(new)ויקטורי
החיים הם סיפור

החיים הם סיפור

מפגש מקצועי עם לקוח שרכש ממנו דירה הביא את איש הנדל"ן עמי גבעתי ממודיעין, להקדיש שלוש שנים לכתיבת רומן מתח: "מי שאוהב את הז'אנר ימצא פה ספר עם קוד אחר וקצב שונה לגמרי ממה שהוא מכיר"

(צילום: סימה גבעתי)

איך מגיע איש נדל"ן ממודיעין לכתוב במשך שלוש שנים ספר מתח? אם תשאלו את עמי גבעתי, יזם נדל"ן ותושב העיר, התשובה טמונה במפגש מקצועי שגרתי עם לקוח.

"זה התחיל ממישהו שמכרתי לו דירה במודיעין. הוא היה חוקר פרטי שהתמחה בבוגדים/בוגדות. הוא עלה על סטראט אפ. הוא היה הולך לצימרים שמשכירים חדרים לפי שעה, שוכר כמה חדרים ומתקין בהם מצלמות סמויות. כשהיה רואה שמגיעות שתי מכוניות לאותו חדר, היה רושם את המספרים, מברר מי הבעלים ומגלה שמדובר בזוג שבוגדים בבני הזוג שלהם. במקום לסחוט אותם, הוא היה פשוט פונה אל בני הזוג שלהם ואומר להם שבלי כוונה עלה על בעלך/אשתך ויש לו סרטון מוכן. במקום שיתחילו במעקב אחריהם בעלות כספית גבוהה, הם יכולים לקנות ממנו את ההוכחות. מהסטארט אפ הזה הוא קנה דירה, כן? משרפה מספר 17 שמורה לו בגיהנום...(צוחק)

למרות שמעולם לא כתב ספר לפני כן, אותו מפגש מעיר משהו אצל גבעתי, ומשם הדרך כבר ברורה למדי: "אמרתי לעצמי שזה סיפור אמיתי הבחור הזה, למה שלא אכתוב משהו? אז כתבתי סיפור על איזה ג'קי אחד, טיפוס נכלולי כזה, שעושה את המעשה הזה. ואז אמרתי רגע, אם הוא היה נופל על איזה עבריין, מה היה קורה? אז התחלתי לקחת את הדמויות אחורה. אני מאוד אוהב את הדבר המורכב הזה שנקרא בני אדם, אוהב לחקור את מה שמניע אותם. התחלתי להעשיר את הדמויות ופתאום הן התחילו לתפוס כנפיים ולכתוב את עצמן. אני הייתי רק הקלדן, העלילה התחילה לרוץ".

גבעתי, (52, נשוי+3) הגיע למודיעין כבר בימיה הראשונים. "אני מאלף המשפחות הראשונות שנכנסו לגור פה בתחילת 1997. עבדתי בחברת בנייה שבנתה פה פרויקט באזור העירייה. התאהבתי בדירה ובהזדמנות, וגם באנשים. כשמכרנו את הדירות ראיתי שמגיע לכאן חומר אנושי טוב וזה הדליק אותי. החלטנו לנסות לשנתיים-שלוש, אם יהיה טוב נישאר, ונשארנו וגידלנו פה ילדים".

בניגוד לדימוי הסופר המתבודד בעליית הגג ומקדיש את חייו לכתיבה, הסיפור של גבעתי שונה, אולי מציאותי יותר. "פתחתי חברה משלי לפני 12 שנים, שעוסקת ביזמות, בנייה ושיווק פרוייקטים. בתוך כל העבודה הדי אפרורית של להתעסק הרבה בחוזים ומספרים, חסר משהו לנפש. כך מצאתי את עצמי פותח את הלפטופ בלילות ורושם כל מיני אפיזודות. לאורך השנים יצא לי פה ושם לכתוב, בעיקר בימים אפרוריים כאלו. לימים, כל הפתקאות האלו, פה 150 מילה, שם 300 מילה, התאגדו וראיתי שיש שם משהו מעניין. לפני בערך ארבע שנים החלטתי לתפוס את העניין ברצינות ולכתוב סיפור".

איך בעצם ידעת איך כותבים ספר בז'אנר הזה?

"אני אוהב לקרוא המון, מכל הז'אנרים, אבל בעיקר ספרות מתח. זאת הסטייה שלי, כך שאני יודע בדיוק איך אמור לבנות סיפור כזה. איך העלילה צריכה להתפתח וכולי. אני קורא ורואה שהרבה פעמים אני יודע בדיוק איך העלילה תתפתח ומה יקרה בסוף ואיפה יגיע הטוויסט בסיפור. החלטתי שאני לא רוצה לכתוב כזה סיפור, אלא משהו אחר. מי שאוהב ספרי מתח ימצא פה ספר עם קוד אחר לגמרי וקצב שונה ממה שהוא מכיר. בכל פרק קורה משהו. יש אנרגיה לספר הזה, הוא נע בין סיפורים ודמויות והכל מתחבר בסוף. אני קורא עכשיו ספר שזכה לביקורות מהללות, אבל יש בו המון פרקים שלא קורה בהם כלום. בספר שלי יש אנרגיה, יש תסיסה.

