(new)ויקטורי
עולה על השביל

עולה על השביל

לפני תשע שנים סיים יאיר קדמן מרעות את שביל ישראל, מסע שרק פתח לו את התיאבון • לפני מספר שבועות הוא יצא שוב לדרך, שהפעם תמשך 2,000 קילומטר, מצפון ועד אילת

(צילומים: פרטי)

בעשור האחרון הפך שביל ישראל ללהיט ישראלי של ממש, כאשר מאות צעירים, מבוגרים וגם קשישים יוצאים מדי שנה למסע בן חודשיים לאורכם של 1,030 הקילומטרים שלו, ורבים עוד יותר הולכים מקטע-מקטע בסופי השבוע.

כעת מסתבר שיש מי שאותם אלף קילומטרים רק פתחו עבורם את התיאבון. אחד כזה הוא יאיר קדמן בן ה-31 מרעות, שיצא בתחילת ינואר למסע שייפרש על פני לא פחות מאלפיים קילומטרים וכמה חודשי מסע. קדמן הוא מורה דרך ומדריך סנפלינג, שרגע לאחר סיום התואר השני בארכיאולוגיה ולימודי ארץ ישראל, ארז את מטלטליו ויצא למסע.

יאיר, איפה אני תופס אותך עכשיו?

"אני כרגע אצל מלאך בקריית שמונה".

מלאך?

"מלאך זה מישהו שמטוב לבו פותח את הבית ומזמין אליו מטיילים. זה נע בין "בוא תמלא אצלי מים", לבין "בוא תתארח ותישן בבית שלי או סתם תישאר לארוחה". היום אני נשאר לישון אצלו".

לא מוזר להיכנס לזרים הביתה?

"מוזר, כן. יחד עם זאת גם מעניין. מי שמטייל בשבילים ארוכים יודע שזה לא טיול אלא מסע, ובמסע פוגשים אנשים מקשת של גוונים, סוגים ותרבויות. במהלך מסע כזה אתה לפעמים מתנדב בחווה של זרים ולפעמים שותק מולם בארוחת ערב. התארחתי אצל חבר'ה מענף גידולי שדה ברמת מגשימים, וגם התנדבתי איתם. קטפתי תותים והם פתחו לי את הדלת לארוחה חמה ושיחה, מקלחת ומשחקים עם הילדים. כל אלו הן דוגמאות רק מהשבוע האחרון".

כאמור, קדמן יצא לדרך בתחילת החודש, למסע שהתחיל בדרום רמת הגולן ויסתיים אי שם באביב באילת.

איך בעצם נולד הרעיון למסע גרנדיוזי כזה?

"פתחתי אתר בשם https://www.goingoutforawalk.com, בו אני מסביר גם על זה. ב-2011 טיילתי בשביל ישראל כחייל משוחרר, ותוך כדי הטיול כבר אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות אותו שוב. פגשנו בדרך אנשים שכל אחד מהם השאיר חותם. שנתיים אחר כך התחלתי לימודים ותוך כדי התואר הראשון אמרתי לעצמי שבסיומו אצא שוב לשביל. רצה הגורל והמשכתי ישר לתואר השני, ובעודי "מדחיין" את כתיבת התזה, פתחתי מפה וסימנתי שביל בו אני רוצה לטייל. אחר כך אמרתי "רגע, אני רוצה גם השביל הזה" וכך זה נמשך. התחלתי לחבר כל מיני שבילים, זה קרה בחורף לפני שנה. זה לא שביל סובב ישראל. אפשר לקרוא לזה שבילי ישראל, יש פה ושם גם קטעים שהם אפילו לא שבילים מסומנים".

איך נראה המסלול שלך?

"בגדול, קח מפה, תרים את האצבע למעלה, תזיז אותה שמאלה, למטה, ימינה, למעלה. בקיצור, קשקוש. התחלתי בדרום הגולן, טיפסתי לקיבוץ האון, ואתמול טיפסתי לחרמון. היום ירדתי אל דרך מצודת נמרוד והלכתי ברגל עד לקיבוץ דן. אחר כך תפסתי טרמפ אל המלאך בקריית שמונה ומחר אתפוס טרמפ חזרה ונקודת ההמשך".

