לשחרר את הכאב

לורן סגל-כהן
2036-02-06 01:32:00
2036-02-06 01:32:00

שום דבר לא הכין את חברת המועצה עדי בן אברהם, שהייתה לפני שש שנים בשיא הקריירה, להתרסקות שפקדה אותה עם התפרצות מחלת הפיברומיאלגיה • לאחר שצללה לשיא השפל הפיזי ולמדה להסתכל על המחלה באופן אחר, הגיעה ההחלמה ואיתה גם הדרך שהובילה אותה לטפל באחרים

(צילום: פרטי)

הסיפור של עדי בן אברהם אולי יישמע לכם כלקוח מעולמות הניו אייג', כאשר הציניים שביניכם וודאי יצקצקו בלשונם לנוכח החיבור שהיא עושה בין הגוף לנפש והדרך בה אנו יכולים לקחת אחריות על ההחלמה שלנו. כך או כך, זאת דרכה של בן אברהם להסביר איך הפכה מאשת קריירה עסוקה לאישה שלא מסוגלת פיזית לפתוח בקבוק, וגם את הדרך חזרה להחלמה ושינוי תעסוקתי.

בן אברהם בת ה-36 (נשואה ואם לשלושה) מוכרת לכם וודאי גם כחברת מועצת עיריית מודיעין, אליה נכנסה לפני כשנה ברשימת "הדור הבא" של אלעד שמעונוביץ. כיום היא עוסקת בעיקר באימון וטיפול במתמודדים עם מחלה או משבר, אבל עד לפני חמש וחצי שנים עסקה בן אברהם בתחום הרכש הטכנולוגי.

"הפכתי את העבודה לתובענית", היא מספרת. "לקחתי עוד ועוד משימות על עצמי. דרשתי מעצמי המון".

תחילת השינוי בחייה של בן אברהם הגיעה עם לידת ילדה השלישי וההחלטה לקחת חופשת לידה בת חצי שנה. "הארכתי את חופשת הלידה כי הרגשתי צורך להוריד הילוך", היא מספרת. מה שהיא לא ידעה זה שדווק התקופה הזאת, שאמורה הייתה להוות מעין פסק זמן עבורה, תהיה התקופה בה תתפרץ בגופה מחלת הפיברומיאלגיה שתקח אותה למסע שונה ממה שהכירה עד כה.

"כשהתינוק היה בן חצי שנה, אחי וגיסתי היו בירח דבש בנפאל ונקלעו למפולת השלגים המפורסמת. אני הייתי היחידה שידעה מזה ואצלי רוכז כל המידע. אלה היו כמובן ימים מלאי מתח, אבל אז עדיין לא הבנתי עד כמה. כשהם התקשרו וסיפרו שהם בסדר, עברתי התמוטטות. הגוף קרס. סמוך לאותו מועד התחילו לי כאבים, כשהמקרה הזה היה בעצם הטריגר להתפרצות".

"לא יכולתי לפתוח בקבוק"

באותם ימים בהם החלו להופיע הכאבים לא ידעה עדיין בן אברהם שהיא חולה בפיברומיאלגיה, או "פיברו" כמו שהיא מכנה אותה. לדבריה, המחלה מתפרצת בעקבות אירוע רגשי או פיזי רווי עומס שמעורר את ההמשך. "מספר שבועות לאחר מכן התחילו כאבים בידיים. אני זוכרת שהייתי במסיבה של הבת שלי בבית הספר, ניסיתי לצלם עם הפלאפון ולא הצלחתי להחזיק אותו. הידיים רעדו והכאב היה בלתי נסבל".

מה חשבת שקורה לך?

"כל העניין היה לי מאוד מוזר, אבל חיפשתי הסברים אחרים. כמעט התעלמתי מזה. כשזה החמיר, קבעתי תור לאורטופד. בנוסף, עשיתי טיפול בעיסוי והמטפלת אמרה לי שהיא לא יכולה לגעת בי, כי כל סוג של מגע גורם לכאב. המחלה הזאת פשוט מעצימה את הכאב. שם הבנתי שמשהו לא תקין. התחלתי סדרה של בדיקות, אבל אחד הדברים שמקשים על האבחון הוא שכל פעם מגיעים עם תלונה על כאבים באזור אחר ופונים לרופא ייעודי, ואז נורא קשה לחבר את הכל. לשמחתי הגעתי למומחה שישר חשב על זה. הוא אמר לי אז שיש שתי אופציות – או דלקת פרקים או פיברו. מסתבר שזאת הייתה האופציה השנייה".

ואיך מטפלים במחלה?

