחפש צבים. רצתי למאגר וראיתי אותו צף במים. מיד קפצתי וניסיתי להוציא אותו מהמים. הילד היה ללא דופק ובמשך 40 דקות ניסו לעשות לו החייאה, עד שחזר לו הדופק. למעשה הילד היה מת כשהוצאתי אותו ועד היום נשאר צמח".

מסיבה עלומה מצא את עצמו דוד רגע אחרי המקרה, חוזר 30 שנה אחורה אל נקודה חשוכה בילדותו. "חזרתי הביתה אחרי הצלת הילד ממאגר המים, כולם שמחו, אבל אני הרגשתי כאילו נתנו לי סטירה. אפשר להגיד שבעצם פגשתי את עצמי בעקבות האירוע, הבנתי שאני חי את החיים אבל מבפנים אני מת. בגיל שש עברתי ניצול מיני, וזה ליווה אותי בעצם כל השנים. בבית זה בא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם. אשתי לא הבינה מעולם ממה זה נובע, איך מלה אחת יכולה לגרום לפיצוץ. למעשה, כל דבר שהיה מאיים על הגבריות שלי היה גורר התפרצות".

מי ידע על אותו מקרה?

"מעולם לא סיפרתי לאיש. כילד הדחקתי את זה, שתקתי. הפכתי את זה למשחק ונכנסתי לעולם הדמיון שעזר לי לשרוד. התכנסתי לעולם משלי. בני המשפחה לא שמו לב למה שעובר עליי כי היו עסוקים בהישרדות ואני, כילד קטן ומאוד בוגר, לא העזתי להעמיס עליהם גם את הצרות שלי".

דוד ממשיך ומתאר את ילדותו: "גדלתי בבית מזרחי רועש, חיינו מהיד לפה. אני בן הזקונים ועזבתי את הבית בגיל 12 לקיבוץ. הוריי התגרשו כשהייתי בן 15 ושנה לאחר מכן אבי נפטר. פעמיים, בגיל 18 ולאחר הגיוס, ניסיתי להתאבד על ידי בליעת כדורים".

כל השנים יחד ולא סיפרת על זה לאשתך?

"לא, מעולם לא סיפרתי לה. באותו שבוע שהצלתי את הילד, הושבתי אותה איזה ערב לשיחה. שתיתי קצת אלכוהול והכל נפתח לי. היא הקשיבה ובכתה. אחר כך נתתי לזה מקום כמה חודשים וזה שוב שקע ושוב חזרתי להתפרצויות וחוסר סבלנות. ניסיתי כחלק מתהליך הטיפול בזה לכתוב סיפור, אבל בכל פעם שהייתי מגיע לאותו אירוע עצרתי ולא הייתי מסוגל להמשיך. חזרתי להדחיק את זה. ידעתי שזה נמצא, אבל לא הוצאתי את זה החוצה".

איך אותה טראומה מודחקת משפיעה על היחסים שלך עם הילדים?

"יש לנו חמישה ילדים ומאז שאני אבא אני מגונן עליהם בצורה מטורפת. מזהיר אותם כל הזמן מדברים, פוחד שיקרה להם משהו ולא נותן להם לנסוע לבד לשום מקום. השלכתי עליהם את הפחדים שלי. אחרי שהנושא הזה צף בעקבות מקרה הילד, זה כבר לא שקע שוב לגמרי".

מתצוגות אופנה לפסוקי תהילים

לפני 18 שנים הכירו בני הזוג, שגדלו כחילוניים, באמצעות שידוך לאחר שחזרו בתשובה. הדרך לשם הייתה כמובן מפתיעה.

דוד: "הייתה לי מספרה מצליחה בתל אביב, אליה היו מגיעים כל המפורסמים באותה תקופה. עשיתי תצוגות אופנה מטורפות. זאת הייתה ממש תקופה של הצלחה, אבל לצד זה כנראה שהייתה גם ריקנות גדולה. טיפלתי רק בחיצוניות ובשלב מסויים התחלתי לחפש משמעות. כשקראתי תהילים נפתחה לי נקודה של אהבה והכלה וזה מה  שחיבר אותי לדת. כשחזרתי בתשובה המשכתי לעבוד שם עוד כחודשיים, אבל אחר כך החלטתי שאני רוצה להתחבר לחסידות בעלז בירושלים. למדתי שם במשך שנתיים והם גם שידכו לי את עדן".

