(new)ויקטורי
בשם האם

בשם האם

שעות ספורות לפני מותה השלימה כהרמלה לנגנטל-נשר ממודיעין את ספרה "גן העדן הסגול", שמסע כתיבתו החל כאשר הייתה במצב של מוות קליני בו ביקרה לדבריה בעולמות אחרים, פגשה דמות מסתורית וקיבלה הנחיה לכתוב את סיפורה • מה שהחל על מיטת הניתוחים הפך למסע מחקר משפחתי חזרה לימי השואה, וכעת הוציאו ילדיה את הספר לאור

(צילום: פרטי)

אם אתם בעלי נטייה מוגברת לציניות ומקבלים פריחה מדיבורי ניו אייג' למיניהם, אולי כדאי שתדפדפו הלאה אל הכתבה הבאה.

אחרי הכל, הסיפור שלפניכם משלב בתוכו חווית מוות קליני וביקור בלא פחות מגן עדן, דמויות מסתוריות שנגלו שם והובילו למסע חקר משפחתי, וספר המשלב רומן וביוגרפיה משפחתית שהעמודים האחרונים בו נכתבו יממה לפני שהכותבת נפטרה על שולחן הניתוחים.

את הספר גן העדן הסגול כתבה כהרמלה לנגנטל-נשר, תושבת מודיעין שנפטרה בסוף 2017, וכעת הוציאו אותו לאור ילדיה. לנגנטל-נשר הייתה בת 62 במותה, אימא לשישה ילדים שנולדה בישראל בשנת 1955 לזוג הורים ניצולי שואה. "השואה הייתה מאוד נוכחת בבית שלהם, גם אנחנו גדלנו על זה. היה משהו בעניין הזה שבאופן אישי מאוד ריתק אותה וכל חייה התעניינה בזה. כל ספר או סרט שהיה קשור לשואה היא קראה וראתה", סיפרה השבוע אורי טל, בתה המתגוררת אף היא במודיעין.

לנגנטל-נשר הייתה בעלת דוקטורט בחינוך, עבדה כמנהלת ומפקחת במשך שנים רבות ולאחר מכן פנתה לכתיבת ספרי לימוד, בהן משתמשים עד היום תלמידים בארץ ובעולם.

הסיפור של "גן העדן הסגול" מתחיל כאשר לנגנטל בת ה-60 מגיעה לבית החולים לאחר שעברה התקף לב. "הגענו לבית החולים ושם היה ההתקף הדרמטי. הכניסו אותה מיד לחדר צנתורים והיא נכנסה ארבע פעמים למצב של מוות קליני. אחת מהפעמים הייתה ממש דרמטית, והרופאים כבר יצאו אלינו החוצה ואמרו שזה כנראה הסוף. אחרי עשר דקות שאנחנו כוססים ציפורניים במסדרון הם יצאו אלינו שוב בישרו שהצליחו להחזיר אותה".

מאותה נקודה מתחיל מסע שיקום דרמטי, לאחר שלנגנטל-נשר איבדה את יכולת הדיבור והתנועה, כולל קריאה וכתיבה. "היא הייתה כמה ימים במצב קשה בטיפול נמרץ ולאט-לאט התחילו להעיר אותה. הרופאים כל הזמן טפטפו לנו שנתחיל לחפש מוסד בשבילה. "תחפשו איפה לשים אותה, כי לא ייצא ממנה כלום. היא לא הייתה פה עשר דקות ואין מצב שתתאושש", אמרו לנו הרופאים".

למרות התחזיות השחורות של הרופאים, לכהרמלה היו תכניות אחרות לעתיד. "אני ישבתי לידה צמוד כל הזמן ומדי פעם ראיתי את העיניים שלה זזות לכיווני, כאילו מדברות אלי. גילינו שזה לא רק אתי, אלא גם עם האחים שלי וכל הקרובים. אחותי הקטנה נכנסה לחדר שלה אחרי שלא ראתה אותה שבועיים, ופתאום ראינו את העיניים של אימא נוצצות. אמרנו לעצמנו שהיא תחזור, היה לנו ברור שהיא תתאושש".

איך נראה מסע השיקום?

"לקח כמעט חודשיים עד שהיא התחילה לדבר, אבל מיום ליום ראינו שיש יותר ויותר תגובות, גם בגוף. אחרי חודשיים כבר התחלנו לנהל שיחות קצרות איתה, שלאט-לאט התארכו, ופתאום היא מתחילה לדבר איתנו על גן עדן. בהתחלה צחקנו על זה. היינו עושים משמרות ליד המיטה שלה ואני אומרת לאחי "תשמע, אימא קשקשה לי היום על גן עדן", והוא ענה שגם לו היא סיפרה את אותם דברים. זה התחיל מתיאורים של הפרחים שכל כך יפים והאוויר סגול, כל מיני דברים מצחיקים כאלה שלא חיברנו אותם. אחר כך היא כבר הפכה את זה לסיפור. בהתחלה היא לא הייתה מודעת בכלל למה שהיא אומרת, וכשסיפרנו לה על דברים שאמרה היא לא הבינה מאיפה אנחנו יודעים על זה ומי סיפר לנו. חצי שנה היא הייתה בבית חולים ובשיקום, ועם החזרה הביתה היא כבר ממש התאוששה.

