באמנות של מגזרות נייר, פותחת ואומרת נעמי שפירא, הכול הפוך ממה שאנחנו נוהגים לחשוב. "לגיליון נייר לבן אין כל ערך. ככל שמתחילים להוריד ממנו חלקים הערך שלו עולה וזה מנוגד לעולם המודרני בו נוהגים לחשוב שככל שיש יותר ויותר הערך עולה. המרקם הזה, היחס בין היש והאין, הוא הייחודיות של המגזרות וזו גם תמונת החיים המיוחדת של כל אחד, המהות והעומק, כי אם יש הכול אז אין כלום. אמנות מגזרות הנייר ממחישה את זה: צריך לשמוח גם בדברים החסרים. הרי כל ההמצאות הגאוניות הן נוכח זה שחסר משהו. בהולנד לא ממציאים טפטפות והתפלת מים, רק בישראל שתמיד חסרים בה מים מחפשים המצאות גאוניות כאלו".

עיטור אנדרסן

נעמי שפירא נולדה בקיבוץ יפתח בשנת 1963, הוריה ואחיה עדיין מתגוררים שם. היא גרה בכפר האורנים ואת קירות ביתה מעטרות רבות מהמגזרות שהכינה לאורך השנים. ברזומה שלה לגם איורים לשלושה ספרים בהם גם "גברת מגזרת", ספר ילדים מאת נטלי בלהסן,  שזכה בעיטור אנדרסן לאיור מטעם הארגון הבינלאומי IBBY לשנת 2012.

 כילדה וכצעירה חולמנית ומלאת אמונה הרגישה נעמי תמיד שונה מאחרים אך השתדלה להתאים את עצמה לתרבות הקולקטיבית בקיבוץ. "הייתה לי אמונה מאז שנולדתי, הייתי הולכת בטבע ומתפעמת מהיופי, מהאסתטיקה, ממגוון הריחות והצבעים, הפרחים והעצים" היא מספרת. "יום אחד מצאתי את עצמי מדברת עם אלוהים ואומרת לו כמה אני אוהבת את מה שברא. הוא היה עונה לי. כשמדברים עם אלוהים צריך לשים לב כשהתשובה מגיעה, אם לא שמים לב לתשובה אנחנו מפספסים את האמונה. זה בא בקודים שצריך לפענח ונדרש רצון בשביל זה. אני אישה מאד מאמינה ומרגישה את החיבורים החזקים".

איך נראים החיים בקיבוץ כילדה שונה?

"תמיד עשיתי מאמץ גדול לסגור ולהסתיר את העולם הפנימי שלי וזה דרש הרבה כוחות. כל מה ששודר אלינו היה בדיוק ההיפך מזה. עד היום אני חשה שאמונה, לאו דווקא קיום מצוות, זה מרתיע ומפחיד אנשים שלא נמצאים בתוך זה. אם את נמצאת בתוך חברה ששמה לה לדגל שאין אלוהים זה לא קל. גם ההורים לא היו מודעים לזה כי לא גיליתי. צריך לזכור שבאותה תקופה אף אחד לא התמקד בדברים הפרטיים שלו, במיוחד לא בקיבוץ. אז לא התעסקו בדברים אישיים, בסיפורים אישיים. היה יותר משקל לקולקטיב, לעשייה חברתית ופוליטית. לא התעניינו במה את מרגישה. הרבה שנים נדרשה ממני הסתרה".

עד כיתה ד' גרה נעמי בלינה משותפת ואחר כך עברה ללינה משפחתית. "לפני הצבא גרתי שנתיים בקרית שמונה בקומונה ובהדרכה. בצבא הייתי ביחידה קרבית ואחר כך למדתי עיצוב גרפי. סיימתי ללמוד לפני תקופת המחשב אך אז התחילו המחשבים, למדתי לעבוד על מחשב וזה מה שהשאיר אותי במקצוע. לאחר סיום הלימודים עזבתי את הקיבוץ והתחלתי קריירה מקצועית של הרבה שנים. עבדתי עשר שנים בכל מיני חברות, ניהלתי חברת מולטימדיה וכבר הרבה שנים אני עצמאית. להיות עצמאית דורש הרבה אמונה, אני לא מתפרנסת מאמנות אלא מעיצוב גרפי".

