השבוע התפרסמה בעיתון "דה מארקר" כתבה על מיכאל בן שטרית, תחת הכותרת: "נהג המשאית שהפך למנהל". מאז פרסומה הוצפו בן שטרית וברנקו וייס בפניות מכלי התקשורת, כי כנראה יש ביקוש גדול לסיפורים מעוררי השראה כמו זה של מנהל התיכון ברעות. סיפור בו דור שלם של נערים מקבל הזדמנות שנייה, בעידן בו החינוך המקצועי נדחק לפינה מול הפופולאריות ההולכת וגדלה של לימודי הסייבר והמדעים.
"שהילד יילך לעבוד"
מיכאל בן שטרית (נשוי+3 המתגורר בגדרה) נולד להורים יוצאי מרוקו, כבן השמיני מבין 11 אחים ואחיות. בילדותו חיה המשפחה בטבריה ולאחר גירושי הוריו הוא עובר להתגורר בבית שמש. ילדותו עוברת עליו ועל משפחתו כמעט לכל אורכה מתחת לקו העוני. "אבא שלי לא עבד והתקיים מקצבת ביטוח לאומי, ואימא התפרנסה כאחות סיעודית ופועלת ייצור במפעלים. תמיד היינו מתחת לקו העוני. הדירות שבהן גרנו היו בדרך כלל של עמידר, 3 חדרים. מדי פעם היו מנתקים לנו את החשמל או המים בגלל איחור בתשלום. הייתי נער שכונות מצוקה".
בגיל 12 נשלח בן שטרית ללימודים בישיבה חרדית ליטאית בירושלים, אולם לאחר שלוש שנים חזר לבית שמש לאחר שהחליט שזה לא המקום עבורו. בבית שמש הוא נרשם לתיכון דתי וגילה את הפערים העצומים בידע שצבר, לאחר שבישיבה החרדית למד רק לימודי קודש. "בבית הספר אמרו שאני בעל יכולות נמוכות, והאמת היא שזה גם לא הטריד אף אחד. אף אחד לא התעניין בי. דחפו אותי ללמוד חשמלאות. שרדתי חצי שנה עד שהמנהל קרא לאמא שלי ואמר לה: "הילד חמוד אבל חבל על הזמן, שילך לעבוד". לאחר השיחה עם המנהל נפלט למעשה בן שטרית ממערכת החינוך, התחיל לעבוד במוסך בבית שמש ולאחר זמן קצר חזר לבדו לטבריה. בגיל 16 כבר שכר לעצמו דירה והתחיל לעבוד בשלל עבודות, מספריית וידאו, דרך מועדון סנוקר ולאחר מכן הפך לספר ועבד במקצוע עד לגיוסו.
עוד לפני הגיוס, בן שטרית מצא את עצמו מסובך עם החוק לא מעט פעמים. כיום הוא אינו שש להרחיב על כך את הדיבור, אולם בכתבה בדה מארקר סיפר המנהל המוערך על רוטינה של נערים אבודים, כזאת בה ההסתבכות עם החוק היא די שגרתית לאחר קטטות ואירועים דומים. בין השאר מונתה לו קצינת מבחן ובסיומו של התהליך מול החוק הוא מתגייס לצה"ל במסגרת פרויקט נערי רפול.
גם במסגרת החדשה דרכו של בן שטרית לא התחילה באופן חלק, ואחרי זמן קצר הגיע לכלא צבאי שם בילה חודש שלם. "רציתי לעזוב את הצבא, התייאשתי, אבל הייתה לי מפקדת שלא ויתרה עלי, ואמרה שתעשה הכל כדי שאסיים את הקורס. היא הייתה האדם הראשון שנתן לי הזדמנות בחיים. הילת אופנהיימר שמה. אחרי הרבה שנים נפגשנו במקרה כאן במודיעין. היא מנהלת תיכון בעיר (תיכון עירוני ג'. ע.ק). אנחנו בקשר טוב היום. היא נתנה לי להרגיש שאני שווה משהו וזה הגיע בדיוק ברגע קריטי, כי אם לא הייתי נשאר בצבא, ברור שהייתי חוזר לעבריינות ולפשיעה ולהרגשה שאני לא שווה כלום ושלא ייצא ממני כלום".
