על שלושה ועל ארבעה

איילת לוין
2014-07-31 01:00:00
2014-07-31 01:00:00

למשפחת כנען ממודיעין יש ארבעה בנים לוחמים ביחידות רגליות. ארבעתם הוקפצו לגזרות שונות כשהחל מבצע "צוק איתן". שלושה מהם ללב הלחימה בעזה. שבועות רבים ארבעת הבנים "הופקדו" בידי הצבא, עוד בימי מבצע "שובו בנים" לחיפוש אחר החטופים בגוש עציון. מאז הם כמעט לא ביקרו בבית, למעט גיחות נדירות וקצרות. הקשר בין ההורים לבנים היה מועט והמתח היה בשיאו. "סיוט", כפי שמספרת האם זהבה. "לא דמיינתי שיבוא יום שארבעתם יהיו במכה אחת במצב כזה", היא אומרת. "היו תקופות ששניים היו ביחד בשירות. אחד לחם בעופרת יצוקה. אבל כשכולם ביחד שם זה סיוט, זה פי ארבע דאגה. הדאגה היא לא לכולם יחד אלא לכל אחד בנפרד. כל פעם זה בא ממקום אחר. מהרגע שנכנסו קרקעית התרסקתי. בהתחלה הייתי חזקה יותר. רציתי לחזק אותם וחשבתי חיובי, אבל ככל שעובר הזמן זה קשה יותר".

ביום שלישי יצא בן, הבכור לבית כנען, לגבול הצפון להחליף את לוחמי הנח"ל. זאת לאחר שכבר קיבל צו 8 בתחילת "צוק איתן". שלושת הבנים האחרים, צח (27) מילואמניק בגבעתי, רן (25) מ"פ בצנחנים בקבע וגל הצעיר ביותר (20) חייל גולני הנמצא בקורס מפקדים,  עדיין נלחמים ברצועה. 

נפגשנו עם ההורים ביום שלישי, מיד לאחר שחמישה חיילים מקורס מכי"ם נהרגו בגבול הרצועה. "היום היה אחד הימים הקשים ביותר", סיפרה זהבה. "כל חייל שנופל זה קשה, אבל בגלל שהם היו מקורס מכי"ם מהפלוגות של גל, ממש דאגתי. לא שמעתי מגל כבר שבוע, אז התקשרתי לרן לבדוק מה עם גל. הייתי חייבת לדעת מה קורה איתו, איפה הוא ומה הוא עושה. הוא אמר לי 'הכל בסדר'. הם לא אומרים יותר מזה. הם עובדים מאד קשה ואנחנו כמעט ולא שומעים מהם".

מתי מרגישים את הקושי ביתר שאת?

"ימי ראשון מאד קשים עבורי. אני חושבת לעצמי 'עברו שבועיים, מה הלאה? עוד שבוע כזה?' מאין אשאב את הכוח לעבור שבוע כזה נוסף? לא רואים את הסוף. זה לחץ ומתח בלתי נגמרים. ביום שישי האחרון היתה אמורה להיות בריתה לנכדה הראשונה שלנו. התינוקת בת החודש וחצי של בן. כמובן שבמצב הזה ביטלנו".

משפחת כנען היא מוותיקי האזור. הם הגיעו למכבים לפני 25 שנים ולפני 17 שנים פתחו את החנות הראשונה במודיעין סנטר – "כנען תכשיטים".

אתם מצליחים לשמור איכשהו על שגרה?

זהבה: "לא. אני בקושי מגיעה לעבודה. אני תמיד מוצאת מי שיחליף אותי, אני לא יכולה להיות שם בימים האלה. לפעמים אין לי ברירה, אבל אין לי חשק וראש להתרכז בעבודה. אני לא יכולה גם לשבת בבית. היום למשל תכננתי לנסוע למשפחה בירושלים לקבל תמיכה, לראות את אמא שלי והאחים. אני נפגשת עם חברות, עם המשפחה במודיעין… אני לא רוצה לראות טלוויזיה כי זה גורם לי לרדת יותר למטה ולשקוע במחשבות. המשפחה והחברים מעודדים וזה עוזר. אפילו לקוחות ומי שמכיר את הבנים נכנסים לחנות כדי לתמוך, להגיד מילה טובה. זה מאד מחזק".

שמעון, הכנת את הבנים למה שנחשפים במלחמה?

"להכין לחוויות ולמראות הקשים במלחמה אי אפשר. אבל הם גדלו על ברכי הצבא וערכיו, בבית עם משמעת ורצון עז לתת ולתרום ובקהילה שדחפה למיצוי עצמי גבוה ככל האפשר במסגרת הצבאית. ארבעתם ספורטאים והם מוכנים ככל האפשר".

איך אתה מתמודד?

"אני ממשיך בשגרה. מגיע לעבודה כי צריך להקרין כוח. בפנים לא קל, אבל מתמודדים".