איך הגעת לעיסוק במגזרות?

"התחלתי עם המגזרות בגיל 19 כשהיינו מכינים קישוטים לסוכה. זה ריתק אותי, לפתוח את המגזרת ולראות איך היא נראית. עד היום אני ילדותית בעניין הזה, כשאני מקפלת וגוזרת אני מחכה לראות את התוצאה. כשנפתחה התערוכה באוניברסיטת תל אביב עם כל התמונות מ"גברת מגזרת" היה אירוע בנוכחות נציגת ארגון אנדרסן, עורכת הספר  יונה טפר ואתי אנקרי ששרה. אני הזמנתי הרבה ילדים לאירוע ובחלק שלי עשיתי מצגת על נגזרות נייר ונתתי לילדים למשש אותן. הכנתי המון מגזרות בבית, קיפלתי וגזרתי, חילקתי לילדים שישבו בסבלנות והקשיבו. זה היה יפה לראות איך הם פותחים בעדינות ונזהרים שלא לקרוע. אמרתי להם שהם צריכים להעריך אותי על כך שכבר כמה ימים הצלחתי להתאפק ולא לפתוח את המגזרות שהכנתי…זה המקום של הילדותיות, לחלום ולטוס לגבהים".

איך מתבצעת העבודה על המגזרות?

"בעבר נהגתי לצייר בעפרון על הנייר, חתכתי והפכתי כדי שזה ייצא נקי. היום אני עושה הכול במחשב. לפעמים אני מצלמת ואז מציירת את זה וגוזרת. אני כל הזמן מחפשת טכניקות חדשות, בנייר עם חורים יש המון אפשרויות. בספר "גברת מגזרת" ציירתי ידיים גוזרות כדי להראות איך הגברת גוזרת לעצמה את החופש, להמחיש איך ממש עושים את החלום".

גשר פנימי

הקשיים שחוותה נעמי בילדותה גרמו לה לקושי רגשי אך לימים זה הפך לברכה. "אחרי תהליך של שנים הצלחתי ליצור גשר בין האמונה ומה שאני חווה בפנים לבין תקשורת עם אנשים בחוץ ואז החלו הנסים לקרות. הספר שלי "חברים מקשיבים לקולך" הוא תוצאה של זה שמצאתי את הגשר. זה התחיל דרך האמנות, השיחות עם אנשים והרבה גילויים רוחניים".

הספר "האיש ששתל עצים" הייתה היציאה הראשונה לאור של נעמי עם המגזרות לפני שלוש עשרה שנים. "אחר כך הייתה הפסקה, עבדתי המון זמן, גם רגשית, על ספר יונה הנביא ואז התחלתי את "שיר השירים" ואת הפסוקים. לפני שנים עשיתי תמונת מגזרת גדולה מאד עם טקסט של שיר השירים. חברה שראתה אותה ביקשה שאכין לה גם משהו. היא עברה על הטקסט בתמונה ובחרה פסוק אחד כדי שאעשה לה ציור שלו. יותר מאוחר כשעבדתי על הספר הבנתי שהפסוק הזה "חברים מקשיבים לקולך" יהיה שמו של הספר כי הוא מהות הכול- נשים שמדברות ומקשיבים לקולן. בספר יש פסוקים שנבחרו על ידי נשים ולפיהם צוירו המגזרות. פניתי לנשים בסביבה הקרובה שלי וביקשתי שיבחרו פסוקים מהתנ"ך, פסוקים אישיים. מהפסוקים שקבלתי יצרתי 26 מגזרות נייר. במשך כשנתיים ניהלתי פגישות עם כשליש מהנשים, באופן קבוע מדי שבוע, ושוחחנו על הפסוקים שלנו. זו הייתה מעין תרפיה מיוחדת, מקרבת ומחברת אותנו לעצמנו – אחת לשנייה וכמובן גם ליהדות. הוצאתי ספר הכולל את 26 מגזרות הנייר עם הפסוקים שנבחרו וסיפורים שהנשים כתבו: כיצד המילים התנ"כיות פוגשות אותן בחייהן הפרטיים היום. מבחינתי זה לא רק איור אלא יצירת אמנות שבאה עם הטקסט. גם בספרים האחרים ציירתי את הטקסט עם פרשנות שלי, אך בספר הזה זה היה שונה. הפסוקים נכנסו לפנימיות שלי ועשיתי עבודה רוחנית שהתוצאה שלה היא היצירה".

