(new)דיור מוגן 6.2.20
מכורה לנתינה

מכורה לנתינה

את הטיול בדרום אמריקה היא קטעה לטובת התנדבות ב"לוחמים ללא גבולות", במודיעין היא מאמנת ילדים ונוער עם מוגבלויות, וכעת ליהי רוזנפלד מקימה עמותה חדשה שתאפשר גם לבעלי צרכים מיוחדים לחוות את "הטיול הגדול" בדיוק כמו כולם

(צילומים: פרטי)

בניגוד למה שרובנו רגילים לחשוב, ניתן להניח כי הדור הצעיר של היום שונה לגמרי מהתפיסה שכולנו הדבקנו להם – "דור המסכים". בתקשורת ובשיח הציבורי התקבע הדימוי הזה של דור שכל כך עסוק רק בעצמו, אבל אם לשפוט על פי סיפורה של ליהי רוזנפלד הרי שההיפך הוא הנכון.

רוזנפלד בת ה-24 שלומדת כיום לתואר ראשון במכללת ספיר, מספרת שאת הסיפוק העצמי היא מוצאת כיום יותר מתמיד דווקא בנתינה לאחרים. לא פלא אם כך שהיא מעורבת בפעילות של שתי עמותות חברתיות, ויחד עם חברים נוספים פועלת כיום להקמת עמותה נוספת.

את רוזנפלד אנו תופסים לשיחה כשהיא בביתה בכפר הסטודנטים של עמותת איילים במושב יכיני שבדרום. כמו רבים מחבריה, ועשרות אלפים מבני גילה, גם רוזנפלד השתחררה מהשירות הצבאי היישר אל תקופה של עבודה מסביב לשעון בניסיון לחסוך את הסכום הדרוש לטיול הגדול לדרום אמריקה. במשך קרוב לשנה טיילה רוזנפלד ביבשת, אבל בניגוד לאחרים היא לא הסתפקה באותו חופש אולטימטיבי ומצאה את עצמה מתנדבת בפאבלות מוכות העוני של ריו דה ז'נרו בברזיל במסגרת אחד הפרויקטים של "לוחמים ללא גבולות".

את הארגון הקימו כמה חברים יוצאי יחידת המסתערבים דובדבן, וכעת הוא פעיל כבר ב-13 מדינות ברחבי המזרח, דרום אמריקה ואפריקה. מדי כמה שבועות מגובשת קבוצת מטיילים חדשה, המורכבת בעיקר ממשוחררי צה"ל טריים שכבר עלו על המטוס בדרך לטיול הגדול. במהלך הטיול הם יקדישו שבועיים להתנדבות באזורים שממש לא נמצאים על מפת המטייל הישראלי הממוצע. בארגון סיפרו כי עד כה השתתפו באותן משלחות עשרות אלפי ישראלים. "הרעיון הוא לנצל את הפלטפורמה המטורפת הזו, של המוני חיילים משוחררים שמסתובבים ברחבי העולם", הסביר ארנון בשנה שעברה לעיתון מקור ראשון. "הם ממילא מטיילים כבר, אז למה שעל הדרך לא יעשו טוב?".

רוזנפלד וחבר בדרום אמריקה

רוזנפלד: "מדובר על חבר'ה אחרי צבא שבוחרים לעשות עשייה משמעותית בטיול הגדול. באים להתנדב שבועיים, אם זה בבנייה בבתי ספר או בלהעביר שיעורים. זאת הסברה ישראלית הכי טובה שיכולה להיות, כשהעשייה החברתית הזאת נמשכת גם אחרי הטיול בחזרה לארץ. אני למשל הייתי מעורבת בעזרה לתושבי מבוא מודיעים אחרי השריפה הגדולה שכילתה את המושב".

איפה התנדבת בעצם בברזיל?

הייתי במשך שבועיים חלק מקבוצה שהתנדבה בפאבלות בריו, וזאת הייתה חוויה שממש פקחה לי את העיניים. המעבר מהחופש של הטיול להתנדבות במקומות כאלו הוא לא פשוט, במיוחד שהגעתי לשם רק יומיים אחרי הקרנבל, אבל מאותה נקודה הבנתי שמעכשיו אני מתחילה לעשות טוב".

איך הייתה החוויה שם?

