בשנת 1992 מסלול החיים של אמיר מאיר נראה כמו של כל צעיר בן גילו. הוא נולד ב- 1974 בהרצלייה וגדל כבן הצעיר מתוך שלושה במשפחתו. כנער הוא אהב לגלוש על סקייטבורד והספורט ליווה אותו מאז ומתמיד. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון במגמה הביולוגית התגייס לגבעתי. "בשנת 1991 התגייסתי, סיימתי מסלול והגעתי ל"רובאית" בתפקיד של קשר מ"פ.
ב- 25.10.92, כשהיינו בדרכנו בחזרה מסוף שבוע בבית, נכנסנו ללבנון והשיירה שלנו עלתה על מטען צד. המטען גרם לנזק גדול, בסופו של דבר התברר שחמישה מהחבר'ה נהרגו וחמישה נפצעו, אולם בשטח נמנו שישה הרוגים וארבעה פצועים. אני הוגדרתי שם כהרוג השישי. הסיבה היחידה שבגללה אני נמצא כאן היא ד"ר מיקי הלברטל, כירורג ילדים והיום סמנכ"ל בית החולים רמב"ם בחיפה. עד לאחרונה הכרתי את הסיפור שלנו רק משמועות, מחברים ומהפצועים שהועלו למסוק וראו אותי מוטל בשטח עם ראש מרוסק והיו משוכנעים שאני מת. מהכתבות בעיתונים שקראתי במהלך השנים הבנתי שהיה רופא מילואימניק שהגיע לחלץ את הפצועים והציל את חיי אבל אף פעם לא שמעתי ממקור ראשון מה קרה".
פגישה בהפתעה
את מה שבדיוק אירע שם גילה מאיר לראשונה הודות לשלושה תלמידי מגמת תקשורת בכיתה י"ב בתיכון מו"ר, עומר טוהר, זיו קולס ויאיר כהן. "עומר מתאמנת אצלי עם אימא שלה וכשסיפרתי לה שהייתי פצוע אנוש והשתקמתי היא החליטה לעשות את פרויקט הגמר שלה על הסיפור שלי. שני חבריה מתאמנים בחוג כושר קרבי והם ניסו לברר דרכו אם הוא יודע מי היה הרופא שהציל אותי. הוא כנראה הגיע לזה דרך תאריך הפציעה והם מצאו את ד"ר הלברטל, התקשרו אליו וארגנו את הפגישה אצלו בבית. הם עשו לי הפתעה ולא גילו לי לאן אנחנו נוסעים. יום אחד, לפני פחות מחודש, עומר צלצלה אליי ואמרה: "תסיים לעבוד בשש ותתכונן לצאת". לא ידעתי לאן נוסעים והייתי במתח כל הדרך. בסופו של דבר הגענו ארבעתנו לביתו של ד"ר מיקי הלברטל, והייתה פגישה מרגשת מאד. פגשתי אותו ואת משפחתו, גם אשתו היא בן אדם מדהים, ושם לראשונה נודע לי הסיפור במלואו.
היד זזה
"הוא היה אז בן 37, רופא צבאי במילואים. הוא הגיע במסוק למקום הפגיעה יחד עם חובש וסרק את השטח. לאחר שהעלה את ארבעת הפצועים למסוק הוא הסתכל עליי ועל ההרוג הנוסף ששכב לצדי ליד המשאית. הוא לא ניגש אלינו והמסוק עמד להמריא אבל פתאום הוא ראה שאני מזיז את היד. שכבתי על הבטן עם פרצוף מרוסק ובמקרה הוא הבחין בתזוזה. הוא ניגש אליי במהירות עם החובש, הניח אותי על אלונקה והעלה אותי למסוק. במהלך הטיסה הוא ניסה להנשים אותי ידנית אך לא הצליח. כשהמטוס נחת ב'גיבור' הוא עשה לי ניתוח שהציל את חיי ופתח לי את קנה הנשימה, עשה חור והכניס צינור הנשמה. הוא הנשים אותי והובהלתי לרמב"ם. ד"ר הלברטל עשה עבודה כל כך טובה שהיום כמעט ולא רואים את הצלקת. שאלתי אותו: "מה היה קורה אם לא היית מנתח?" והוא ענה: "לא היינו יושבים כאן עכשיו". ניתוח כזה בשטח הוא דבר מאד נדיר, זו פרוצדורה שכמעט אף פעם לא עושים בשטח, ידוע לי רק על מקרה נוסף, של מאיר הר ציון, שעבר תהליך כזה בשטח וחייו ניצלו. אני לא ידעתי מי היה הרופא שטיפל בי בשטח ובכתבה שקראתי פעם על האירוע