מה אתה יכול לספר על העלילה והגיבור הראשי?

"הדמות הראשית היא של בחור בשם דוד, בחור טוב, מלח הארץ. הוא עבר טראומה בצבא שרודפת אותו, מפעילה בו משהו. הוא מצא את עצמו קופא בסיטואציה מסויימת בשירות הצבאי, והוא החליט שלעולם לא יקפא שוב במאבקים וסיטואציות כאלו. בשלב מסויים נופלת לו לידיים הזדמנות אדירה בתחום הנדל"ן, כזאת של פעם בחיים, רק שעל העסקה הזאת יושב גם הגיבור השני בספר ומתחיל להיווצר חיכוך ביניהם. בהתחלה בכלל בלי שהם יודעים אחד על השני, אבל אחר כך החיכוך גדל ואיתו גם האקשן והדברים מתעצמים. קורים דברים שמרימים את העסק הזה לגבהים, שבסופו של דבר גורמים לנו לשאול את עצמנו שאלות: מה באמת חשוב לך? איך הייתי פועל בסיטואציה כזאת?".

מה בעצם הרעיון המרכזי בספר?

"הספר הזה מציב מראה עכורה על נפשו של האדם, שבחתירה להישגים מוכן לוותר על יחסים, מוסר וזהות עצמית. זה הרעיון. בסופו של דבר שניהם הולכים לאיבוד בתוך מה שייצרו בעצמם. אני לא יכול להאשים אותם בטוב וברע, זאת הסיטואציה וזה טבעו של האדם. לפני הרבה שנים קראתי איזה משפט שהיה על מקרר: "ילדים מוכנים לוותר על הישגים בשביל יחסים, מבוגרים מוותרים על יחסים בשביל הישגים". אנחנו רואים אנשים עושים זאת בשביל קריירה, בשביל תואר או פרויקט חדש שקיבלו. לא רואים את הילדים שנים עד שפתאום מגלים שהם כבר באוניברסיטה, או שמגלים שהאישה שישנה איתם במיטה היא בעצם כבר לא השותפה שלהם לדרך. בספר הקצנתי את העניין כמובן, כשהגיבור שלנו מפסיד הרבה מאוד דברים בדרך כדי לשמר את ההישג שלו, וגם היריב שלו. שניהם חוטאים בתאווה הזאת".

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

"אני כתבן של לילה. כשכל הבית הולך לישון אני מוציא את הלפטופ ויושב לכתוב. לפעמים יוצאות לי 150 מילה ולפעמים 2,000 מילה. לא כתבתי ברצף ומדי פעם העלילה הלכה לאיבוד ומחקתי פרקים שלמים. לקח לי שלוש שנים לסיים את הכתיבה. זה ספר לא קצר. אז התחילה שנה של עיבוד שאתה נותן לאנשים לקרוא ולתת תובנות. עם התובנות האלו אתה הולך ומתקן, ואחר כך יש את שלב העריכה הלשונית, תהליך ארוך ומורכב בו אתה מתקשקש עם הספר עד שהוא על המדף. ואז באה הקורונה וסוגרת את המדף...(צוחק).

פרק 1: רמלה, שלהי 1976

"החיים ברחובות רמלה של שנות השבעים לא נועדו לרכי לבב. כילד הפכת מהר מאוד לטורף או לקורבן. האלימים, המופרעים, הנחושים, אלה שחנן אותם האל במנת משכל גבוהה מן הממוצע ואלה שהתמזל מזלם להיוולד למשפחה שניזונה מפשעים קטנים ובינוניים, היו הטורפים. כל השאר בילו את חייהם האומללים בפחד ובמתן שירותים לאחרים שתפסו מקום מעליהם בשרשרת המזון.

החלכאים והנדכאים, שהסתפקו במיקום משפיל בתחתית הפירמידה, נהנו מעליונות מסוימת רק על קבוצה מצומצמת אחת — האשכנזים. בודדים בלבד השתייכו לקבוצה הנדירה הזאת בעיר המתפוררת, שבה אנשים שכחו את אלוהים והוא בתמורה זנח אותם.