"הרופאים כבר די מיואשים בנוגע למחלה הזאת. אין להם כל כך יכולת לעזור, כי עדיין לא יודעים לשים את האצבע על טיפול נכון. כשאומרים לך "זה המצב", אני מבינה שאין יכולת לתפקד אם לא יפחיתו את הכאב. הכאב כל הזמן נוכח וקשה להתעלם ממנו, וככל שעובר הזמן זה החמיר. הגעתי למצב שלא יכולתי לפתוח בקבוק".

למרות הכאבים והאבחון, בן אברהם מנסה לשדר שהעסקים כרגיל. "בבית הייתי עם מסכה שהכל בסדר, למרות שמוטי בעלי ידע מה המצב. השתדלתי לשמור על ארשת פנים שהכל כרגיל, למרות שהייתי קצת יותר חסרת סבלנות כי היה פער בין החזות שניסיתי ליצור לעובדה שסבלתי מכאבים והגוף התנגד למסכה הזאת שאימצתי. לשמחתי מוטי ידע להכיל את זה ובכל שלב יכולתי להישען עליו, גם בהתחלה כשלא הבנו את גודל הדבר הזה".

לשקוע עם הפיברו

לאט-לאט הולך מצבה של בן אברהם ומתדרדר, במקביל לעלייה בעוצמת הכאבים. "כבר לא יכולתי לנהוג, לא הצלחתי לשבת מול המחשב בעבודה ואפשרו לי לעבוד מהבית. אבל מאחר ולא הצלחתי להתרכז, החלטנו שאעזוב את מקום העבודה".

איזה סוג של טיפולים ניסית?

"אינספור דברים. לקחתי כדורים, הלכתי להידרותרפיה, דיקור, רפלקסולוגיה ועיסויים שונים, אבל בשום שלב לא הייתי מוכנה לנסות טיפול רגשי. הציעו לי לדבר על זה, אבל פסלתי את זה. אחרי שעזבתי את העבודה ניסיתי טיפול בתא לחץ באסף הרופא. אומרים ש-75% מהחולים חווים הקלה בעקבות הטיפול. זהו טיפול פרטי שעולה המון כסף, 350 שקל לטיפול. מדובר בקפסולה אליה מכניסים את החולה על מיטת גלגלים ושם הוא נושם 100% חמצן. הרעיון הוא לחדש תאים שנפגעו, אבל הטיפולים רק החמירו את המצב. אחרי 60 טיפולים יום יומיים המליצו לי לעשות עוד עשרה, למרות שאמרתי שזה לא עוזר".

"הייתי שבר כלי", מספרת בן אברהם בשלווה כאילו אותה תקופה רחוקה ממנה עד לשכחה. "לא הייתי מסוגלת כבר ללכת, אבל למרות זאת לא הסכמתי שיבואו איתי לטיפולים. הייתי מגיעה לבד לבית החולים. כשהתמוטטתי שם היו עושים לי דיקור כדי שהגוף יחזור לעצמו, ואז הייתי נוסעת הביתה. הייתי מגיעה הביתה, שמה מסכה שהכל כרגיל וממשיכה. בעצם, המשכתי להתנהל כפי שהתנהלתי עד התפרצות המחלה: לא הורדתי קצב. הניסיון להחלים היה העבודה החדשה שלי".

כשמסתכלים על עדי בן אברהם ומקשיבים לה, אי אפשר לנחש לרגע איזו מלחמה עיקשת ומורכבת היא ניהלה מול המחלה. קשה להעלות על הדעת שהאישה החייכנית הייתה לפני פחות משש שנים במצב כל כך לא פשוט. "בטיפול ה-65 הגיע המשבר", היא משתפת בכנות. "הוציאו אותי מהמכשיר ונפלתי. הרגליים היו גמורות ולא היו מסוגלות לשאת את הגוף. מי שמרים אותי ותומך בי זה הטכנאי. התפרקתי לגמרי ושאלתי את עצמי למה הבאתי את עצמי למקום כזה בו אני חייבת להיות חזקה, להיות בשליטה, מבלי לקבל עזרה. היה לי מאוד קשה להראות חולשה, אז הגוף בעצם אמר לי 'אלך איתך בדרך הקשה', משהו שילמד אותי לקבל עזרה. שם בעצם קרה השינוי".

כלומר?

"זאת הייתה הנקודה הנמוכה ביותר אליה הגעתי. צילמתי את עצמי כדי לתעד את הרגע, החלטתי שאני שמה את האגו בצד ומבקשת עזרה. בערב דיברתי עם אחותי וההורים שלי. בגלל שידעתי שהכל על מוטי, החלטתי להוריד את זה ממנו וביקשתי מהמשפחה שלי שיתלוו אליי לשאר הטיפולים שנותרו. משהו בי השתחרר בהבנה שאני יכולה להזדקק לעזרה. התנהלתי עד אז בצורה כזאת שאף אחד לא ידע עד כמה המצב קשה וכמה כסף הפסדנו".