בסופו של דבר, המסע של קדמן יימשך כאמור לאורך אלפיים קילומטרים, מסע שמזכיר כבר יותר את השבילים הגדולים בארצות הברית, כמו השביל באפאלצי'ים או שביל הרכס הפסיפי, שיוצא מגבול מקסיקו ועד לוושינגטון. ממש כמו בספר "'wild"  שכתבה שריל סטרייד ולאחר מכן עובד לסרט. סטרייד גוללה בספרה את המסע המייסר (והמזכך) שעברה לאורכם של קילומטרים רבים, כזה שהפך למקור השראה למטיילים רבים אחרים. "השביל הפסיפי הוא חלום בשבילי", מספר קדמן. "היא עשתה חלק מהשביל ובשנים האחרונות אני עוקב אחרי מטיילים שעושים את השביל הזה ומעלים מהמסע וולוגים. זה גם מה שאני עושה עכשיו, כשאני מעלה פוסטים וסרטונים מהדרך. אני חושב שאני הראשון שגם מזמין אנשים להצטרף אליי לשביל. אתמול והיום טיילו איתי מטיילים שלא הכירו אותי, שפשוט קראו את אחד הפוסטים שלי ואמרו "וואלה, בא לי להצטרף". אני מזמין כל אחד שהטיול שלי והסגנון הזה מתאים לו, להצטרף אלי לכל דבר מארוחת ערב סביב מדורה ועד להצטרף למסע עד הסוף". ".

ולשאלה המתבקשת: מי יוצא למסע כזה דווקא בשיא החורף?

"אני..(צוחק). זאת שאלה ממש טובה. השאלה "למה" מהדהדת לי בראש כל הזמן. למה בחורף? למה דווקא להתחיל מהצפון במקום מהמדבר? למה אני מפרסם את זה באנגלית? יש המון שאלות, וגם כל מיני תשובות. התשובה הכי טובה שיש לי היא שזה פשוט מה שהרגיש לי נכון".

איך מסתדרים בטבע במזג אוויר כזה?

"קניתי במיוחד ציוד לטיולים, שנחשב לקל ביותר. ציוד עמיד מאוד לגשם ולקור, מחמם וקל משקל. זה לא שלא קר, אבל אני לא קופא מקור".

אז גם אתה מסתובב עם "מפלצת" על הגב כמו הגיבורה בספר?

"יצאתי מהבית עם משקל כולל של פחות או יותר 16 קילו. לא משהו נורא. בדרך כלל יוצאים עם למעלה מעשרים קילו".

וסבל פיזי כמו שהיא עברה?

"אני יצאתי יותר מוכן ממנה. אז נכון שהרגליים כואבות והמשקל משפיע, השרירים כואבים ואני כבר חושב על העיסוי שאקבל באילת, אבל אין סבל כמו שהיא תיארה".

יש גם בדידות בדרך?

"פעם לא נהניתי לטייל לבד. כשעשיתי את שביל ישראל ב-2011, אחרי שבוע שטיילתי לבד אפילו החיות הפסיקו לענות לי והשתגעתי. היום אני נהנה מזה. יש מחשבות, אני שר לעצמי ומתפעל בלי סוף מכל דבר. מהשלג, מיום שלם שאני הולך בתוך ערפל ורואה רק עשרים מטר קדימה, ממבנה ארכיאולוגי מעניין שפתאום מופיע".

לא מפחיד לישון לבד בשטח?

"אני לא חושב. יש התרגשות, לא פחד. בעלי החיים לא יתקפו אותך אם הם לא חולים. מה שכן, אני מטייל עם מכשיר לווייני ששכרתי, שמאפשר לי גם לשתף את כל העולם בזמן אמת איפה אני נמצא, וגם יש בו לחצן מצוקה".

ובלילה מול המדורה יש גם מחשבות "אולי מחר אעלה על אוטובוס וזהו"?

"לא, אין מחשבות לעזוב. יש כן מחשבות על איך להתנהל מבחינת הגשם, למצוא מי שיארח אותי. בימים שאני חוצה נחלים והרגליים רטובות אני רוצה לסיים את היום עם מקלחת חמה, אבל זה לא תמיד יוצא. אתמול סיימתי אחרי החרמון עם רגליים רטובות ולא הייתה לי ברירה וישנתי בשטח באוהל. ב-12 בלילה התחיל גשם שלא נגמר עד תשע בבוקר. עדיין לא הגעתי לישון באפס מעלות, אבל בכל מקרה הציוד שלי אמור להספיק".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20