(new)דיור מוגן 6.2.20
המכורים לריצה

המכורים לריצה

כוהנת הכושר ממכבים, דליה קולדהם, מספרת כיצד הפך תחביב הגו'גינג להתמכרות לכל דבר, כולל תסמיני הגמילה, וממליצה על ריצה מסוג אחר – ריצת יוגה

(צילום: דליה קולדהם)

שני צלצולים, שלושה. קול נשמע בצד השני, חבר ותיק. "אין לי זמן לדבר", אמר לי. "חייב לרוץ". התקשרתי כעבור שעה. "חייב לרוץ", הוא ענה. אחרי שעתיים? "חייב לרוץ". אחרי שלוש, שוב, חייב לרוץ. "מה עם מחר?", השחלתי. "אין זמן. חייב לרוץ". "מחרתיים?", והוא בשלו, "חייב לרוץ".

נו, החיים המודרניים. חיים במרוץ. התקשרתי לאשתו. "אני לא מצליח לקבוע עם א'", אמרתי לה. "כן", היא נאנחה. "אני יודעת". "עשיתי משהו?", גיששתי. "אני לא יכולה עכשיו", היא ענתה. "חייבת לרוץ". "עוד שעה?", התחננתי. "חייבת לרוץ". נואשתי. למחרת היא התקשרה. "אני מצטערת", היא אמרה בקול סדוק. "הייתי חייבת לרוץ". אמרתי לה שגם אל"ף. היא אמרה שזה לא אותו דבר. "שניכם הייתם חייבים לרוץ", אמרתי. "זה נשמע די דומה", היא אמרה, "אבל הוא באמת היה חייב לרוץ". ואת? התבלבלתי. "התחילה לי פגישה". "והוא?", ניסיתי לעשות סדר. "היה חייב לרוץ", היא חזרה ופרצה בבכי. "ואת?", התעקשתי. "פגישה". "ומה אמרת שהוא?". "לרוץ", היא התייפחה. "אבל לרוץ לאן?", ניסיתי להוביל את השיחה למחוזות השפיות. "לרוץ", היא ענתה. "לרוץ לרוץ?", התבלבלתי. "לרוץ לרוץ", היא לחשה. "לרוץ, כלומר, הפעולה?", חשתי כאב ברקותיי. "כן, כמו ללכת ממש מהר", היא חידדה בעצבות. "אה". "כן". השתררה דממה, אפשר היה לחתוך את המתח בנייר. "סליחה" אמרתי "אני חייב לרוץ".

כשהלכתי להתעדכן ברשתות החברתיות, הכל התברר. תמונה שלו מחצי מרתון באוסטריה, תמונה ממרתון סנט פטרסבורג, תמונה מאולטרה מרתון בירח. מקום עבודה? אין. אישה? על סף גירושין. חבר ותיק, אבל כנראה שיותר מדי. חובה לציין, כשלמדנו יחד הוא לא הסכים לרוץ אפילו כשהבריון של השכבה רדף אחריו עם בלטה. עשינו לו "התערבות". אני, האישה והגולדן רטריבר שלהם. הזמנו גם את ההורים שלו, אבל הם היו חייבים לרוץ. להופעה. "תשמע", פתחתי. "זה חייב להיפסק". "כשאמרתם לי על האלכוהול, זרמתי", הוא ענה. "כשאמרתם על הסמים, אמרתי סבבה. כשאמרתם על ההימורים, הסכמתי. אבל פעילות גופנית זה בריא". הסתכלנו עליו. "אתה על קביים!". "זה כלום", הוא ענה. "אני רק נעזר בזה קצת בבית".

דליה קולדהם, בעלת "הסטודיו של דליה" בעיר, מאמנת כבר שלושים וחמש שנה. מלונדון ועד מכבים. ריצה, רכיבה, פילאטיס, יוגה, יו ניים איט. היא עשתה הכל, היא ראתה הכל. חלק היא גם צילמה והציגה בתערוכה. אשת אשכולות. בימים אלו היא עוטפת הכל בכריכה קשה, ואולי עוד כמה שנים נמצא את זה בקינדל. 

