(new)ויקטורי
כתבתנו בטהרן

כתבתנו בטהרן

יסמין מוטהדה ממודיעין נולדה באיראן ועלתה לארץ הרבה אחרי המהפכה האיסלאמית • למרות המרחק והשנים שעברו היא מדווחת באופן שוטף בפייסבוק ובבלוג על כל מה שמתרחש במדינה ולא מגיע לתקשורת הישראלית, מהעניים שמוכרים את אבריהם ועד לקניון סופר יוקרתי לאנשי השלטון

(צילום: פרטי)

"אפשר להוציא אותי מאיראן, אבל אי אפשר להוציא את איראן ממני", כך מסכמת בחיוך יסמין שלום-מוטהדה, בעלת החנות 'כסוף' במודיעין סנטר, את העיסוק הקבוע שלה בנעשה במדינה האיסלאמית בה נולדה וגדלה, גם אם עזבה אותה כבר לפני שנים רבות.

אנו פוגשים את מוטהדה בחנות שלה בשעת בוקר מוקדמת, וכבר בכניסה נשמעת השפה הפרסית בוקעת ממכשיר הסמארטפון שלה. "אני כל הזמן שומעת הרצאות בפרסית", היא מספרת ומוסיפה על הבלוג שהיא כותבת בשפה הפרסית באתר TIMES OF ISRAEL.

סופו של עידן

מוטהדה בת ה-57 (נשואה+5) עלתה לארץ בגיל 26, הרבה אחרי המהפיכה בה עלה לשלטון חומייני ונגמרת תקופת השאה שיצא לגלות. היא נולדה וגדלה בעיר קטנה שנקראת גולפאיגן בצפון המדינה, עיר בה התגוררו בעבר אלפי תושבים יהודיים. "היו בה ארבעה בתי כנסת וחיינו שם עד שעברנו לטהרן, כשבעלי רצה לעשות את התמחות שלו ברפואה. בזמן מלחמת איראן-עיראק, שנמשכה שמונה שנים, בעלי היה רופא בשטח, אליו היו מביאים את הפצועים שנפגעו מהלוחמה הכימית".

איך נראו החיים באיראן כילדה יהודית?

"האמת שאני אף פעם לא הרגשתי שונה בצורה מיוחדת מהשכנים שלנו. לא הייתה אנטישמיות באותה תקופה, והיחסים עם השכנים המוסלמים היו יחסי חברות. החברים שלי כילדה היו מוסלמים, בנוסף לחברות יהודיות שאחר כך עלו לישראל".

בשנת 1979, כשהייתה תלמידת תיכון, טלטלו את המדינה תהפוכות רבות שבסיומן חזר חומייני לאיראן ועיצב למעשה את דמותה כפי שאנו מכירים כיום. את המתרחש באותה תקופה גוללה מוטהדה בבלוג שלה כך: "האוניברסיטאות, בתי ספר וכל החנויות היו סגורים, רק החנויות למזון ובתי המרקחת היו פתוחים. אנחנו התלמידים היינו בבית, הימים היו עוברים עם מאות סימני שאלה. כל יום הרבה מטוסים מלאים בנוסעים היו יוצאים מהמדינה וחוזרים ריקים בחזרה. אבא שלי היה פעיל מאוד בחברה, היה איש מוכר ורב פעלים והייתה לו חנות בדים והוא היה מתעסק במסחר של שטיחים. הוא מאוד אהב את שאה ואת שלטונו. לכבוד יום הכתרתו של שאה והמלכה אבי בנה גשר מברזל ועליו היה כתוב ברכה באותיות מברזל לשאה ולמלכה. הגשר הזה היה מפורסם בעיר על שמו של אבי כ"גשר שלום"... אנשי העיר היו מודעים לפעילויות הציבוריות של אבי, הוא היה פעיל בשליחות העלייה הגדולה מהעיר גולפייגאן. היה ידוע שהוא הרבה פעמים טס לישראל והשם ציוני היה השם השני שלו בעיר. היו לו קשרים טובים עם כל האחראים במשרדים החשובים בעיר וכל אלו היו גורמים לו לדאוג כמה שיותר למה שיבוא עקב המהפכה האיסלמית באירן. אבי דיבר עם אמי ואנחנו גם שמענו.. הוא אמר לה שאם חס וחלילה יבואו אנשי מהפכה, מה עלינו לעשות ולמי להתקשר".

ומה קרה לאחר עליית חומייני לשלטון?

"הפחידו אותנו מאוד ממה שיקרה, אבל כשחומייני הגיע בחזרה לאיראן הוא אמר שהיהודים הם האחים של המוסלמים, ממש בנאומים הראשונים שלו. מאוד פחדנו שיבואו לתפוס את אבא שלי, אז באחד החדרים בנינו קיר נוסף שמאחוריו החבאנו את כל המדליות שאבא שלי קיבל בזכות הפעילות שלו למען השאה. אחר כך העברנו אותן לבור ענק שחפרנו בחצר ומילאנו מחדש. אלוהים יודע מי מצא את זה".

