(new)ויקטורי
כך שברתי את החרם של אמא

כך שברתי את החרם של אמא

"יום אחד באתי אליה כהרגלי. היא ישבה בפתח הבית ברובע היהודי בירושלים, ובעודי גוחנת אליה לנשקה, ביקשה ממני שאלך הביתה ושלא אכנס אליה. הייתי המומה. לא הבנתי מה קורה. היא הביטה בי ואמרה: 'אני לא רוצה יותר שום קשר איתך, אל תבואי לכאן יותר, אני איתך גמרתי'" •  מתוך ספרה החדש של  ד"ר מגדה מלי כלנתר

ד"ר מגדה מלי כלנתר (צילום: אביגיל עוזי)

"שביל הפלאות" הוא ספר שכתבה ד"ר מגדה מלי כלנתר. הסופרת עבדה שנים רבות בחברת ארקיע, לימדה יוגה בכלא נווה תרצה, למדה גישור באוניברסיטת הארווארד, למדה באוניברסיטת ירושלים ובאוניברסיטת תל אביב תואר ראשון אחד, שני תוארי מאסטר ולימודי דוקטורט. כיום היא מטפלת משפחתית וזוגית העובדת לפי שיטת טיפול שפיתחה. היא בת 66, נשואה לשלמה (טייס לשעבר בחיל האוויר ויזם בתחום הבנייה), אם לשלוש בנות וסבתא של איתמר, רומי, דני ושחר.

"לכל אדם יש תדר ייחודי משלו המהווה חלק מהסדר הקוסמי. במהלך החיים ואפילו בשגרת היומיום שלנו, אנו חשופים להמון רעשים בתדרים זרים. כאשר החשיפה הזאת נהיית אינטנסיבית ושיטתית  היא מעמעמת ואף מכסה את התדר המיוחד שלנו. אני מנסה לשדר לנזכר את התדר הייחודי שלו, וכאשר הוא נזכר בו התדר מתרחב וגדל עד שהוא נעשה נקי וברור יותר ויותר. התדר המקורי נחבא בתוך הסיפורים של הנזכר. אני מזהה את התדר, קולטת אותו מבעד לסיפורים ומשדרת אותו בחזרה אל נזכר. הנזכר מזהה את האיתותים ומבקש עוד ועוד מהם, לכן הוא ממשיך להגיע. הידע הנקי מרחיב את עצמו והופך לשפה האישית, הטבעית והנכספת. אפשר לדמות זאת לתחנת שידור ששידרה צלול, נקי וברור אלא שהנקיות של השידור השתבשה במשך השנים כאשר תחנות מהסביבה החלו לשדר בתדר שונה. אני מנסה להזכיר לתחנה את יכולת השידור הנקייה שלה על ידי כך שאני משדרת לה אותות ישנים ונקיים. אט אט היא תעלה על התדר המקורי והנכון ושידוריה יחזרו להיות ברורים וחדים. כאשר התדר ברור וחזק, הוא לא יאפשר יותר לתדרים של תחנות שכנות לשבש אותו".

הנה קטע מהספר:

"בזקנתה של אמי נהגתי לנסוע לירושלים לפחות פעם בשבוע. הייתי מביאה לה פירות מיוחדים שהיא אהבה, גבינת עיזים אורגנית, לחם כוסמין. בכפר הערבי לצד הכביש הייתי עוצרת כדי להביא לה מי מעיין זכים. נהניתי לשמח אותה והיא נהנתה שאני משמחת אותה. האחיות שלי היו נוהגות לסחוב בשבילה סלי קניות עמוסים מהשוק, וכשהן היו מגיעות מתנשפות ומתנשמות, הן היו שומעות אותה מתפארת בסלסילת התאנים שקניתי לה אצל הרוכל הערבי. הן תמיד צחקו. "אנחנו מזיעות וממלאות אותה בדברים", אמרו, "ואת מביאה משהו קטן - והיא לא מפסיקה לשבח אותך". כשדיברתי בשבחה בפני אנשים הן היו תוהות: "את בטוחה שאת מדברת על אמא שלנו?" כן, נוצרו בינינו יחסים מאוד מיוחדים והיא מעולם לא הסתירה זאת. בשבילי היא הייתה סלע איתן ומורת נבוכים.

יום אחד באתי אליה כהרגלי. היא ישבה בפתח הבית ברובע היהודי בירושלים, ובעודי גוחנת אליה לנשקה, ביקשה ממני שאלך הביתה ושלא אכנס אליה. הייתי המומה. לא הבנתי מה קורה. היא הביטה בי ואמרה: "אני לא רוצה יותר שום קשר איתך, אל תבואי לכאן יותר, אני איתך גמרתי".

עד מהרה הסתברה לי סיבת כעסה. בשבוע שקדם לביקורי אצלה נסענו אני ובן זוגי ביחד עם אחי ובת זוגו למלון בטאבה שבסיני לבילוי סוף שבוע. אמי הייתה אישה דתייה ומיד עם שובו של אחי תחקרה אותו על האוכל שאכלנו. מובן שמה שעניין אותה היה אם אכלנו אוכל כשר או לא. אחי ענה לה שהוא ואשתו אכלו דגים, וכאשר שאלה מה מגדה ובעלה אכלו הוא ענה לה: "מה שמגדה ובעלה אכלו לא מענייני וגם לא מעניינך". מן הסתם השתמע מדבריו שאני ישבתי מתחת לחזיר מסתובב על הגריל וליקקתי את השומן שניגר ממנו. כל ניסיון להסביר לה שאני חפה מפשע עלה בתוהו.