לפני שש שנים הספר "חברים מקשיבים לקולך" הוביל לתערוכה גדולה ויציאה לאור. הספר האחרון, "גברת מגזרת", מספר על גברת מנייר שגרה בבית מנייר וכל עולמה הוא נייר. "הסופרת, נטלי בלהסן, ראתה תערוכה של נגזרות נייר, היא נדלקה על זה ורצתה לחשוף את האמנות הזו, זה חלק מהחזון שלה" מספרת נעמי ומוסיפה שכאשר הקריאה לה הסופרת את הסיפור בטלפון בפעם הראשונה הייתה לה תחושה מוזרה כאילו הספר נכתב עליה. "הרגשתי שיד אלוהים נוגעת בי ונותנת לי הזדמנות. דרך איור הספר עברתי תהליך של הזדככות והתמודדות עם סיפור חיי האישי וגם אספתי הבנות רוחניות בעלות משמעות".

בעקבות היצירה הפסקת להסתיר את האמונה ואת העולם הפנימי שלך?

"הייתי צריכה אומץ לבוא עם האמונה שלי. כשהתחלתי לדבר על זה הייתי כבר בת שלושים. זו בעיה של כל הילדים שיש להם עולם פנימי וצריכים למצוא גשר בינו לבין העולם שבחוץ. זה מסע לא פשוט שכל האמנים, מוסיקאים, סופרים או מדענים מתמודדים איתו. קשה להעביר את התוכן הזה לאנשים אחרים. אצלי הסיפור התמקד באמונה".

פעם, בעבר, חשבה נעמי שמגזרות נייר הן דבר קטן. "היום אני מבינה שזה תלוי בי עד כמה זה גדול ואני יודעת שגם דרך נייר עם חורים ניתן להעביר עולם שלם, מחשבות, רגשות. מהתגובות של אנשים שמסתכלים על התמונות אני לומדת שיש להן חשיבות ואפשר לקבל מהן תובנה על האמנות".

מה נתנה לך הדרך שעשית?

"הרבה פעמים אנשים מרחיקים את החלום שלהם ואומרים: אין לי מיליון שקל בשביל לעשות את זה, אבל חלומות הם לא כל כך יקרים, לפעמים זה נעוץ בדברים פשוטים כמו שאני התחלתי לגזור כילדה קטנה. בסדנאות בבתי ספר אני מספרת שהתחלתי בגיל שלהם ופשוט המשכתי והגעתי עם זה רחוק. צריך ללכת עם החלום וגם לא לזלזל בדברים הקטנים. המגזרות בשבילי הן מערכת התיווך בין העולם הרוחני שלי לבין עולם המעשה. אני רואה במגזרות מסרים עמוקים ונעים לי שהאמנות שאני עוסקת בה נוגעת בי ברובד עמוק. היום אני מנסה יותר ויותר לפנות זמן לזה. זו אמנות שלוקחת המון זמן, למרות שיש כאלה שבאות באש פתאומית וקורות מהר, אך גם זה גוזל זמן. שלחתי שני פסוקים מהספר לתערוכה בין לאומית במוזיאון למגזרות נייר בגרמניה. בתערוכה היה קהל מאד מגוון ולמרות שאף אחד לא קרא עברית הם הגיבו חזק ואפילו הבינו במה מדובר. הייתה תחושה שהדברים עוברים, זו הייתה חוויה חזקה. דרך המפגש הזה הבנתי דבר חשוב, שזו אמנות אמיתית שנמצאת על המפה. לקח לי הרבה שנים להגדיר את עצמי כאמנית וזה דורש גם עשייה בשטח. חלק מהעניין זה להיות נוכח, שיכירו אותך, להגיד בלי לפחד מה יגידו. אמנות זה דבר שבא מתוך הקרביים ומי שעושה אותה עושה מסע שלם, חיפוש משמעותי". בימים אלה ועד סוף החודש מוצגת התערוכה שלה מגזרות נייר בספריה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. אתם מוזמנים!