הוא צולם מהגב ולכן לא ראיתי את פניו. עכשיו אני חושב שאולי בעבר עוד לא הייתי ממש מוכן רגשית להיפגש איתו. רק כעת, בזכות פרויקט סוף השנה, הצלחתי לסגור את המעגל ולשמוע את הסיפור האמיתי. ד"ר הלברטל סיפר לי שהמקרה שלי היה מאד מיוחד והוא אף פעם לא שכח אותו, הוא שמר את כל הכתבות שנכתבו עליי בעיתונים, ביניהן מכתב שאימא שלי כתבה לו עוד בשנת 1992 והודתה לו בשמי, היא כנראה ידעה מי הוא ומשום מה לא סיפרה לי. לא זכרתי בכלל שהיה דבר כזה ולאחר הפגישה איתו שאלתי אותה: 'איך לא סיפרת לי מי זה?', מתברר שהיא פשוט לא חשבה על זה…"
הזכרון נעלם
כשמאיר הגיע לרמב"ם הוא הוכנס לניתוח מוח ולאחר עשרה ימים התעורר ולא זכר כלום. "הייתי צעיר ובכלל לא ידעתי מה קורה איתי עד חודש וחצי לאחר האירוע. יום אחד, כשהאחות לקחה אותי בכסא גלגלים למקלחת, שאלתי אותה מה קרה לי ואז התחילו לספר לי מה עבר עליי. חברתי מגיל 17, שהיא איתי מאז ועד היום, הייתה כל הזמן לצידי וחיכתה שאתעורר. היא עברה שנים לא קלות איתי ותמיד הייתה שם עבורי. פציעת ראש היא דבר מורכב, כשהגעתי לשיקום בבית לוינשטיין ישבתי בכסא גלגלים והייתי משותק בחצי גוף. ד"ר אסתיאל, שניתח אותי ברמב"ם ולא האמין שייצא ממני משהו, הגיע לבקר אותי כשהייתי בבית לוינשטיין וראה שלמדתי מחדש לדבר, לקרוא ולחבר את המילים. בתחילה לא קלטו שיש לי גם בעיית ראייה, בעצם אפשר לומר שפגיעת ראש היא ניסוי וטעייה של הרופאים. שהיתי בבית לוינשטיין עשרה חודשים ואחר כך עברתי לשיקום יום ובסך הכול הייתי בטיפול אצלם כשנה. אבל, פגיעת ראש היא לא דבר שחולף. עד היום יש לי פגיעה, יש פגיעה קוגניטיבית, קשה לי לזכור, לקלוט ולארגן חומר, הראייה נפגעה ומצב העיניים הידרדר במשך השנים. אני עדיין נעזר במקל הליכה ויש לי חולשת שרירים בצד ימין של הגוף, למרות שעבדתי קשה על השיקום, וכן בעיות בשיווי משקל. אנשים לא מבחינים בכך אבל אני מרגיש זאת. אני סובל מכאבי ראש וממצבי רוח משתנים. היום המצב השתפר והוא הרבה יותר טוב, אני במקום אחר, אך זה תמיד מלווה אותי. יש לי 68 אחוזי נכות ממשרד הביטחון וגם אותם לא קיבלתי בקלות, מתברר שהמאבק לא תמיד מסתיים בשדה הקרב ובפציעה.
מנסה להשתלב
לאחר השחרור מבית החולים החליט מאיר להמשיך בחייו. בשנת 1996 הוא התחתן עם חברתו שרון, הם התגוררו בתחילה ברמת השרון ולפני כשש עשרה שנים עברו לכפר האורנים. יש להם שתי בנות ובן, רותם (17), אופיר (13) ושקד (9) ובקרוב הם יחגגו עשרים שנות נישואים. אבל, הפציעה הקשתה עליו מאד להמשיך בחייו כפי שתכנן: "תמיד רציתי ללמוד לימודים אקדמיים. נרשמתי למכינה, למרות שהייתה לי בגרות טובה, כדי לבדוק אם אני יכול. זה לא היה קשה מדיי ולכן נרשמתי לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה. למדתי שנה א' וזו הייתה שנה מהגיהינום. גיליתי שאני לא רואה והיו לי ליקויי למידה קשים בגלל הפציעה, אז עוד לא היה אבחון לדברים כאלו. אחרי שנה א' הפסקתי והלכתי לאבחון מקצועי. אמרו לי לחפש משהו שאני טוב בו ובחרתי בלימודי אופטיקה. עבדתי באופטיקה אבל סבלתי מבעיות ראייה שהלכו והחמירו ומכאבי ראש ואחרי שש עשרה שנים במקצוע פוטרתי מעבודתי".