"אפשר להגיד שהחוויה הזאת מכניסה אותך להבנה אחרת על החיים. לימדנו את הילדים אנגלית ומתמטיקה, שיפצנו את מגרש בית הספר והתנדבנו בבית הספר של קהילה היהודית. אתה חווה שם דברים הזויים, כמו למשל שהיה לי שיעור שהעברתי לאימא בת 16 עם ילדה בת שנתיים על הידיים. אלה דברים שאתה לא מכיר מישראל, ואפשר להגיד שהתמכרתי לחוויה הזאת של התנדבות. בדרך חזרה לארץ הייתי ארבעה ימים בפריז, שם החלטתי שאין מצב שאני חוזרת לישראל בשביל למלצר ולהרוויח כסף שוב פעם".

רוזנפלד חוזרת בסופו של דבר לארץ ומתקבלת ללימודים במכללת ספיר, אבל רגע לפני היא ממריאה לסיבוב נוסף עם "לוחמים ללא גבולות". "לפני שהתחלתי את התואר יצאתי לעוד משלחת, הפעם לפנמה. ראית את "בית הנייר"? אז הסצנה שפותחת את העונה השלישית בריצה של טוקיו בין הפאבלות, זה המקום בו התנדבנו. היינו בבית ספר מאוד קטן, לא בית ספר כמו שאנחנו מכירים מהארץ אלא מין חלל פתוח. חוויתי שם דברים שלא חוויתי בשום מקום אחר. לימדנו ילדים קטנים,  שבעצם מגיעים לבית הספר לא כדי ללמוד, אלא כדי לקבל ארוחת צהריים. בהפסקה הם היו שוחטים תרנגולת לארוחה. קיבלתי שם סוג של כאפה לפנים, זו הייתה חוויה מאוד מבגרת שהובילה אותי לחבר בין העולמות שאני מאוד אוהבת – התנדבות ועשייה טובה, יחד עם טיולים וחופש".

אחרי השיבה מפנמה ותחילת הלימודים, רוזנפלד מתוודעת לפעילותה של עמותה נוספת ומחליטה להצטרף. "הגעתי למספר של הודאל, שיחד עם בחור בשם יניב הקימו ארגון בשם "איתן – כל אחד יכול". זה ארגון  שמספק אימונים אישיים לבעלי צרכים מיוחדים".

את הארגון הקים לפני שש שנים הודאל יחזקאל, משוחרר טרי מצה"ל לאחר פציעה קשה בפעילות מבצעית. אחרי השיקום הארוך הבין יחזקאל כי הוא רוצה להתנדב עם צעירים, ולאחר שגייס את חברו יניב בניאן, החלו השניים להתנדב במועדונית בפתח תקווה שתומכת בבני נוער על הספקטרום האוטיסטי.  ממתנדבים הפכו השניים למנהלי המועדונית, ולאחר שהשמועה על שיטות הטיפול הייחודיות שלהם הלכה ונפוצה, מיסדו השניים את הפעילות והקימו את הארגון. כיום הם מעסיקים עשרות מאמנים שעובדים עם מאות ילדים, בני נוער וצעירים ביל צרכים מיוחדים. "ראינו שקיים צורך אמיתי אצל אותם אנשים לחוות טיפול דרך פעילות ספורטיבית", סיפר יחזקאל השנה ל'ידיעות אחרונות'. "התחלנו לקחת מדריכים בשכר סמלי כדי שהאימונים יהיו מקצועיים לכל דבר, בדגש על עבודה אחד על אחד – בשחייה, מחול, ג'ודו וכל תחום שמעניין את המטופל".

ספרי על ההשתלבות בפעילות הארגון.

"עברתי הכשרה בארגון איך לעבוד עם בעלי צרכים מיוחדים, כשבמקביל למדתי גם NLP. לא מדובר פה על ספורט נטו, אלא על העצמה באמצעות הספורט. ספורט כדרך חיים, כדרך נוספת לתקשורת. אין כאן ביקורת שלילית כמו שהייתה בחוגי הריקוד בהם השתתפתי כנערה, אלא רק בונה ומעצימה. למדתי מה זה אומר לתקשר עם אדם שבכלל לא מדבר. אחד המתאמנים שלי לא מדבר, כך שצריך לתקשר איתו בגובה עיניים, לחשוב מחוץ לקופסה ולחפש דרכים יצירתיות לייצר תקשורת. יש לי ילדה שהולכת עם הליכון וחשבתי לעצמי מה כבר אני יכולה לעשות אתה. באימונים הראשונים איתה הייתי בהלם, ואחר כך התחלתי לעבוד איתה על מה שאפשר. יש פה ספסל? אז בואי ניגש אליו ותדחפי אותו עם הרגליים ועוד הרבה דברים כאלה. היום, אחרי תהליך ארוך, אתה מגלה שהיא יכולה לעשות הרבה יותר ממה שחשבת בהתחלה. יש לי גם מתאמנת בת 23 שאני מלמדת להתלבש. זה כישורי חיים, לא רק ספורט".

