(new)ויקטורי
עכשיו תורנו לחבק

עכשיו תורנו לחבק

ציון שושני, בעלי הפיצרייה במרכז קייזר, איבד את בנו דין באסון המעלית בתל אביב לפני פחות מחודש וחצי, אבל לא את האופטימיות ושמחת החיים • למרות הכאב הוא בוחר לקבל את הדין, ומספר על האהבה שמרעיפים עליו תושבי העיר

את תופעת ציון שושני קשה להסביר, לפחות לא בכלים רציונליים. אחרי הכל, מתי בפעם האחרונה פגשתם אדם זר ובתום שיחה קצרה הוא נפרד ממכם בחיבוק חם? ומתי ראיתם אדם שרק לפני מעט יותר מחודש שכל את בנו באסון שכולו מחדל אחד גדול ומיותר, ובכל זאת הוא נראה אופטימי ומלא בשמחת חיים שנראית אותנטית ולא מלאכותית?

אז זהו ציון שושני, בעלי הפיצרייה "כן לפיצה" במרכז קייזר בשכונת אבני חן, שבוחר להסתכל בצורה שונה מהרגיל על הטרגדיה הנוראה בה נהרגו בנו דין וחברתי סתיו הררי באסון המעלית בשוכנת התקווה בתחילת ינואר.

"שלומי טוב, ישתבח שמו לעד. הכל רק טוב, כל הזמן", הוא מספר. "אני מבין שהבורא הוא טוב, ומטבע הטוב להיטיב, אז כל מה שהוא עושה הוא לטובה".

ואין מקום של כאב ואובדן?

"תשמע, אני אלמד אותך משהו: מה זה אדם? למילה יש שתי קונוטציות. הראשונה היא אדמה – מעפר באת ואל תשוב. השנייה היא אדמֵה – אדמה למי? לבורא, זה שנתן לי את הנשמה. אני, ברוך השם, במצב של להידמות לעליון. אתה מדבר אתי על הרגש האנושי, אני בשר ודם כמוך. לכן בלב הבשר שלי מאוד כואב לי, אבל בתובנה האדירה שיש נשמה שמנהיגה את הגוף והיא חלק מהאלוהי, אז הכאב הוא מבוקר. יש לו רמות ואתה מבין שככה בורא עולם מנהיג את עולמו והכל רק טוב".

אז האמונה היא שעושה את ההבדל בינך לבין הורים שכולים אחרים?

"אני לומד תורה עמוקה, ובקיצור אפשר להגיד של אחד בא לעולם וממלא את חלקו. יש אנשים שמילאו את חלקם כבר בגיל 26. בפאזל הזה הבן שלי מילא את תפקידו בגיל 26, שזה אגב, גם המספר של אלוהים בגימטריה".

יש כעס על מי שאחראי למחדל שקרה?

"יש ים של כעסים. אני גר בשכונת התקווה ושם יש הזנחה פושעת של שנים רבות. המקום בו גרו דין וסתיו הוא הנמוך ביותר בשכונת התקווה, וכל המים זרמו לשם. זאת הזנחה פושעת מצד עיריית תל אביב, אבל תשמע, זה קרה לי ואני מקבל את זה. אומרים גם שבורא עולם לא נותן מכות למי שלא יוכל לעמוד בהן. אני חזק ומחזק את כולם, ובאים אלי אנשים כמוך ומקבלים נשיקה וחיבוק. הם לא מאמינים".

כן, אתה מקבל תגובות של "מה העניינים אתך"?

"בטח, אומרים לי "אתה אמיתי?". כן, אני הכי אמיתי".

ומה שלום שאר המשפחה?

"המשפחה מפורקת, לא רק אנחנו אלא גם המשפחה של סתיו. מפורקים ברמות גבוהות מאוד. הם מובלים בידי הרגש, ואני הולך עם המוח".