עדן: "חזרתי בתשובה לא מתוך אהבה לשם, אלא בעקבות אבי ז"ל שקיבל אירוע מוחי והיה האדם הכי יקר לי בעולם. משהו בתוכי אמר לי "בן מזכה אבא". האמנתי וידעתי שאם אעשה צעד דרסטי, אצליח לשמור על אבא שלי בחיים ובאמת כך היה. חזרתי בתשובה ובהמשך התאהבתי באלוקים. אחרי שנישאנו הייתי בדעה שדוד ילך ללמוד ואני אעבוד, ככה לימדו אותי. עם הזמן הבנתי שזה קצת קשה אז דוד התחיל, במקביל ללימודים, לעבוד במחסן ספרים בירושלים".

כאמור, דוד ועדן הכירו באופן המקובל בחברה החרדית. "כשהייתי רווקה הצהרתי שאני לא אתחתן", מספרת עדן. "היה לי טוב לבד ולא התאימה לי מחויבות. אהבתי להיות אישה חופשייה. אחרי שחזרתי בתשובה הרבנית שלי במדרשה שכנעה אותי לצאת לשידוכים. דוד היה ניסיון השידוך החמישי שלי ואיתו הרגשתי הכי בנוח. אחרי שלושה חודשים החלטנו להתחתן בלי לבדוק הרבה, ולא מתוך התאהבות".

"אחר כך עברנו לצפון, ליבניאל", ממשיכה עדן. "שם מצאנו את עצמנו בדרגת רוחניות שיותר מתאימה לנו, מתונה יותר. לפני כן היינו ממש חרדים והבנו שזה לא אנחנו. דוד היה מאוד קיצוני בהתחלה, היה לו ממש מראה חרדי. ברגע שאתה בוחר במראה הזה, חזותית אתה כבר משויך. הרגשנו שיש פער בין המראה לבין דרגת הרוחניות האמיתית שלנו, אז שינינו קצת".

מה זה אומר בפועל?

"אנחנו מסבירים לילדים שכך נוהגים אצלנו ואצל אחרים זה אחרת. הכל פתוח ומתקיים שיח מקבל. אנחנו מקבלים את כולם, לא פוסלים אנשים כי הם לא שומרים שבת. הילדים שלנו ממשיכים להיות דתיים בעיקר כי לא "חנקנו" אותם, ושום דבר לא נעשה בצורה כפייתית. הם בעצמם מעידים על כך".

ואז הגיע הסרטן

משפחת בנין עברה לישוב החשמונאים לפני כחמש שנים, על רקע משבר זוגי כואב ומאתגר. "כשעדיין גרנו בצפון הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל יותר את דוד", נזכרת עדן. "רציתי להתגרש. הוא עזב את הבית לשלושה חודשים והגיע רק בשבתות".

דוד עזב את הבית, מצא עבודה במספרה במודיעין וגר בתל אביב. "ראינו כבר את הסוף", הם אומרים ומסתכלים אחד על השני בחיוך מהוסס. "הבנו שיש לנו המון מחלוקות וחוסר רצון להתפשר, אבל היו לנו ילדים והבנו שבכל זאת אנחנו אוהבים אחד את השנייה. חרקנו שיניים, הלכנו לייעוץ זוגי ונתנו לזה צ'אנס. יצא מזה רק טוב, תודה לאל".

יחד עם אנשי מקצוע, ביניהם גם יועצת משפחתית, צולחים בני הזוג את המשבר ועוברים להתגורר יחד ביישוב חשמונאים הסמוך למודיעין. שלוש שנים מאוחר יותר הגיעה הבשורה הקשה, כשדוד התבשר שהוא חולה בסרטן. "התחילו לי כאבים בגב התחתון במשך כמה חודשים", הוא משתף. "שום דבר לא עזר. אחר כך הופיעו גירודים ברגליים, הזעות וצמרמורות. בהתחלה חשבו שאלו אבנים בכליות, אבל גילו בלוטות לימפה מוגדלות באזור האגן והסתבר שזה סרטן מסוג הודג'קין דרגה 3. התחלתי טיפולי כימותרפיה מאוד קשים שנמשכו שבעה חודשים והפילו אותי לקרשים. התמוטטתי. הרגשתי שאני רוצה לברוח מהבית ולחזור אחרי הטיפולים, שאני מכביד על המשפחה שלי".