כמה מתאמנים יש לך היום במודיעין?

יש לי שבעה מתאמנים מכל הגילאים בעיר, כשאנחנו נפגשים ומתאמנים בפארק ענבה. יש לי ילד בן 10 שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך, ילדה בת 16 עם תסמונת מאוד נדירה ועוד. זאת העבודה הכי מספקת וממלאת, הילדים האלה החיו אותי מהדיכאון של החזרה לארץ אחרי שנה של טיול. כל הרעיון הוא להעצים אותם ולהראות להם שכל אחד יכול, ושדרך הספורט אפשר להגיע לתוצאות מדהימות".

איזה קשר נוצר אתם?

"יש לי מתאמן בן 14, אוטיסט בתפקוד גבוה, שכל יום שולח לי הודעות. אנחנו בקשר יומיומי, אני נותנת לו שיעורי בית ורואה כמה הוא משקיע. הקשר הוא לא רק עם המתאמנים, אלא גם עם המשפחה. בסופו של דבר, אני באתי ללמוד ומה שקורה זה שהם אלו שעוזרים לי יותר משאני עוזרת להם. נוצר קשר מדהים איתם, זה קסם".

עם אחת המתאמנות ממודיעין. "זה קסם"

אומרים ש"עם האוכל נפתח התיאבון", וזה כנראה מה שקרה גם לרוזנפלד הצעירה שמקימה בימים אלו עמותה חדשה. "משני העולמות האלה שאני מאוד אוהבת קם הרעיון של "לפרוש כנף", שזו עמותה שאני ועוד כמה חבר'ה מקימים כרגע. הרעיון הגיע משני חברים, שאחת מהם היא בר שסובלת משיתוק מוחין ונמצאת בתפקוד גבוה. היא למדה איתנו בספיר לתואר ראשון, כשהפגיעה אצלה היא יותר פיזית מקוגניטיבית. אחרי שסיימה את הלימודים היא החליטה שכמו כולם, גם היא רוצה להגשים חלום ולטייל בעולם, אלא שבגלל המוגבלויות שלה היא לא יכולה לצאת לבד לטיול גדול כמו כולנו. היא העלתה את הרעיון מול ההורים שלה, שדרך חברים הכירו לה את יובל שחזרה בדיוק מהודו. הן טסו יחד לניו זילנד וטיילו שם שלושה חודשים. משם בא הרעיון למתן, שגייס אותנו, כשאני אחראית על הציוות ומכינה את הצמדים לטיול".

איך זה יעבוד?

"המטרה היא להגשים חלומות לחבר'ה בני גילנו, שצריכים רק עזרה קטנה. הם יכולים הכל, רק עם טיפת עזרה. אנחנו מצוותים מישהו עם צרכים מיוחדים, שיכול להיות אוטיסט או חירש או עיוור, לשותף או שותפה "רגילים". עכשיו יצאנו ב"קול קורא" ואנו נמצאים בשלבים של הפיילוט הראשוני. תהיה עלינו גם מיני סדרת דוקו ואנשים עפים על הרעיון. בקיץ הקרוב אני רוצה לטוס כמלווה למישהו עם צרכים מיוחדים".

לא מרתיע להיות שלושה חודשים צמוד לאדם זר?

מרתיע, חד משמיעת. בן אדם שיוצא לטיול מסוג כזה צריך להבין שזה הוא לא הטיול שלו, זה טיול נתינה. זה לבוא ולשים את עצמך בצד ולהיות שם בשביל מישהו אחר. אני טיילתי שנה שלמה, כך שאני יודעת מה זה חופש וחוסר מחוייבות לאף אחד מלבד עצמך, אבל פה המקרה הוא אחר. אתה בא לתת. אני חושבת שהסיפוק של טיול כזה הוא משהו שאתה לא יכול לחוות בצורה אחרת. הלמידה כאן היא חד פעמית".

ומאיפה המימון?

"עכשיו אנחנו עובדים על זה עם הדסטראט וחיפוש מימון. אנחנו מנסים להריץ כמה זוגות לפיילוט, כשבינתיים חלק מהמימון יהיה על חשבון המלווים עצמם. גם אני כשאטוס בקיץ אצטרך לממן את זה בעצמי".  

(new)עידן הפרזול 13.1.20