וכך מוצא את עצמו יורם גורנשטיין — ילד אשכנזי, ורוד ועגלגל, שזה עתה הגיע למצוות — גורר את רגליו מבית הספר לביתו בתום יום שבו כבש את ספסל הלימודים, אך לא למד בו דבר. השיעור האמיתי חיכה לו בהמשך הדרך. שמש הצוהריים קפחה על פדחתו שצימחה פלומת שיער אדומה, קצוצה וקשה כשטיח של מפתן דלת.

המרחק מבית הספר לביתו לא עלה על קילומטר ומחצה, אולם השיקול באיזו דרך לבחור היה קשה במיוחד.

במשעול האחד היה עלול לפגוש את חבורת זילבאווי, ילדי משפחת אוספי גרוטאות וברזל, שכל עניינהּ בחיים היה לבזוז ילדים רכים בדרכם חזרה מבית הספר מדמי הכיס שלהם ומהסנדוויץ' או מהפרי שנותר בתיקם. כשלא מצאו שלל בתיק של קורבנם, כילו בו את זעמם במכות, כדי שיזכור — בפעם הבאה שיבחר בדרך הזאת, יש עלויות למעבר — מס דרכים שעליו לשלם.

בנתיב השני היה סיכוי גבוה לפגוש את זמי המטורף. אף אחד לא ידע מהיכן בא השם הזה, האם היה זה קיצור של זעמי או שזה סמי עם ז' בהתחלה. בכל אופן, מדובר היה בבחור אכזר במיוחד מסוג הפסיכופתים, שטובלים חתולים חיים בבנזין ומדליקים אותם רק כדי ליהנות ממופע האימים של החיה הנשרפת, רצה ומתפתלת בלהבות אל מותהּ. הוא היה מפשיט ילדים קטנים (ויש הטוענים שעשה אף יותר מזה) ונותן להם לחזור עירומים לבתיהם.

עמדה בפניו גם האפשרות להסתכן בדרך השלישית, זו שעברה בתוך אזור משכנן של שתי כנופיות רחוב שסחרו בסמים, ומדי פעם נלחמו ביניהן על שטחי מחיה, ואבוי היה לו למי שנקלע לאזור בזמן מלחמה, אפילו אם היה זה ילד שאך עתה מלאו לו שלוש־עשרה.

היום הוא החליט שלא לקחת סיכון, ובמקום ללכת באחת משלוש הדרכים בחר ברביעית שהייתה הדרך הארוכה ביותר הביתה. העובדה שהחלטה זו שילשה את המרחק לביתו לכדי חמישה קילומטרים, לא עמדה מול הפחד שחש הבוקר, כשמעין צינה חוללה וטיפסה במעלה עורפו, מבשרת כי משהו רע עתיד להתרחש.

 

חצי שעה אחרי שיצא מבית הספר, כשעבר ליד החורבה הנטושה ששימשה מחסה לנרקומנים ולדרי רחוב, שמע קולות מצוקה בוקעים מבעד לחלונות השבורים במבנה המתפורר.

החיים הקשים ברחובות לימדו אותו להתעלם מקולות שכאלה ולהאיץ את צעדיו במנוסה מעניינם של אחרים.

ענן האבק שעטף את הבניין החרב, שברי הזכוכית בחלונותיו שהזדקפו והתחדדו כניבי טורף, והקולות המשתנקים של צרחות חנוקות טמנו בחובם בשורות רעות.

הוא רצה לברוח, לרוץ אל ביתו ולשקוע בספרים שהיוו מקלט ומפלט לנפשו, אך משהו לכד את מבטו. בזווית העין, מבעד לפתח הפרוץ בחזית החורבה, ניבטו אליו זוג עיניים גדולות, כחולות, במבט מתחנן וקרוע. כף יד מטונפת, גדולה ושעירה חסמה את פיהּ הנאנק במצוקה.

הייתה זו ילדה שלא מלאו לה יותר משלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים. הם היו שלושה, שני נערים בני שש־עשרה לערך ששימשו קהל לגבר שנראה היה כבן שלושים.

האיש השמן, השעיר שעמד בגבו אליו, במכנסי שק שמוטים ובגופייה בלויה, אחז בראשה בחוזקה, מתעלם מפרפורי ידיה העדינות ומפיתולי גופה הדקיק. נראה היה שמצוקתה רק שימשה דלק לאחיזת ידו האיתנה על פיה.

תמשיך ללכת, תברח! תמשיך ללכת, תרוץ, אל תסתכל לאחור! הדהד קול ההיגיון בראשו הכתום, בידיעה ברורה שהשלושה עומדים לצלק את הילדה השברירית לנצח, אולי אפילו להרוג אותה אחרי שיפיקו הנאה סדיסטית מגופה הקטנטן.