"רוב האנשים שעוסקים בריצה לא נמצאים בגופם בזמן הפעילות, אלא בטראנס רוחני, מקום אליו גם קל להתמכר", קולדהם מזהירה. "מתמכרים מהר לתחושה הטובה הזאת ומתחילים לרוץ כל פעם יותר, כי התמכרות דורשת יותר כדי לספק את החומר הנפלא והמרגיע. וחמישה קילומטרים זה כבר לא מספיק, ועשרה קילומטרים זה כבר לא מספיק, ולא חצי מרתון ולא מרתון, ואז מגיעה הפציעה. חשוב לדעת לשאול 'האם אני רץ כדי למצוא את עצמי או שאני רץ כדי לברוח מעצמי?".

היום כבר לא כולם הולכים. לא רק. חלק רצים באמוק. פעם ריצה הייתה כמו ירקות. כדי שילדים יאכלו אותם, המציאו מתכונים שכללו רבע מלפפון ובקבוק סילאן. כך, כדי שאנשים ירוצו, המציאו להם משחק אידיוטי בשם כדורגל. היום רצים משחר ועד צאת הנשמה. בלי כדור, סתם ככה. פשוט רצים. זאת כבר לא תופעה, זאת מגיפה של ממש. עם שעונים שמודדים דופק ובקבוקי מים עם קש שמגיע מהחגורה עד לפה. המספרים מוכיחים שזה לא רק נדמה לכם. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמות הפעילים גופנית הכפילה עצמה בתוך עשור. שלושים אחוז מבני העשרים ומעלה עושים פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע. 29%  מהפעילים הולכים, 12% מהם רצים. אחד מתוך עשר. רק 4 אחוזים משחקים כדורגל (או כדורסל). הספורט הפופולרי בעולם? תחשבו שוב.  ריצה פופולארית פי שלושה. אז נכון, פעילות גופנית קבועה מסייעת במניעת מחלות לב וכלי דם, סוכרת והשמנת יתר, והיא מפחיתה מתח, חרדה ודיכאון. אבל פעילות גופנית משחררת במוח נוירוכימיקלים משככי כאבים, בטא אנדרופינים, בדומה לחומרים בעלי פוטנציאל ממכר כדוגמת אלכוהול וסמים. בשנות השמונים בארה"ב, שנות השיא של הג'וגינג, הופיעו אצל ג'וגרים שהיו מושבתים מפעילות עקב פציעה או אילוצי עבודה תסמיני גמילה.

"אנשים יכולים להתמכר לריצה ברמה שהם חייבים את זה. מנהל בנק צריך לצאת לריצה שלו, כי הוא צריך את הסם הזה עכשיו. והוא מאבד את העבודה, והוא מאבד את המשפחה, והגוף מתפרק. כשספורט מפסיק לבנות אותך ומתחיל להרוס אותך, זאת התמכרות לכל דבר".

ראית את זה קורה?

"אני מכירה הרבה מאד אנשים שפצעו את עצמם כשעשו את זה בצורה בלתי אחראית לחלוטין. שברי מאמץ, שברים, אנשים שרצו אולטרה מרתונים והיו להם הזיות תוך כדי, התקפים אפילפטיים, כליות שנפגעו, שתן בדם. אנשים שפשוט לא הצליחו לעצור, לשים לעצמם גבול. תחשוב על האנשים האלה, זה לא ספורטאי או אתלט, זה מישהו שהתחיל כי הוא רצה לרזות, אולי להיות קצת בכושר ולאט-לאט זה השתלט על חייו. כמו כל התמכרות, זה קורה בהדרגה. צריך עוד מהחומר ושום דבר לא מספיק. אני הכי בעד ספורט, ואורח חיים בריא זה הדבר הכי חשוב מבחינתי. שמחת חיים ואיכות חיים לעוסקים בספורט. אבל אני תמיד מבקשת מהתלמידים שלי להיות ערים  לזה, לשמור על עצמם. זה משהו שאני כותבת נוגעת בו בהקדמה לספר שאני מקווה לפרסם".

מה הפתרון?