פגישה עם עולם אחר
לאחר שחרורו מהשרות הצבאי, בו שימש כנהג משאית, התחיל לעבוד בן שטרית כנהג חלוקה בעלית. כמה שנים אחר כך פגש את רעייתו לעתיד, מושבניקית מטל שחר, מפגש החושף אותו לעולם אחר מזה שהכיר עד כה.
"היא גדלה בעולם אחר לגמרי. רבע שעה נסיעה מבית שמש, אבל מרחק עצום מבחינת דרך חיים וגישות. אחרי שלושה חודשים עברנו לגור יחד במושב, ופתאום ראיתי משהו אחר בחיים. ואז הגיע השינוי הגדול. בפגישות בערבים במושב הכרתי את החברה הטובה שלה, אסתי, שנשואה לסמי, שהיה מנהל בנק טפחות בבית שמש. בשיחות האלה גיליתי שסמי, שבסך הכל היה מבוגר ממני בכמה שנים, גדל בשכונת המצוקה דורה בנתניה להורים קשיי יום. ההבדל הוא שהוריו שמו דגש על הלימודים ודאגו שתהיה לו תעודת בגרות ושהוא ילמד באוניברסיטה. הסתכלתי עליו והבנתי שגם אני יכולתי להיות כמוהו אם הייתי לומד".
התובנה הזאת הובילה את בן שטרית שביום אחד החליט לסטות מדרכו, להיכנס למכללת 'אחווה' ולהירשם ללימודים לבגרות. אחרי שנה וחצי, שבמהלכה עבד בלילות ובסופי השבוע, יצא בן שטרית משערי המכללה כשהוא מחזיק בבגרות מלאה בהצטיינות. "בשביל לממן את התואר הראשון הייתי קם ב-2:00 בלילה, לוקח משאית של השכן, ממלא אותה בכוסברה, נענע ופטרוזיליה, ונוסע לחלוקה בשוק מחנה יהודה. ב-7:00 בבוקר הייתי חוזר למושב, מתקלח ונוסע ללימודים באוניברסיטה. פעמיים בשבוע עבדתי בניקיון דירות. הייתי גם שוטף את אולם הספורט של בית הספר היסודי במושב. בסופי השבוע שמרתי כל הלילה. כל מה שרציתי זה להיות אחר, מוצלח יותר, מוכשר יותר. בגלל ההצטיינות קיבלתי מלגה משר החינוך דאז, זבולון המר, והתקבלתי ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה. סיימתי גם את התואר הראשון בהצטיינות והתחלתי ללמד באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת אחווה שבה למדתי לבגרות. החיים שלי השתנו. מנהג משאית עם תשע שנות לימודים – למרצה באוניברסיטה בגיל 30".
גם ממרומי הסטטוס החדש שלו, בן שטרית לא הרים את כפפת הקיפוח. "יש לי תסכול מהאנשים, כי אם מנהל בית הספר שבו למדתי היה רואה בי אתגר, הוא היה זוכה להצלחה גדולה. בבסיס שלי תמיד הייתי אדם טוב. זו לא בקשה מוגזמת לגבי ילד שהיה במסגרות חרדיות לתת לו ליווי נוסף, או תוכנית מיוחדת. לי לא עשו אפילו שיחה, ואחרי חצי שנה אמרו לי שאני מבזבז זמן. אבל אין לי כעסים על המקום שבו נולדתי וזה גם לא מקדם שום דבר. מה יעזור לי להאשים את המדינה בקיפוח?"