היא סיפרה על המראה בגן עדן, על מרבדי פרחים עצומים, על האוויר והצבעים שם. היא תיארה איך פגשה שם את אימא שלה, שבדיוק קטפה ענבים באיזו כרם".

ולא חשבתם שהיא קצת השתגעה?

"בגלל שהיא הייתה מאוד עקבית בשמות ובסיפורים, אז לא ידעתי מה לחשוב. היא דיברה על ההורים שלה, על אחיה שנפטר, על הסבתא שהייתה בקשר טוב איתה. הכל התאים אז אמרנו וואלה, אולי יש פה משהו. היא גם הייתה מאוד רוחנית, נטייה שגם אני ירשתי, והתחביב שלה היה אסטרולוגיה. היא גם לימדה אחרים. אמרנו "טוב, זה מגיע מהשיגעונות שלה", אבל הסיפורים היו יותר עקביים ומוחשיים ככה שמאוד התלהבתי. כשיצאה מבית החולים היא גרה אצלי והיינו יחד24/7 וניהלנו המון שיחות. היא אמרה לי שיש מישהי שקוראים לה אנה, שהיא צריכה לכתוב עליה סיפור והיא לא יודעת מי היא. היא ידעה שהיא נרצחה בשואה, אבל לא ידעה מי זאת".

מכאן מתחיל מסע ספרותי-משפחתי, בניסיון לגלות מי היא אותה אנה מסתורית. "הדבר הראשון שהיא התחילה לכתוב היה הסיפור של אנה. היא מצאה גם יומנים ישנים שלה מגיל 16, בתקופה שסבתה שגידלה אותה הייתה על ערש דווי, ובהם היה המון מידע שהתחבר עם אותם שמות ואנשים עליהם סיפרה. שילמנו למישהו שיעשה לנו את אילן היוחסין המשפחתי, ומצאנו את אנה הזאת וחיברנו את השם לסיפורים. מסתבר שהיא הייתה בת דודה של אימא של אימא שלי, וגם היא כתבה יומן שחלקים ממנו התגלגלו למשפחה שאצלה התחבאה בפולין במהלך השואה. בשלב מסויים אותם קטעים מהיומן שלה חזרו למשפחה של אימא שלי. אותה אנה גדלה בכפר בפולין, על גבול אוקראינה, בו התגוררו גם סבא וסבתא שלי. הם גדלו יחד כנערים, וכאשר המלחמה התחילה כל משפחה ברחה לכיוון אחר. רק אחרי המלחמה הסבא והסבתא שלי נפגשו מחדש, התחברו והתחתנו. שתי המשפחות שלהם היו כמעט היחידות מהכפר שהצליחו לברוח".

מה גיליתם על אנה?

קודם כל גילינו שגם אנה אהבה לכתוב וניהלה יומן. אנה למזלה לא הייתה בכפר ביום בו באו ושרפו אותו, היא הייתה באוניברסיטה. כשהם ברחו הם ראו את בית הכנסת נשרף כשכל יהודי הכפר בתוכו. אנה לא שרדה את המלחמה, אבל היא הצליחה להפוך לפרטיזנית ולעשות משהו לפני שנתפסה ונשלחה לאושוויץ".

והגילוי הזה בעצם מתאים לסיפורים של אימא מגן העדן?

"כן, כשהיא הייתה במוות קליני היא ראתה קטעי חיים של ההורים שלה מתקופת השואה. אחרי שעשינו בדיקות באמת קיבלנו אישור שזה נכון, היא לא סתם המציאה את זה. קיבלנו גם מידע על מקומות המוות של חלק מהאנשים, שאחד מהם הוא אושוויץ, וזה הסתדר בדיוק על התאריכים גילינו".

כאמור, עם החזרה הביתה לאחר השיקום מתחיל מסע נוסף, מסע הכתיבה. "הייתה לאימא שלי יכולת כתיבה מאוד יפה, שלצערי לא מימשה לאורך כל השנים. ברגע שהייתה מסוגלת שוב לשבת על כיסא ולהקליד במקלדת, בערך שנה אחרי שהכל קרה, במשך שלושה חודשים היא פשוט לא קמה מהכיסא. הייתי שומעת אותה בלילות הולכת למחשב, יושבת כל הלילה ובונה את הסיפור. במובן הרגשי זה החזיר אותה לחיים".