איך הילדים הגיבו?

דוד: "לקחנו את הגדולים למסעדה וסיפרנו להם. למחרת הילדה הלכה לבית הספר, שם סיפרו לה שבת של אחת המורות נפטרה מסרטן. היא פרצה בבכי. את הגדולים לקחנו גם לבית החולים, שידברו עם הרופאים ויהיו חלק מהתהליך".

להפוך את המחלה להצגה

"במקביל לטיפולים הכימותרפיים, התחלתי ללכת גם לטיפול פסיכולוגי", מספר דוד. "הרגשתי שהטראומה לא עוזבת אותי וצפה שוב ושוב. קישרתי בין המחלה לטראומה שהדחקתי במשך כל כך הרבה שנים. חשבתי על זה שהמחלה הייתה כמו מתנה שניתנה לי על מנת לטפל סוף סוף בעצמי".

בשלב הזה דוד מביט באשתו ואומר: "אני בר מזל שיש לי מישהי חזקה כמו עדן. בזמן המחלה הבנתי את הגדולה שלה, שהיא הכילה אותי כל השנים האלה".

עדן: "אני כל יום אומרת תודה להורים שלי על איך שחינכו אותנו. זה הבית ממנו באתי, אנחנו מחושלים ויודעים לשמור על החיוך בכל מצב".

למה באמת נשארת איתי? שואל דוד את אשתו, שעונה: "אני אוהבת אותך. יש בך מכלול דברים חיוביים. מההתחלה האמנתי בך והייתי אחרייך בלי להסס".

כחלק מהטיפול הנפשי שדוד עבר, הוא גם התחיל לכתוב. "יש לי כישרון כתיבה וזה תפס תאוצה. הדברים הובילו לזה שכתבתי הצגה בשם 'משחק החיים'. שלחתי אותה לפסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", וההצגה עברה את השלב הראשון והזמינו אותי לאודישן. בהצגה אני מתאר את הקשר בין מחלה לחמלה".

כתיבת מחזות היא לא עיסוק חדש לדוד, שלמד בעברו תיאטרון. "למדתי במקומות בלתי פורמאליים וכשגרנו בצפון העברתי חוגים לנוער חרדי נושר וביימתי אתם הצגות. בתיכון למדתי בתיאטרון הנגב וכתבתי מספר הצגות. כיום עדן ואני לומדים בחוג לתיאטרון של סטודיו על הבמה במודיעין".

את הכתיבה לוקח דוד כיום גם למקומות אחרים, דרכם הוא מנסה לסייע לנוער בסיכון. "אני לומד תקשורת מקדמת והנחיית קבוצות נוער בסיכון על ידי יצירת סרטים. גם עבורי זה מהווה תהליך. המנחים נדרשים ליצור סרט אישי, מה שאומר מבחינתי לגעת בנקודות הכי עמוקות שבי. במקביל אני עובד מספר שעות ביום במספרה של עידן בר במודיעין, יותר מזה קשה לי כי הכימותרפיה פגעה לי בעצמות וקשה לי לעמוד ולעבוד עם הידיים. עדן ואני גם שואפים להקים מרכז לליווי ותמיכה במשפחות בהן אנשים שחולים או נוער במצוקה".

בין שלל עיסוקיהם, בני הזוג החלו גם להופיע בפני ילדים חולים בבתי חולים. "אין כמו חיוך של ילד", מספר דוד. "אנחנו מצחיקים אותם ועושים להם הפעלות, ופעם אחת אפילו גייסנו תרומות של המון משחקים וממתקים והבאנו להם. זאת תחושה עילאית".

אם היית צריך לתמצת את כל סיפור חייך למשפט אחד, מה היה המסר?

"למדתי שאסור לשמור בבטן כי בסופו של דבר זה פוגע בגוף ובנפש.למדתי לקבל את עצמי ולמחול לעצמי ולסובבים אותי. היום אני בצמיחה נפשית, הצלחה והגשמה עצמית, בניגוד למקום הקורבני בו הייתי כל כך הרבה שנים. אני מתכוון לנצל כל רגע בחיים לעשיית טוב, לכעוס פחות ולתת מעצמי. וכמובן שאני מתכנן גם להגשים את כל החלומות שבמגירה".

(new)עידן הפרזול 13.1.20