"היה דרוש אומץ"
את דרכו אל עבר משרת הניהול של ברנקו וייס במודיעין, החל בן שטרית לפני כעשור. "אז החלטתי ללכת לעבוד עם ילדים בסיכון. הגעתי לתיכון במודיעין והתחלתי לעבוד כמורה ומחנך. אספתי תלמידים שלא מתפקדים ולפני עשר שנים פתחנו כיתה ראשונה. היתה לי מנהלת שזיהתה שאני מתחבר אתם. זאת הייתה הצלחה גדולה שלאחריה עברתי לנהל כיתות כאלה בכל בתי הספר במודיעין. העיר רק התחילה אז להתמודד עם נערים שהולכים לאיבוד. לפני שש שנים פתחתי את בית הספר ברנקו וייס לנוער בסיכון, עבור תלמידים שנשרו מהמסגרות הנורמטיביות הרגילות בבתי הספר האחרים בעיר".
שש שנים לאחר הקמתו, בן שטרית מתגאה בהישגים אליהם הגיעו הוא, צוותו ותלמידיו: "אנחנו בית ספר מצטיין ברמה ארצית, עם 80% זכאות לבגרות מלאה. הממוצע בבתי ספר כמו שלנו הוא 30%. אנחנו עם 100% גיוס לצבא ובתפקידים משמעותיים. בוגר שלנו סיים עכשיו קורס קצינים. יש לנו הישגים גדולים בתחום החינוך הערכי והחברתי, תלמידים מתנדבים במסגרות עירוניות, חונכים ילדים, מתנדבים במועדון לילדים פגועי מוחין. יש לנו קבוצות מוסיקה ותיאטרון ברמה גבוהה".
מה מאפיין את התלמידים שמגיעים אליכם?
"אפשר להגיד שכולם נשרו ממסגרות אחרות או שהיו בדרך לשם, היו בתהליך של נשירה סמויה. תלמידים לא מתפקדים. כל הסיפור של ברנקו וייס במודיעין הוא סיפור של אומץ. ראש העיר פעל כאן באומץ".
למה אומץ?
"משום שבמודיעין, עיר עם סטטוס סוציו-אקונומי גבוה, לפתוח בית ספר לנושרים זה מעשה שיש בו אמירה. להודות שיש קשיים. אני יודע שיש רשויות חלשות ממודיעין, בהן ראשי העיר לא מוכנים לפתוח בית ספר כמו שלנו כדי שלא יהיה תיוג".
ויש תיוג? התלמידים מרגישים פחות טובים מאחרים בבתי ספר בעיר?
"ההצלחה של בית הספר יצרה מצב שאין לנו שום קושי של תיוג או דימוי שלילי. להפך, יש ביקוש גדול. אני מקבל טלפונים מתלמידי כיתות ח' בעיר ששואלים מה צריך כדי להגיע אלינו. התקשר אלי ילד ושאל: "כמה שליליים אני צריך לקבל כדי להגיע לברנקו וייס?".
מה גורם להם לרצות כל כך להגיע לכאן?
"היחס האישי, המורים שהם כמו משפחה, האקלים הבית ספרי שמאוד מקדם מעודד הצלחה. הליווי האישי הופך בתוך שלוש שנים תלמיד שהיה זקוק לליווי יד ביד לתלמיד שהשמיים הם הגבול בשבילו".
יש הורים שקשה להם עם המעבר של הילדים לברנקו וייס?
"יש. חלק מההורים מתקשים בהתחלה לקבל את העובדה שהילד יילך למסגרת ייחודית. אחר כך, כשהם רואים את התוצאות והחוויה הנהדרת שהילד עובר כאן, הם כבר שולחים גם את האחים. יש לנו תלמידים שהם כבר דור שלישי כאן".
בניגוד לערים אחרות, חלשות ממודיעין, בהן קיימות שכבות מצוקה המולידות תלמידים חלשים, כאן בעיר הסיבה לקיומו של בית הספר פחות ברורה לעין. "למה במודיעין? כי תמיד יש תלמידים שבמסגרת גדולה, כמו רוב התיכונים בעיר, הולכים לאיבוד. תלמידים שבפרק זה של החיים צריכים יותר הכוונה, יותר ליווי אישי. אלא תלמידים שבבתי ספר אחרים יוצאים להפסקה ולא יודעים לאן ללכת".
אז אלו רק תלמידים שהמערכת פספסה?