כך, במשך שלושה חודשים צוללת לנגנטר-נשר אל כתיבת הספר ואל קורות בני משפחתה בתקופת השואה. באופן מפליא ביותר, השורות האחרונות בספרה נכתבו שעות ספורות לפני מותה. "הספר הזה באמת היה אקורד הסיום של חייה של אימא שלי, ברמה שכאשר הגיע התקף לב נוסף והיא הייתה צריכה לעבור צנתור או ניתוח מעקפים, אשפזנו אותה בבית החולים והיא חיכתה שם במשך שבועיים עד לניתוח. היא ביקשה שנביא את כל הניירת ואמרה שיש לה עוד כמה דברים לסיים שם. כמה ימים אחר כך היא נתנה לאחי את כל הניירת ואמרה לו "זהו, הכל מוכן. יש לכם את הרוב במחשב והשלמות שכתבתי כאן. תוציאו את הספר". אחי ענה לה שהיא תעבור את הניתוח ותסיים את זה בעצמה. למחרת, בניתוח מעקפים, היא נפטרה על השולחן. מאז לקחנו את כל הכתבים, עשינו את כל התהליך עם עורכת ספרותית והוצאנו אותו לאור. נשארה לנו מזכרת מדהימה מאימא, לנו ולדורות הבאים. אנחנו מקווים גם שהספר הזה יהפוך לסרט מתישהו".

טעימות מגן עדן

את ספרה של לנגנטל-נשר ניתן למצוא באתרי מכירות הספרים השונים ברשת. הנה כמה קטעים מתוכו:

החזרה מגן העדן לחיים:

"סבתא, אני רוצה להישאר אתך כאן. בבקשה", הפצרתי בה, וכשנוכחתי שסבתי אינה נענית לי, נמסכה בקולי מרירות קלה: "אם אתם מגרשים אותי מגן העדן המופלא הזה, למה בכלל נתתם לי להגיע?"

סבתא חייכה ברוך. "לפעמים צריך להזכיר לנשמה אהובה וקרובה את המחויבויות שלה. במצב כזה אנו יוצרים מוות זמני, ואחרי שהנשמה חוזרת לגופה הפיזי, היא מצליחה לבצע את משימותיה".

סבתא ליוותה אותי לשער.

"צר לי, יקרה. זה לא הזמן שלך", חזרה ואמרה סבתא הודל והתרחקה מהשער.

השקפתי שוב מלמעלה על גופי המוטל בחוסר אונים על המיטה, מוקף ברופאים ובאחיות. המסך שתיאר את פעילות הלב דמם, וקו ישר נמתח בו בלי פיתול אחד. הרופאים הפעילו מכשיר חשמל, וזה הכה בי קצובות כדי לגרום ללב להתניע מחדש.

התבוננתי בסבתא שהלכה והתרחקה ממני. הייתי בטוחה שאזכה לרחמיה ואשאר עמה, אבל סבתא נעלמה.  הסתובבתי בחוסר נוחות וצנחתי שוב לתוך הבור השחור.

בלית ברירה חזרתי למקום שממנו באתי.

שמעתי את אנחת הרווחה של הרופאים, כאשר חזרתי לנשום בכוחות עצמי וליבי החל שוב לפעום.

גן העדן המופלא נעלם. סבתא הודל נעלמה גם היא. אבא, אמא ואחי נעלמו. גם אנה היפיפייה נעלמה ואתה גם מוטק. את האיש שאנה רמזה עליו, בעל העיניים המאירות, לא הספקתי להכיר.

 

קטע מיומנה של אנה (ספטמבר 1939)

"תתאבלי, אנה, תתאבלי”, אמרה דונקה ברוך.

כך ישבתי "שבעה" בביתם של האוקראינים הטובים דונקה ורומק. קרעתי את בגדיי על משפחתי – על אמי רבקה, על אבי יויינה, על דודתי חיה, על אחיי האהובים אריה־לייב ונחמן ועל סבתי האהובה קריינדל. התאבלתי על משפחתי ועל כל יהודי דביני.

"לפחות אני יודעת היכן הם נרצחו", חשבתי בלבי. "רומק דאג לקבור את אמי וסבתי והשאיר ציון שאוכל להגיע אליו, אבל אם אמות, לא נותר אף אחד שיתאבל עלי. אף אחד לא יישב עלי 'שבעה'".

נשבעתי לעצמי שאנקום את מות יקיריי.

 

קטע נוסף מיומנה של אנה (ינואר-יוני 1942)

אני קשרית – מעבירה מידע בין קבוצות הפעילים בארמיה כדי לתאם פעולות משותפות. העברתי מידע גם לפרטיזנים יהודים, שהצליחו להסוות את עצמם וללחום ביערות ובכפרים נגד הנאצים. הפרטיזנים היהודים לא ידעו פחד. כל אחד מהם חש כאילו הוא אחרון היהודים עלי אדמות, ועליו להילחם בשטן הנאצי כדי להחזיר את הכבוד האבוד של העם היהודי.

פאול קיים את הבטחתו: הוא הודיע לי שהמחתרת עומדת לקבל משלוח גדול של אקדחים ותחמושת, שנשלח לקרקוב מהמחתרת הסלובקית. למעשה זו התוצאה של המשימה שביצענו בוורשה.

עכשיו פאול מתכנן פעולות הסחה כדי שחברי המחתרת יוכלו להעביר את המשלוח ולהסתירו.

(new)שלומי תבלינים 18.5.20