איך הילדים התמודדו עם אימא חולה?

"די מהר שיתפתי אותם והסברתי להם על המחלה. הם היו אז מאוד קטנים ולימדתי אותם להגיד "פיברומיאלגיה". הסברתי להם שיש לאימא בגוף משהו שגורם לכאבים ועייפות, כמו שקורה להם כשהם חולים, ושאני צריכה את העזרה שלהם. הם ראו אותי סובלת למרות שלא נתתי להם להיחשף להתקפים הקשים. הם היו רצים לחבק אותי ונרתעתי בגלל הכאבים וזה מצב נוראי. בדיעבד אני לא חושבת שהיה משהו שהשפיע עליהם בצורה משמעותית וטראומטית".

"כשהיינו במצב כלכלי מאתגר והרגשתי כמה אני עול על הבית", היא ממשיכה. "מוטי אמר שגם אם נגור בדירת חדר, זה כל מה שאנחנו צריכים. כל השאר זה בונוס. זה שיחרר לי את הפחד מזה שאני אאבד את הבית. לא הצלחתי לראות את זה בלעדיו".

המתנה שבמחלה

באותה תקופה ממשיכה בן אברהם את הטיפולים בתא הלחץ, אולם לא רק שההקלה המיוחלת לא מגיעה, המצב מחמיר עוד יותר. "התייאשתי מטיפולים קונבנציונליים", היא מספרת. "אז בחרתי לקחת את הכדור לידיים שלי והחלטתי ללכת לקורסים שונים למטפלים. עייפתי מלסמוך על אחרים. למדתי קואוצי'נג, טיפול בתת מודע, דמיון מודרך ומדיטציה, שנתנו לי כל מיני כלים שעיקרם היה הקשבה לגוף ולנפש, לסימנים שהם מראים לנו. עד אז לא ייחסתי לזה חשיבות, לא חשבתי שיש בעיה בהתנהלות שלי".

מה זאת אומרת?

"כשלמדתי על החיבור הבלתי נפרד בין גוף לנפש, הבנתי שכשאתה עושה משהו שלא טוב לך, שלא ממלא אותך ומנוגד למה שאתה זקוק לו, הגוף יסמן לך בכל מיני דרכים מי שולט על הסיטואציה. הפיברו נתנה לי את הפריווילגיה להבין את זה. רק אחרי שעצרתי להקשיב ולהבין מה המחלה באה להגיד לי, הצלחתי לשנות. מוטי נתן לי המון חופש ותמיכה, יכולתי להישען עליו, אחרת לא יכולתי להתפנות לזה. לא תמיד בן הזוג מסוגל להכיל את זה. הבנתי שהרבה מהיכולת להחלים תלויה  במעגל התמיכה של החולה ובאפשרות להישען על הסביבה. אם בן אדם מרגיש שהוא לא בסדר שהוא חולה, קשה לו להחלים. צריך לתת לזה מקום, להבין שאתה עובר תהליך 'ריסטרט'. מוטי אמר לי 'תעשי מה שצריך, אני פה'".

היחס שלך למחלה השתנה?

"קודם כל חשוב לציין שמה שעזר לי זה העבודה על התת מודע באמצעות כלים כמו NLP ותטא הילינג. הבנתי מה הסיבות לכך שהפיברו נכנסה לחיים שלי. התייחסתי אל המחלה כאל אויב, כמשהו שאני צריכה לנצח אותו. פתאום הבנתי שזה שיעור ושאני אמורה ללמוד מזה. השלב הראשון היה להרים דגל לבן. זאת מתנה שאומנם עטופה בעטיפה מזעזעת, אבל עדיין מתנה. לאט-לאט התחלתי להבין מה המחלה נתנה לי. למשל אם לא בא לי לעשות משהו אגיד שלא בא לי ואעמוד על זה. אם אני לא נהנית מהעבודה שלי, יש לי עכשיו סיבה לעזוב. הגוף יכול לשבור את הכלים. אם לא הייתי מקבלת את הפיברו, לא הייתי מעזה לקום ולהתחיל מחדש משהו אחר. היכולת להבין מה היא גרמה לי ולעשות שינוי, זה מה שהביא בסופו של דבר להחלמה".

