הכי קלאסית בעיר

יהודה גולן
2014-11-10 00:00:00
2014-11-10 00:00:00

טובה הראל צוברי אמנם כבר בת 66 אבל נראית נפלא ועדיין מסוגלת לבצע פירואט מושלם באוויר, ולהרים רגל גבוהה, בגמישות שמעוררת קנאה גם בצעירות ממנה בהרבה.

היא הגיעה ארצה כעולה חדשה בודדת בגיל 22 מארצות הברית, וחשבה שכאן רוקדים בלט כל הזמן, עד שגילתה את ריקודי העם הישראליים. אבל היא התעקשה להמשיך ולרקוד בלט קלאסי וכבר עשרות שנים שהיא מלמדת בלט קלאסי.

בלהקה של קווינס

עם רזומה מרשים של לימודים וריקוד באקדמיה המלכותית של לונדון, ובאקדמיה האמריקנית לבלט, מנהלת הראל -צוברי את השלוחה הישראלית של האקדמיה האמריקנית בנס ציונה. אבל השינוי הגדול בקריירה אירע לפני שנה וחצי כשהתמנתה להיות שופטת בינלאומית בתחרויות בלט מהיוקרתיות בעולם. מאז היא על מזוודות, לא מזמן חזרה מארצות הברית, לפני כמה חודשים שפטה בדרום אפריקה ובעוד חודש היא כבר בפורטוגל.

איך הגעת בכלל לבלט?

"נולדתי בפולין אבל הבלט הגיע מאוחר יותר כשהמשפחה היגרה בשנת 1962 לארצות הברית. שם בניו יורק נחשפתי לריקוד, כילדה למדתי בלט קלאסי והתחלתי לרקוד ב'האקדמיה לריקוד של קווינס', שנחשבת אז לאחת הלהקות החשובות בארצות הברית".

כנערה צעירה התבלטה ביכולת המקצועית שלה ונחשבה לרקדנית מבטיחה. בניו יורק עלה לגדולה באותן שנים רקדן יהודי בשם פרד בארק, שלרוע מזלו נפצע קשה בתאונה ורותק לכיסא גלגלים. אלא שבראק לא ויתר על הריקוד והמשיך ללמד בלט קלאסי תוך כדי ישיבה בכיסא הגלגלים שלו, כשאת התרגילים הדגימו בשיעורים רקדניות מצטיינות מלהקת הבלט של קווינס. אחת המדגימות הבולטות של בראק היתה טובה. היא המשיכה בכך לצד הריקוד בלהקה הניו יורקית, עד שנשבתה בקסמי "השומר הצעיר" שהציע לצעירה היהודיה הרפתקה ציונית בארץ ישראל. בשנת 1969 עלתה לישראל.

הקרקע לשינוי הדרמטי היתה בשלה: החיים בלהקת הריקוד בניו יורק הפכו למשעממים, "הרקדנים לא התעניינו בשום דבר, לא קראו ספר, לא היה מעניין אותם כלום חוץ מריקוד, ואני דווקא כן רציתי להתפתח לכיוונים אחרים, כי הבנתי שתרבות הוא מושג רחב מאד. אבל בלהקה היו גם אינטריגות בין הרקדנים ומאבקי כוח על ריקודי סולו ועל נוכחות בימתית, המאבקים האלה לא עשו לי טוב, ואחרי כמה שנים החלטתי שהאקדמיה לריקוד של קווינס, היא לא בדיוק מה שאני שואפת אליו".

"בינתיים המשכתי לעבוד עם בראק, וכמובן שכצעירה יהודייה טובה, שבאה מבית פולני, הכרתי את תנועת 'השומר הצעיר', שם עשיתי כוריאוגרפיות לריקודים בפסטיבלים שלהם בכל קיץ. אמנם הריקודים ב'שומר הצעיר' היו בסגנון של ריקודי עם, אבל מסוגננים".

ציונות מעל הכל

"כך התחברתי עם התנועה" ממשיכה טובה לתאר "ולכן לא חשבתי הרבה כשדיברו על עליה לישראל, השומר הצעיר משך אותי מאד, היתה בתנועה מעין רוח רעננה, הרבה רגשות ציוניים, בדיוק מה שהייתי צריכה לאחר להקת הריקוד של קווינס. מצאתי את עצמי די מהר במסלול שמוביל לעליה לישראל, ובגיל 22, אחרי שבע שנים בארצות הברית, הגעתי לישראל, לבדי בלי קרובים, בלי כלום. נחתתי בקיבוץ רמת השופט".

מה עושה נערה בודדה כאן?

"בהתחלה זה היה קשה, אבל הייתי ציונית והרגשתי שאני חלוצה. הלכתי לאולפן בירושלים ואחרי תקופת הסתגלות גיליתי את האקדמיה למוסיקה בירושלים והתחלתי ללמוד שם בלט קלאסי, מתקדם, כמובן קיבלתי מלגת לימודים מלאה בגלל הניסיון והידע שהבאתי מהלהקה בקווינס, אהבתי את התקופה ההיא, את הלימודים בירושלים, בכלל גיליתי שאני ציונית יותר ויותר".

אבל בכל זאת צריך להתפרנס ולאכול, לא?

"נכון, ולכן סידרו לי עבודה בצבא. לא התגייסתי לצה"ל כי הייתי עולה חדשה, אבל עבדתי בלימוד ריקוד, בהיאחזויות נח"ל. כך נסעתי להיאחזויות בבקעת הירדן, הייתי בגלגל ובעוד מקומות, לימדתי את החיילות תנועה וריקוד ומזה התפרנסתי".