לאחר הפיטורים, לפני כארבע שנים, התחיל אמיר לחפש את עצמו מחדש. "הייתי במצב נפשי ירוד ביותר, פתאום מצאתי את עצמי מחוסר עבודה ולא היה לי בשביל מה לקום בבוקר. אגף השיקום הפנה אותי לפסיכולוג ולפסיכיאטר והתאימו לי טיפול תרופתי. כשהתאוששתי רציתי לעשות דברים מועילים, התחלתי להתנדב במפעל שיקומי וזה עשה לי טוב מאד. חיפשתי מה ללמוד והגעתי בעזרת הפסיכולוגית למסקנה שמה שעושה לי טוב זה ספורט, בכל פעם שהתאמנתי בחדר הכושר הרגשתי טוב. מצאתי מסלול לימודים של ניהול ספורט, קידום בריאות וחדר כושר בוינגייט משולב עם לימודי מינהל עסקים במכללת רופין והתחלתי ללמוד. סיימתי את הלימודים בוינגייט לפני שנתיים וכעת אני מסיים גם את לימודי מינהל העסקים ברופין".
מי שמאמין
"לאחר סיום הלימודים וכשהתחזקתי גם מבחינה נפשית החלטתי לפתוח עסק עצמאי ולאמן אנשים" ממשיך מאיר לתאר. "ישבתי עם יועצים והחלטתי שהכי נכון מבחינתי יהיה לעשות את זה אצלי בבית. השקעתי כסף ברכישת מכשירים והיום היומן שלי מלא ואני גם מעביר הרצאות בנושא העצמה ומוטיבציה. אני בטוח שהסיבה שבגללה הצלחתי מהר היא שאני מעביר לאחרים את האמת שלי. החלום שלי הוא לעזור לאנשים שנפצעו ומשתקמים. אני עצמי הרבה שנים התביישתי לבקש עזרה, התמודדתי לבד עם דיכאון ועם כל הבעיות שהיו לי. היום אני יודע שזו לא בושה לבקש עזרה, אני יודע לתת עזרה וגם לבקש. לעזור זה הכיף הכי גדול שלי. מאחר ופגיעת ראש היא מאד מורכבת אני שומר על עצמי ומקפיד על בריאות ואורח חיים נכון. אני מאמין שהשיקום שלי התאפשר בעיקר בזכות זה שהייתי ספורטאי, מי ששומר על אורח חיים בריא יכול לצאת מבעיות רפואיות הרבה יותר בקלות. כשאני אומר אורח חיים בריא אני מתכוון לאכילה נכונה, פעילות גופנית, הורדת לחץ בעבודה ובחיים בכלל ושינה טובה. הורדת לחץ, כמו שאר המרכיבים, זה עניין של החלטה. זה לא פשוט לנהל עסק עצמאי כמו שלי וזה יוצר לחצים, לכן לקחתי סיוע מהמרכז לעסקים קטנים ואני די מצליח לווסת לחצים. כל שינוי דורש אומץ והיום אני יודע שאני אמיץ".
סגירת מעגל
עומר טוהר מרעות, תלמידת מגמת תקשורת בתיכון מו"ר, מתאמנת אצל אמיר מאיר כשנה. הודות לה ולשני חבריה הצליח מאיר לשמוע בפעם הראשונה מהרופא שהציל אותו מה באמת קרה באירוע שבו נפצע אנושות וכמעט הוכרז כמת.
מאיפה הרעיון לחפש את הרופא שהציל את אמיר?
"שמעתי מאמיר את סיפור הפציעה שלו. יאיר כהן, זיו קולס ואני חיפשנו הרבה זמן רעיון לנושא לסרט שאנחנו צריכים להכין עד שיום אחד באימון נפל לי האסימון והבנתי שהנושא היה מונח לי ממש מתחת לאף. חשבנו שאם נמצא את הרופא שחילץ והציל את אמיר והוא לא ידע מיהו זה 'יקפיץ' את הסרט. התחלנו לחפש דרך למצוא את הרופא ולהגיע אליו. ראינו באחת הכתבות שהוא היה ב- 669 ודרך מאמן הכושר הקרבי הצלחנו להשיג את המספר שלו. התקשרנו אליו והוא היה מאד נחמד והזמין אותנו למפגש אצלו בבית. שלושתנו הגענו לשם עם אמיר, כל המשפחה שלו הייתה והם אירחו אותנו מדהים. זה היה המפגש הכי מרגש שיכול היה להיות. שלושתנו ממש התרגשנו לראות את הרופא ואת אמיר לוחצים ידיים. הם השלימו פערים, הוא סיפר לאמיר מה בדיוק קרה שם וזו הייתה עבורם סגירת מעגל אחרי עשרים וארבע שנים. אמיר נורא התרגש ומה שמדהים זה שהכול בכלל לא היה מתוכנן. עבורי זו הייתה אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לי. אני חושבת שזה סיפור ממש נדיר וזה שהצלחנו להפגיש ביניהם היה נהדר.
מתי הסרט יהיה מוכן?
"עוד השבוע".
בתמונה: אמיר מאיר. צילום אינגריד מולר