להפסיק להזין את הכאב

לאחר שכל הטיפולים שעברה לא סייעו בהקלת הכאבים, היה זה דווקא השינוי החשיבתי שעשתה בן אברהם שהביא את השינוי. "עשיתי דברים שלא העזתי לעשות עד אז כמו לבקש עזרה, אפשרתי לעצמי להיות מובטלת ולחשב מסלול מחדש, ואז הגוף התחיל פתאום לחוות הקלה. פתאום היו הפוגות בכאבים שלא הייתי רגילה אליהן עד אז, והמחלה התנהלה בווליום נמוך יותר. לא ציפיתי שזה יבוא. חיבקתי את הימים הטובים והמשכתי. התחלתי לשתף בפייסבוק וזה פתאום נגע בכל כך הרבה אנשים שהזדהו וראו את עצמם בסיפור שלי, בעיקר סביב מרוץ החיים. גיליתי שהאושר נמצא בדברים הקטנים. ככל שכתבתי ושחררתי מחסומים ומעצורים, חוויתי עוד הקלה. הימים הטובים התארכו והיה רגע שזה פשוט נעלם. אני זוכרת מתי זה היה, בחודש יולי לפני שנתיים וחצי כשהיינו בים המלח. הבדלי גובה גורמים להתעצמות הכאבים וזה קרה לי שם. זאת הייתה הפעם אחרונה".

איך את מסבירה את זה?

"אני משווה את הגוף לטלפון חכם. הוא יודע לעשות המון דברים ויש לו המון אפליקציות, אבל ככל שאנחנו פותחים עוד ועוד אפליקציות במקביל כך הסוללה נגמרת. אם אתם לא דואגים להטעין את עצמכם, הסוללה תתרוקן ותיגמר. פתאום קלטתי שמאז שהייתי בצופים לא היה לי תחביב, כל דבר שעשיתי היה פרקטי ונעשה כדי לקדם אותי. הייתי פרפקציוניסטית, שמתי את עצמי בתחתית סדר העדיפויות, הצרכים של כולם קדמו לשלי ולא ביקשתי עזרה. לא הצלחתי להבין שזה לא בסדר".

ואיך הגעת למה שאת עושה היום?

"באיזשהו שלב הפוסטים שלי הפכו למאוד אופטימיים, ואז אנשים התחילו לפנות אליי ולשאול לגבי התהליך שעברתי. התחלתי לעזור לאנשים לראות את הדברים אחרת, מה הם פיספסו, איזה שינוי הם יכולים לעשות. בשלב מסוים מישהי התעקשה לשלם לי ואז הבנתי שאני יכולה להתפרנס מזה וזה לגיטימי. יש כאלה שאני מטפלת בהם בקואוצ'ינג ואחרים שדווקא עבודה על התת מודע עוזרת להם. מדובר בכלים שונים שאני משלבת. יצרתי מודל של השלבים שעברתי בדרך כדי להקל על הכאבים והתחלתי לטפל על פי המודל הזה. אנשים התחילו לדווח על הקלה על הכאבים, הפסיקו עם המשככים, עזבו עבודה שלא אהבו. אני נותנת למטופלים לנהל יומן כאב, כי יש דפוס שחוזר על עצמו. בפיברו יש משהו שמזין את הכאב, וצריך להבין מאיפה הוא מגיע. קרוב לשנתיים שאני מטפלת באנשים בשיטה הזאת".

בלי אגו בפוליטיקה

כאמור, כיום בן אברהם לא מסתפקת רק שטיפול באנשים, אלא לקחה על עצמה תפקיד נוסף במועצת עיריית מודיעין.

איך זה התחיל?

"כשאלעד פנה אליי, ולמרות שתמיד עשיתי את שלי מאחורי הקלעים ולא חיפשתי את הטייטל, הסכמתי להצטרף. מה שהכריע בסופו של דבר זה האג'נדה שלו שמאוד התחברתי אליה, הוא עושה עבודה מדהימה. אני רואה אנשים שקשה להם לכלכל את עצמם, לעמוד בעלויות, ואני רוצה שהילדים שלי ימשיכו להתגורר במודיעין".

כיום מחזיקה בן אברהם את תיק הנוער והצעירים ו"מרגישה מאוד נוח עם זה". "אחד הדברים ששחררתי עם הפיברו זה את האגו, ולמרות שפוליטיקה זה המון אגו אני מרגישה צורך לעשות לשם עשייה ולא בשביל קרדיטים. לא מעניין אותי שדברים יהיו חתומים תחת השם שלי".

רגע לפני סיום מסכמת בן אברהם את המסר שהיא רוצה להעביר: "גם לילדים שלי אני מסבירה ומעבירה את המסר – 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. גם אם משהו לא הולך לפי התוכנית, יש מה ללמוד מזה. כל דבר הוא הזדמנות ללמוד משהו טוב אם נבחר להתעקש להסתכל על זה בצורה חיובית".

כתבות נוספות

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

"עמית סוסנה היא השראה"

לאחר שהתראיינה לעיתון ניו יורק טיימס וסיפרה כיצד נפגעה מינית בידי מחבלי חמאס בשבי בעזה, הגיבו הבוקר משפחות החטופים

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

המשך קריאה »

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

המשך קריאה »