בחודשים האחרונים לחייו ניהל דין, יחד עם ציון ושותף נוסף, מסעדה בשכונת ביצרון בתל אביב. לאחר מותו התגייסו חבריו להמשך הפעלת המקום. "כשדין היה בן 25 אבא נתן לו מתנה מסעדה בתל אביב. הוא שנים רבות עבד כסו שף במסעדות יוקרה בתל אביב, למד את המקצוע, ואני תמיד אמרתי לו בוא אפתח לך מסעדה. הוא ענה לי שהוא עוד לא מוכן, עד שיום אחד בא ואמר "אני מוכן". הוא לקח חבר ילדות, השקעתי את הכסף מכיסי ופתחתי לשלושתנו מסעדה. המסעדה התחילה לקרום עור וגידים, דין היה השף וטדי השותף ניהל".

איך אתה מרגיש כשמגיע למסעדה, יש צביטה בלב?

"אתה שואל פה שאלה מאוד כואבת. כשדין היה השף והייתי מגיע למסעדה, הייתי מרים ראש ומסתכל על הבן שלי ומבסוט. לאחרונה הלכתי למסעדה אחרי שפתחנו מחדש, מרים את הראש ואין את דין במטבח. זה קורע, ממש. לפני חמישה חודשים ישבנו בסלון ותכננו את המסעדה, ואמרתי להם שבתוך שנה אני אחראי שלכל אחד מהם תהיה מרצדס. הצבתי להם שלושה תנאים: שעה בשבוע שלושתנו עושים ספורט, שעה נוספת יושבים על ניהול המסעדה ושעה שלישית לומדים תורה. אחרי הפעם הראשונה שישבנו ללמוד תורה, כמות הלקוחות במסעדה הכפילה את עצמה. ככה המסעדה הלכה וצמחה, וכל פעם הייתי בא ואומר לו "בן שלי אהובי, אני גאה בך" ומחבק אותו. הוא היה עונה לי "לך תקלף את הבצל, מה באת סתם לשבת?".

מאז הידיעה על מותו של דין וההבנה כי הוא בנו של בעלי הפיצרייה השוכנת במרכז קייזר כבר עשור, עטפו תושבי מודיעין את שושני באהבה. פוסטים בפייסבוק קראו לציבור לקנות ב"כן לפיצה", ובשבוע שעבר גרף פוסט אחד מרגש במיוחד של תושבת העיר אלפי לייקים ומאות תגובות. "וואו, תושבי מודיעין, זה מדהים. אין לך מושג כמה אהבה הם מרעיפים עליי. את כותבת הפוסט בכלל לא הכרתי, ככה אני מתייחס לכל מי שנכנס לפה. פתאום העיר נשפכת עליי וזה כיף, אהבה אמיתית. כולם רוצים לבוא ולחבק, כולם רוצים להשתתף. הלב היהודי מפעם. אתמול בא לכאן מישהו מחיפה, שסיפר לי שראה אותי בתכנית הבוקר והיום כשהיה באזור החליט שהוא מגיע במיוחד אליי. זה מטורף מה שקורה כאן, באו אנשים ועשו פה פינת הנצחה לדין בתוך הפיצרייה. באו אנשים וראו שיש לחץ והציעו לעשות משלוחים בשבילי עם המכוניות שלהם. איזה כיף להיות בעיר הזאת. אם היה כאן ים מחר הייתי עובר למודיעין. העיר הזאת באמת מפרגנת ואוהבת".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, בזמן ששושני מתעקש שלא אצא ממנו בידיים ריקות ומכין עבורי מגש פיצה, מצטרפת לשיחה אימא מקומית שיושבת עם ביתה הצעירה בשולחן הסמוך. "תכתוב שציון הזה הוא איש מיוחד. רק עכשיו הזכרתי לו איך לפני הרבה שנים, כשהוא בכלל לא הכיר אותי, הוא ראה אותי כאן במרכז כשהייתי במצוקה וישר ניגש לעזור לי. תכתוב את זה, שיידעו איזה איש הוא".

(new)עידן הפרזול 13.1.20