העלייה לישראל התאפשרה בקלות?

"לא, ממש לא. זה לקח לנו שנתיים או שלוש עד שקיבלתי דרכון. בסופו של דבר, כולנו ידענו תמיד שהמקום של היהודים הוא בישראל, לפחות אצלי בבית. יכולנו לעבור לארצות הברית, האחים של בעלי שם, אבל הוא רצה לעבור לישראל. הוא אדם שרואה 30-40 שנה קדימה. אני ושני הילדים שלי חיכינו שנתיים לקבל דרכון, וכל היהודים היו מגיעים פעמיים בשבוע למשרד בטהרן, וכל פעם שהיינו מגיעים היו "מסובבים" אותנו עם כל מיני תירוצים. באותה תקופה היה מאוד קשה לעזוב את המדינה. בסופו של דבר קיבלנו את הדרכון, אבל בכלל לא היינו בטוחים שנצליח לצאת מהמדינה. קניתי כרטיס לאיסטנבול, הלוך וחזור, כשבעלי חתם על התחייבות שאני חוזרת. לקחנו איתנו רק מזוודה אחת ולא יכולנו להיפרד מאף אחד. כשהגענו לשדה התעופה וקיבלנו את הכרטיס פתאום אמרו לי שיש בעיה ואני לא יכולה לטוס. התחלתי לצרוח עליו, המצאתי שהבת שלי חולה ובדרך לניתוח בגרמניה, ועד מחוץ לשדה התעופה שמעו את הצעקות שלי. כבר ראיתי איך מפרידים את המדרגות מהמטוס אבל בסוף הם נכנעו ונתנו לנו להמריא. באיסטנבול חיכו לנו שליחים של הסוכנות היהודית, שגם מהם פחדתי כי היו להם זקנים ומראה איסלאמי, אבל הם הרגיעו אותי. אני זוכרת שנחתנו בישראל וראיתי הדגל מונף..(דומעת), בלי פחד. לא האמנתי שאני כאן". 

מה ידעת על ישראל לפני שעלית?

"הגעתי לארץ וחשבתי שפה כולם יהיו עם כיפה על הראש וכל יום באים לכותל. עד שהבנתי שזה לא ככה. באיראן הראו לנו רק את החיילים הישראלים מרביצים לפלסטינים. היה לי פה הלם תרבות אמיתי. היה לי מוזר שאני יכולה לצאת מהבית בחצאית ובלי לכסות את עצמי באיזה חלוק כזה שלא רואים את הרגליים. פתאום יכולתי ללכת עם לק על הציפורניים ולהיכנס לכל משרד ממשלתי בלי שיאסרו עליי".

זנות בעיר הקדושה

מאיפה מגיעה השנאה לישראל?

"תראה, ליהודים אף פעם לא היה רע באיראן, גם עכשיו לא רע להם. מי שמסכן שם הם דווקא המוסלמים, כי מצבם הכלכלי של היהודים תמיד היה טוב. אין שם שנאה לישראל מצד העם האיראני, זה רק השלטון שהפך את שנאת ארצות הברית וישראל לכרטיס הביקור שלו. רק לפני חודשיים פורסמו סרטונים של סטודנטים שמסרבים לדרוך על דגל ישראל שצוייר על הרחוב, וזה למרות שבהפגנות שהיו אז השלטון הרג כמעט 1,500 אנשים. השלטון שם מאוד חזק, אף אחד לא חשב שהם יחזיקו מעמד במשטר דיקטטורי למשך כל כך הרבה שנים. בשם הדת הם עשו הרבה פשעים, עד כדי כך שהרבה אנשים שהיו דתיים עכשיו הם כבר לא".

מה עוד קורה באיראן?