לא הייתם מעדיפים שלא כולם יהיו לוחמים?

שמעון: "זה לא עניין של העדפה, אצלנו זה בדי אן איי לדורי דורות. זו המסורת המשפחתית מאה שנים אחורה. ידענו גם נפילות ופציעות ואירועים לא קלים במשפחה, אבל זוהי המסורת אצלנו. אבא שלי נפל בשבי הירדני והוחזר אחרי שנה עם 45 קילוגרמים פחות ממשקל גופו. אחיה של אמי נפל בעטרות ב-1948. אבל זו חלקת האלוהים הקטנה שלנו והמדינה שלנו וחייבים לתת ולתרום כל אחד במשמרתו".

זהבה: "כשהקטן התגייס ביקשתי ממנו שלא ילך להיות לוחם. פניתי לליבו וניסיתי לשכנע אותו לשרת בצבא בתפקיד פחות מסוכן. אמרתי לו 'גלצ'יק – שלושה בנים קרביים זה מספיק. אבל לא היה עם מי לדבר. הוא רצה גולני והסביר כי לתרום לצבא ולמדינה זה רק בדרך הזו".

"משדרים חוסן כלפי חוץ"

גם דודו גלבוע, יו"ר האגודה למען החייל במודיעין, הוא אב לשלושה בנים קרביים המשרתים ביחידות מובחרות שונות, שלושתם נמצאים בימים אלו בעזה. השניים הגדולים – אלעזר (33) ודור (24) הם קצינים ביחידה מובחרת שגויסו בצו 8. הבן הצעיר דן (22) משרת בסדיר. דודו עצמו מגיע כל יום לחזית ועובר בין פלוגות החיילים הנמצאים על גבול עזה עם חבילות מלאות כל טוב. גם במשפחת גלבוע האב דודו משדר חוסן והאם – יעל – פותחת קצת יותר את סגור לבה.

יעל, איך את מרגישה בימים אלה?

"פיזית אני בסדר. נפשית קשה לנו. אנחנו משדרים חוסן כלפי חוץ, כלפי הילדים, אבל אני דואגת וזה טבעי. אני לא ישנה הרבה, אנחנו דרוכים, הטלוויזיה דלוקה ללא הפסקה והטלפון פתוח. אתמול הלכתי לישון בשתיים בלילה והתעוררתי בחמש בבוקר. אבל ממשיכה. אני עם הילדים בקייטנה ונמצאת לצידם, עוברת את היום, אוספת את עצמי ככל האפשר ובולעת המון רוק".

את מדברת עם הבנים על בסיס יומיומי?

"אנחנו לא מדברים בטלפון כל יום. פתחנו במשפחה קבוצה בוואטסאפ ואנחנו מסתמסים כל יום. אני לא צריכה שהם יגידו לי הרבה, רק שיכתבו שהכל בסדר. והם כותבים בין פעולה לפעולה, בהפוגות. אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלהם ושלי על דיבורים מעבר לכך, הם צריכים להיות חזקים וממוקדים ועם שיקול דעת. יש זמן לדבר על הכל, אחרי שזה ייגמר. אני לא רוצה לדבר איתם על הדברים הרעים כדי לא להפיל את רוחם. חשוב שיהיו חזקים. לרוב אני מפגינה מולם חוסן, אבל יש פעמים שיורדת דמעה והם יודעים שאנחנו דואגים להם, אבל לרוב משתדלים להיות ענייניים".

דודו, מה אתה אמרת לבנים כשיצאו לעזה?

"תלכו בשלום, תחזרו בשלום. תהיו פייטרים, ומה שלא יקרה – תילחמו עד טיפת הדם האחרונה". 

(צילום פרטי)

כתבות נוספות

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

"עמית סוסנה היא השראה"

לאחר שהתראיינה לעיתון ניו יורק טיימס וסיפרה כיצד נפגעה מינית בידי מחבלי חמאס בשבי בעזה, הגיבו הבוקר משפחות החטופים

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

לעיר העתיד דרוש חזון סביבתי

גדעון בכר מעמותת "תושבים משפיעים במודיעין" מסביר מה צריך לעשות כדי להציל את הטבע המדהים העוטף את מודיעין מתוכניות פיתוח עתידיות: ממעבר עילי לבעלי חיים, דרך הקמת אגמון קבוע באזור שבין העיר למכבים, ועד להגנה על השטחים הפתוחים שבמערב

המשך קריאה »

להשאיר את טומי

מאז פרוץ המלחמה מביא עימו לעבודה המאבטח בנתיב זבולון, תושב העוטף, את כלבו שחרד מהדי הפיצוצים בעזה. מאז הפך הכלב לאטרקציה, עד שהגיעה ההוראה שאוסרת על כניסתו למתחם. העירייה: "הנושא בבדיקה"

המשך קריאה »