תמשיך, תמשיך, אל תחשוב! זה היא או אתה — הקול בראשו המשיך להפציר. הוא הגדיל את צעדיו בניסיון להתחמק ולברוח ממצפונו כשזעקה כשל חיה פצועה קרעה את השמיים, יללה של ממש. הוא הרגיש את הרטט בבטנו, את החבטה בחזהו. הוא עבר לדום, נשימתו נעצרה אף היא.

אולי רק יפריע להם, אולי כשיראו שיש עד ראייה למעשה, יפסיקו לפרק זמן קצר, לרגע חסד שייתן לילדה הזדמנות לברוח, לנוס מגורל כה אלים.

לא הייתה זו החלטה, רק תגובה אנושית של רגע בלי מחשבה. הוא הסתובב ורץ אל תוך המבנה החרב בכוחות שלא ידע שיש לו.

בכניסה אסף בשתי ידיו ברזל זווית חד־קצה כרומח, שהיה מונח בפינת החדר, איתו פרץ אל תוך החלל המרכזי ששימש פעם, בימיו הטובים של המבנה, כטרקלין או כחדר אוכל. שני הנערים עמדו בגבם אליו והתבוננו בתשומת לב מיוחדת בגבר הגוהר במכנסיים מופשלים מעל לילדה הקטנה, שהתפתלה כמו תולעת דרוסה תחת מגף כבד.

האוויר בריאותיה אזל תחת הכובד והמצוקה, שפתיה האדומות הכחילו, ונראה כאילו כל כוחה הושקע במאמץ להביא מעט חמצן אל גופה לפני שתיפח את נשמתה.

הצחנה עמדה באוויר, ריחות של שתן וצואה, אבק וריקבון מילאו את החדר. לניחוחות המזוויעים נוסף ריח הזיעה שניגרה על גופו השמנוני של הגבר הגוהר.

"תפסיקו! תעזבו אותה!" צעק יורם בכל הכוח שהצליח לגייס, אך קולו המתחלף, כקולות של מתבגרים רבים בני עשרה, נשמע יותר כצווחה צייצנית מאשר צעקה. התוצאה הייתה יותר מצחיקה ממאיימת.

הגבר התרומם, הרים את מכנסיו וקשר את חגורתו מעל לגופייה. בגדיו המטונפים היו בלויים ומרופטים. קווצות השיער הרטובות מזיעה שדבקו לעורו וכיסו את כל ראשו, פניו וגופו, שיוו לו מראה של פרימט שחור.

"אני רואה שיש לנו עכבר בבית..." נהם השעיר.

"תעזבו אותה! תעזבו אותה!" המילים נצעקו בהנפת הברזל מעל ראשו. דמעות של פחד התפרצו מעיניו וזלגו על לחייו. יורם לא מצא מילים אחרות לזעוק. הוא היה במצוקה אמיתית. הילדה הישובה על הרצפה, גררה את עצמה ונדחקה לפינת החדר, אוספת וחובקת את ברכיה אל חיקה בשתי ידיים רועדות, ממררת בבכי תוך שאיפות עמוקות וקולניות. רק עכשיו מצאה את האוויר שאחריו תרה בטירוף לפני שניות אחדות. שריקות חולניות בקעו מגרונה התפוח מחנק.

הגבר השעיר ניתר אל יורם במהירות מפתיעה נוכח ממדיו המגושמים. הברזל הונף, אבל לא במהירות ובנחישות הדרושות במצבים שכאלה. עוד בטרם הגיע הברזל ליעדו, הלם הבבון בכל כוחו בפניו של יורם. קול פצפוץ עז נשמע כשלסתו נבקעה ושן שבורה ניתזה מפיו.

יורם נפל הלום לחלוטין מעוצמת ההתקפה. ראשו פעם בחוזקה. נוזל חם וצמיגי מילא את פיו וניגר על סנטרו. הוא כרע על ארבע והתבונן בהלם בשלולית הדם, שהלכה וגדלה לנגד עיניו על רצפת החדר.

"עכשיו תלמד מה עושים לעכברים שמפריעים לי ליהנות בבית שלי", נהם הבבון השעיר. הוא נעמד כשני מטרים מאחורי יורם שעדיין כרע על ברכיו, התקדם במרוצה כמו שחקן כדורגל שבועט כדור עונשין לשער ריק, הניף את רגלו השמאלית העצומה ובעט בכל כוחו באשכיו של יורם. רעש החבטה של נעל גסה המנתצת את חלציו של יורם, מרסקת אשכים ואגן, זעזע את כותלי החדר. גופו הקטן הושלך קדימה כבובת סמרטוטים.

האור בחדר כבה, כך גם הרעש והריחות.

הוא שקע במהירות...

טובע בתוך העלטה."

(new)בשר בכפר, מוזל בכפר 26.8.20