ככל שאני מנסה לתאר במילים את הרגע הזה ואת עוצמתו, במציאות הוא היה דרמטי הרבה יותר. היא חזרה שוב ושוב על דבריה. היא טענה שלא ייתכן שאני עושה כל מה שאני רוצה ושאין לי אלוהים, שהיא לא רוצה איתי כל קשר ולכן שאעזוב מיד את ביתה ושלא אבוא אליה יותר. לא האמנתי למשמע אוזני. כשניסיתי להשחיל מילה ולהזכיר לה שאני בכלל לא אוכלת בשר, ושבכל שנותי בביתה מאז ילדותי הפרדתי את הבשר מהאוכל - ואילו היא זו שניסתה לשכנע אותי; "בשר", הייתה מרצה בפנַי, "הוא הכוח שבאוכל. את לא מבינה כמה זה בריא לאכול בשר...". כל טיעונַי זכו רק לעוד ועוד הטחות אשמה. ניסיתי להסביר שהמוסלמים בכלל לא אוכלים בשר חזיר. וגם על כך השיבה: "אבל מה עם הבעל שלך? הוא עושה מה שהוא רוצה". לבסוף פניתי אליה בפשטות ואמרתי לה: "תראי אמא, בתוך מערכת היחסים שלנו חמישים אחוזים הם שלי וחמישים אחוזים שלך. את לא רוצה לדבר איתי? בכך את לוקחת את החמישים אחוז שלך בלבד. את לא יכולה לקחת ממני את חמישים האחוזים שלי. את לא רוצה לדבר איתי? את לא חייבת. אני כן רוצה לדבר איתך. אני אמשיך לבוא ולהתקשר אלייך, כרגיל. אם לא תרצי לענות לי, אל תעני". נתתי לה נשיקה, שכמובן נהדפה, ויצאתי לדרכי לתל אביב.

מאז, כמנהגי תמיד, התקשרתי אליה פעמיים בכל יום. בבוקר מהעבודה ובערב מהבית. בכל פעם היא ניתקה את השיחה, לא לפני שהורתה לי לא להתקשר אליה שוב. התעלמתי מבקשתה והמשכתי להתקשר אליה. בכל ערב בנותי היו מאזינות בשלוחה של הקו ובכל פעם שהיא הייתה מנתקת צחקנו ביחד ואמרנו: "נראה מתי היא תישבר".

יום אחד כשהתקשרתי היא אמרה: "את נודניקית שאי אפשר לתאר", והמשיכה לשוחח איתי כאילו לא קרה כלום. הייתי מאושרת ומרוצה. הצלחתי לחדור דרך השכבות שהסתירו ממנה את היהלום המדהים שלה, היהלום שהכרתי טוב כל כך מאז ילדותי והייתי כה מחוברת אליו. הצלחתי לא לתת לה לתעתע בי ולגרום לי להאמין שהיא באמת דוחה אותי ושהיא אינה אוהבת אותי. היא הבינה שאני מבינה, ולכן לא יכלה להמשיך את המשחק. הבינותי שאמי הזדקנה, והיא בוודאי מהרהרת בהסתלקותה מן העולם. הבינותי שהיא משוכנעת שכאשר תגיע לשמיים, הקב"ה ישב על כיסא מלכותו ויאמר לה "נו, גברת כלנתר, לאן את הולכת? לגן עדן או לגהינום?" והיא תענה לו בטבעיות: "בוודאי שלגן עדן". ואז תמשיך ליתר ביטחון: "כבודו זוכר? התפללתי בכל בוקר ובוקר, למרות שלא קראתי עברית טוב; הלכתי לכותל בכל פעם שרגלי הצליחו לסחוב אותי; זיווגתי זיווגים לבחורות רווקות; שמרתי את כל המצוות, הלכתי עם כיסוי ראש. אתה זוכר איך בסיום צום תשעה באב הלכנו, בעלי ואני, לכותל עם מגש של אוכל ופירות כדי לעזור למבקרים לשבור את הצום..."

ממקום שבתו יהנהן הקב"ה בראשו ויאמר לה: "אכן, ללא ספק הרקורד שלך מצדיק גן עדן, אך מה עם הבת הסוררת שלך מגדה? היא לא מקיימת מצוות. מה עם האחריות שלך כלפיה?" היא תפרוש ידיים כלפי הוד רוממותו. "קב"ה יקר, אתה זוכר עד כמה כעסתי עליה? אפילו גירשתי אותה מעל פני. אינך יכול לומר שלא ניסיתי לתקן אותה, אך במו עיניך ראית, היא נשארה בשלה. ואני? אחרי הכול אל תשכח שאני אמא".

(מתוך "תאנים מרוכל ערבי")

(new)בשר בכפר, מוזל בכפר 26.8.20