"הרבה מהם חוו גם חוויות רבות של כשלון. תלמידים עם לקויות למידה שלא אובחנו בזמן. אין פה בכלל שאלה של יכולות. יש כאן תלמידים עם איי-קיו גבוה משלי. יש פה שאלה של רק מסגרת מתאימה, מפני שאת הבגרויות הם עושים בדיוק כמו כולם".
בית ספר עוטף
אז מה בדיוק סוד ההצלחה של תיכון ברנקו וייס במודיעין? לדברי בן שטרית, שמתרגש עד דמעות תוך כדי ההסבר, הכל טמון במחוייבות. "קודם כל, ההצלחה היא גם של הילדים, שהם הגיבורים האמיתיים. נוצרה כאן מערכת שהאנשים בה מגוייסים לטובת התלמידים בלי פשרות, הכל בדרך להצלחה של התלמיד. היינו עכשיו במרתון של שבועיים לקראת הבגרות במתמטיקה. אני מדבר בטלפון עם מורה והיא אומרת שהיא מכינה עכשיו פשטידה, שיהיה לתלמידים שבאים אליה הביתה בערב ללמוד. תסתכל עכשיו מהחלון פה, אתה רואה את המורה שיושבת עם התלמידה בכלל על שולחן המזכירה? כולם מגוייסים כאן, צוות של אנשים עם לב גדול. יש פה מעטפת שלמה, טיפולית רגשית וחברתית ואנחנו עובדים עם התלמיד 24/7 בכל תחומי החיים. יש רגעים שאני מסתובב בבית הספר ולא מאמין שאני המנהל של המקום הזה. אני, הילד שאמרו לו ללכת לעבוד במוסך, ובסוף אני המנהל של האנשים האלה שהם ההפך הגמור מהמנהל שהיה לי".
התלמידים מסתכלים עליך אחרת אחרי שהם שומעים את הסיפור שלך?
"כן, יש תלמידים שבאים מרקע של מצוקה כלכלית ואחרי שהם שומעים את הרקע ממנו אני באתי, קל להם יותר להתחבר אלי. חוויית החיים שלי משמעותית. נכון שזה מורכב. כל זמן שהחוויה נשארה כמו שהיא, לא הייתי שמח לספר עליה, אבל ברגע שהפכתי את העוני, הקשיים, הדחייה וחוסר האמון למשהו שגרם לי להצליח, אז זה דווקא גרם לי להתחיל לספר. אני מרצה בכל הארץ. זה נותן לי ביטחון. ההצלחה שאני חווה גורמת לכך שאני לא מתבייש שגדלתי כילד עני ואפשר לצאת מזה".
יש כאן גם כשלונות?
"אין כשלונות משום שכל תלמיד שנכנס לכאן, יוצא מפה במצב הרבה יותר טוב מאיך שנכנס, יוצא עם כלים טובים יותר לחיים. קח לדוגמא שתי בנות שסיימו את הלימודים אצלנו לפני שלוש שנים. הן לא הצליחו ללמוד וסיימו עם מעט מאוד בגרויות. עכשיו אחת מהן ניגשת לבגרות במתמטיקה והשנייה נרשמה ללימודי חינוך. זה מראה שאולי אתה לא רואה את הפירות באותו רגע, אבל זרענו זרעים של הצלחה, נתנו דחיפה להבנה עד כמה לימודים מקדמים בחיים".
בניגוד לצורת החשיבה המקובלת על בתי ספר כדוגמת ברנקו וייס, בן שטרית מסרב לקרוא לתיכון בשם תיכון מקצועי. "זה תיכון עיוני-טכנולוגי. לא נכון בעיני לקבוע להם מקצוע בגיל זה. מי שירצה אחרי הצבא ללכת להיות חשמלאי או מה שיבחר, יילך ויעשה קורס ויעסוק במה שירצה. אסור למסלל אותם כבר בגיל 16 לחיים. זאת תקרת זכוכית שאחר כך קשה מאוד לצאת ממנה. זה היה הסיפור שלי".
בתמונה מיכאל בן שטרית. "כל מה שרציתי זה להיות אחר, מוצלח יותר, מוכשר יותר" (צילום: אינגריד מולר)