"המכור צריך להבין שאם הוא מבקש שינוי אמיתי באורח חייו, יש לו עבודה לעשות. להבין מאיפה בא הכאב, מה גורם לו לסבל. לכולנו יש בעיות ואתגרים, צריך ללמוד איך להתמודד עם זה ולא לברוח מזה. זאת הרבה עבודה. אני תמיד ממליצה ללמוד עוד משהו, לא לתת לזה להשתלט לך על החיים. בלי לשים לב אתה הולך לישון בתשע כל יום, קם בארבע ושלוש פעמים בשבוע שוחה. מדובר באנשים רגילים, לא כאלו שזה המקצוע שלהם. ככל שאי השקט יותר גדול מחפשים משהו להרגיע, זה עוד סוג של שם. צריך להיות מודעים לזה. להשתמש בו נכון, שלא יהרוס אותך. לדעת לקחת הפסקות. לא למתוח את הגוף מעבר לגבול. כשצריך להירגע, יש עוד דרכים להשיג שקט, לאו דווקא בתנועה. יוגה למשל".

אז יוגה?

"יש בריצה וביוגה הרבה מן המשותף. הקצב, הנשימות, התחושה של ניקוי התודעה. מין שקט כזה, כמו מים שקטים, שאפשר לראות את הקרקעית. הכל נהיה יותר צלול, החושים מתחדדים, אתה ספוג, מתמלא, אתה נמצא בתוך הרגע. השלווה והניקיון שאחרי זה בדיוק אותם דברים שאתה מגיע אליהם בתרגול מדיטטיבי. כשמחברים את שני הדברים יחד - ריצה ויוגה, זה נותן שקט. בגלל זה אני מאד ממליצה על ריצת יוגה. לקחת מסלול שמכירים, קרקע נוחה, עוצמים עיניים, עוצרים את המחשבות. יש לי אדריכל שמספר לי שאחרי ריצות כאלה הוא מקבל את הרעיונות הכי טובים. מתמטיקאי מוצא ברגעים האלה פתרון לבעיה שהדירה שינה מעיניו. בריצת יוגה אתה לא שם מוזיקה, אתה מכוון לשקט, החיצוני והפנימי. זה יכול להיות עם אנשים נוספים, אבל ללא דיבור. לפני הריצה אתה עומד דקה, בשקט, נושם עמוק ונכנס לזון. תוך כדי ריצה אתה שם לב לנשימה שלך, אתה מרגיש את הרוח בפנים שלך ואת הקרקע תחת רגליך, חי את הרגע. ביוגה אנחנו אומרים שאנחנו מפספסים את החיים, כי אנחנו עסוקים במה שהיה ובמה שיהיה במקום במה שעכשיו. בריצה יש הזדמנות שלא תמיד יש במקום אחר".

ארגון הבריאות העולמי ממליץ על פעילות גופנית בעצימות מתונה במשך 150 דקות בשבוע לפחות, או 75 שעות של פעילות מאומצת. מנתוני הלמ"ס עולה שרק 32% עומדים בכך והישראלים לא חורגים מהממוצע הזה. אבל אנשים עם דימוי עצמי נמוך, בעלי הפרעה נוירוטית וגברים לקראת משבר גיל הארבעים מועדים לפורענות. כולם מכירים חבר כזה, שלא היה זז מהספה, ויום בהיר אחד הוא מגיע לראות משחק בטייטס בצבע סגול שחור מזעזע, כולל כובע ים תואם. פתאום הוא קם עם הנץ החמה לפדל בבית גוברין, וכששואלים אותו אם הוא בא לטורניר פלייסטיישן הוא אומר שהוא בלונדון, במרתון הכי מטורף שהוא היה בו. עכשיו, אתם חושבים לעצמכם "בכמה מרתונים כבר היית?', אבל הוא עונה עוד לפני שהעליתם את השאלה על הלשון: "הייתי בשלושים ושבעה מרתונים". זה בדיוק הזמן להגיד לו: "חבר, בפעם הבאה שאתה טס ללונדון תקרא לי. קניתי טייטס בצבע סגול שחור מזעזע, כולל כובע ים תואם". אם הוא ישיב: "מצוין, אני רושם אותך למרתון טבריה שבוע הבא", תענו שאתם חייבים לרוץ. אבל לא לרוץ לרוץ. נגיד, לרוץ ללכת.

(new)עידן הפרזול 13.1.20