"בגלל המצב הכלכלי הקשה יש הרבה תופעות שלא היו בעבר. המון צעירים לומדים באוניברסיטאות, מסיימים את הלימודים ונתקעים בלי עבודה. בגלל זה הם גם לא מתחתנים היום. כל הכסף הולך למימון משמרות המהפכה. רוב האיראנים הם אנשים נאורים, אנשי תרבות וספרות והשכלה גבוהה. יש תופעה מאוד נרחבת של זנות, אפילו בעיר משהד שהיא עיר קדושה. שם יש בתי מלון במיוחד לזה, העירקיים היו מגיעים כדי ליהנות מהנשים האיראניות. איך השלטון מאפשר את זה? זה קורה בחסות השלטון. הכל פומבי, צמוד לקבר של אחד האימאמים. אותן נשים יורדות לזנות בגלל המצב הכלכלי. לא מודים בזה בפומבי הרבה מהנשים הן נשואות והבעל שלהן יודע מה הן עושות. הן מביאות את הפרנסה הביתה. במשך השנים השלטון באיראן שלח כספים רבים לעיראק ולסוריה, למימון המלחמות שם. השלטון בנה שם בתי ספר, בתי חולים ומסגדים, למרות שיש  כפרים באיראן שאין בהם מבנים ראויים לתלמידים. אפילו אין חימום בכיתות והתלמידים נאלצים להצטייד בשמיכות מהבית. המצב העגום של העם האיראני כרגע הוא יוצא מהכלל ולא ניתן להשוות עם אף מדינה אחרת בעולם. מצד אחד יש אנשים שמחפשים בפחי הזבל אוכל, נאלצים למכור כליה או קרנית העין, ומצד השני יש  הרבה התקדמויות בנושאים הרפואיים. הניתוח הכי נפוץ באיראן אצל נשים הוא ניתוחי אף והזרקות בוטוקס ואצל הגברים אלו ניתוחי האף והאוזניים. לפני שנה נפתח בטהראן קניון מפואר שנכנסים ומסתובבים בו ברכב, ולוקח שבוע ימים אם רוצים להספיק לראות את כל החנויות. שם נמכרים כל המותגים הכי יוקרתיים שמגיעים מאירופה לאיראן, והקליינטים הקבועים הם המשפחות של החברי הכנסת, שרים והאייטולות".

את בקשר עם אנשים שנמצאים שם?

"אין לי כבר קרובי משפחה שחיים באיראן, לבעלי יש, אבל אני בקשר עם חברות ילדות. איך אנחנו בקשר? אתה רוצה שאתקשר אליה עכשיו? החברה שלי לא מפחדת. יום אחד היא התקשרה אליי בשיחת וידאו כשאני כאן בחנות עם הלקוחות. הראיתי לה את החנות והיא דיברה עם הלקוחות. היא מספרת שיוקר המחייה עלה בצורה דרסטית ולצעירים מאוד קשה להתחתן. היום האיראנים מביאים רק ילד או שניים כי קשה מאוד לפרנס אותם. הבנים שלה רק עכשיו מתחתנים, בגיל מבוגר יחסית".

מתי התחלת לכתוב על מה שנעשה באיראן?

"התחלתי לפני עשר שנים כמעט, אבל תמיד הייתי מאוד מעורה במה שקורה במדינה מבחינה פוליטית וחברתית. אני כותבת על מה שכואב לי. אני כותבת למשל על בית ספר יוקרתי שנפתח לילדי אנשי השלטון בצפון טהרן, או על רכבי היוקרה של חברי הפרלמנט שם. מאיפה אני מקבלת את המידע? היום בעידן הרשתות החברתיות הכל כבר בחוץ ומפורסם. יש לי מקורות באיראן ששולחים לי מידע, אבל הכל כבר דולף החוצה והכל זמין לכולם. לפני עשר שנים לא ידענו מה באמת קורה שם".

מי הקוראים שלך?

"בפייסבוק שלי אני כותבת בעברית בכוונה, גם מפני שלא כל האיראנים שעלו לארץ בגיל צעיר לא יודעים לקרוא פרסית. חוץ מזה אני מקבלת המון הודעות מישראלים שקוראים אותי, הם מאוד מתעניינים במה שקורה באיראן".

מה חשבת למשל על אובמה כשהוא ניסה להגיע אם איראן להסכם הגרעין?

"זה היה ידוע שאובמה עושה יד אחת עם השלטון באיראן, הוא היה שולח מזוודות של כסף לשם".

מה את חושבת שיקרה בסוף – איראן תתגמש או שתהיה מלחמה?

"הם עומדים מאוד חזק מול האמריקאים, הם מאוד קשים למרות שקשה להם. אבל אני חושבת שכל עוד טראמפ לא ירצה אחרת, לא יהיה שינוי במשטר באיראן. אם השינוי יבוא מבפנים? אני לא יודעת. אף אחד לא יודע וכולנו שואלים את אותה שאלה. זה יכול לקרות פתאום ביום אחד, כי כבר היו כמה רגעים כאלו בהם המהומות התפשטו. אבל ההפגנות שהיו לפני שנה דוכאו ביד מאוד חזקה, עם הרבה מאוד רציחות ומעצרים של מפגינים".

למה כל כך חשוב לך לעדכן על מה שקורה שם?

"אני חושבת שרוב האיראניים הם כמוני, אפילו כאלו שעלו לארץ לפני חמישים שנה. יש משהו בדם האיראני, בארץ הזאת, שלא עוזב אותך. אם הייתי רוצה לחזור לביקור? שאלה טובה. המון פעמים שואלים אותי את השאלה הזאת, אבל אני לא יודעת. יש לי את הזיכרונות שלי משם, וכל המקומות שאני זוכרת כבר לא קיימים יותר. הבית שגדלתי בו, האנשים שהיו שכנים, החנויות שביקרתי בהן. כל זה כבר לא שם. קודם שיתחלף שם השלטון, אחר כך אחשוב על זה".

(new)שלומי תבלינים 18.5.20