איך היית מגיעה לבקעת הירדן בלי להכיר את הארץ?

"היו באים מכל ההיאחזות לירושלים עם קומנדקר צבאי ולוקחים אותי ללמד שיעורי בלט, הייתי ישנה בהיאחזות ולמחרת בבוקר היו מחזירים אותי לירושלים. זה נמשך זמן מה עד שסיימתי את האקדמיה ואז הכרתי את בעלי הראשון ונישאנו".

איך היכרתם?

"הכרתי בחורה ירושלמית בשם לאה בן צבי שהיה לה סטודיו לריקוד והיא שלפה אותי משם ולימדתי בסטודיו שלה. בעלי ז"ל היה אז רקדן בלהקת "ענבל" התימנית, נפגשנו בירושלים כשהוא הגיע לירושלים ללמוד טכניקה שאני לימדתי שם במסגרת פסטיבל ריקודים.

עם סיום הלימודים באקדמיה למוסיקה התחתנו בשנת 1972 ואז עברנו לראשון לציון. שם פתחתי סטודיו לריקוד והיו לי 500 תלמידים, זה היה סטודיו גדול מאד וניהלתי אותו 25 שנים".

על בלט מלוכתי ומעמדות

בואי נחזור אחורנית, כשסיימת את הלימודים באקדמיה למוסיקה נסעת ללונדון?

"כן. התחלתי ללמוד את שיטת הריקוד של האקדמיה המלכותית לבלט בלונדון (R.A.D). נסעתי להשתלמויות ברויאל אקדמי באנגליה והתחלתי ללמד בשיטה הזאת בארץ, בעיקר מורים. אגב, אחרי הרבה שנים הם הביאו לכאן את השיטה שלהם שאני עכשיו מחדירה ללימודי הבלט בארץ".

איך זה עובד?

"השיטה מתבססת על הכנת הבנות לבחינות, מגיעה בוחנת מלונדון ויש הרבה חלקים בבחינה וחייבים לעבור את כל חלקי הבחינה, בסיום הבנות מקבלות תעודת סיום שמאשרת לה להתקבל ללהקת בלט מקצועית".

כל העבודה הזאת היא בשביל כרטיס כניסה ללהקה?

"כן, ויש כאן הרבה פלצנות. אתה רוקד שנים בחינם, אין שום תמורה כספית ועובדים קשה מאד ואז כשאתה מגיע ללהקה אתה עובד בחינם ומתפרנס ממלצרות בשביל לחיות".

איך זה קורה?

"הבעיה שאנחנו מדינה קטנה מאד ויש הרבה צעירים  ישראליים שרוקדים, אבל רק מעטים מגיעים ממש לטופ, לכן הרבה מאד ישראלים מוכשרים נוסעים לחו"ל ללמוד ולרקוד שם, כי הם רוצים להתפתח מבחינה מקצועית".

למה זה ככה מורכב ומסובך?

"כי אין להם הרבה מה לעשות כאן. בבלט המודרני זה יותר קל מאשר בבלט הקלאסי ששם זה קשה מאד. גם עידו תדמור המנהל האמנותי של הבלט הישראלי שנחשב למאסטרו, מעולם לא רקד קלאסי, רק מודרני ולכן הוא הכניס אלמנטים נוספים לרפרטואר שלהם, הוא הלך לכיוון של שיתופי פעולה, עם להקת "היהודים" למשל שהיא להקה מוסיקלית בכלל, או להקת "מיומנה", שמתופפים, שהם אמנים אדירים, אבל זה לא בלט קלאסי בכלל. נכון שזה יותר משוכלל, אבל זה בלט  מודרני וחופשי, למעשה הריקוד הזה הוא אימפרוביזציה" .

יש כמובן היררכיה בלהקת בלט והרבה מאבקי כוח?

"הו ודאי. הלהקה מחולקת למעמדות ולקבוצות ויש פירמידה ברורה. למטה נמצאת הקור ד'ה בלט, שהיא הלהקה שבה נמצאים הרקדנים והרקדניות המתחילים ואלה שאין להם ייחוד מסויים, מעליהם יש את קבוצת הלימוד, הסטאדי, שבהן קומץ רקדניות שכבר עברו את שלב הקור' דה בלט, מעליהם נמצאים הזוגות והשלישיות שכבר מבצעים ריקודים ייחודיים, עוד לא סולו אבל בדרך, ומעליהן נמצאות הבלארינות ומעל כולם נמצאת הפרימה בלארינה שהיא הכוכב הגדול של להקת הבלט".

זה נשמע קשה יותר מקורס טייס?

"רק שתבין שבשיטת האקדמיה האמריקנית שאני מלמדת יש שניים עשר שלבים, שבסיומן, הרקדן מקבל את ההכשר להיכנס ללהקה ולהתחיל ללמוד בלט, כלומר רק אחרי הלימוד הקשה מאד של שניים עשר השלבים הוא נכנס לקורד' בלט שהיא התחנה הראשונה. אז תבין איזה מסלול מכשולים מחכה לרקדנים, כי הקריירה בריקוד נגמרת בגיל 32-33 לכל היותר".

אני מבין שמבחינת בלט קלאסי המצב בארץ די עגום?

"בתכל'ס אין לנו להקת בלט בארץ. יש את להקת הבלט הירושלמי שלא עובדת כל השנה אלא לוקחים רקדנים לפי פרוייקטים נקודתיים. בת דור נסגרה, להקת בת שבע היא בלט מודרני, נכון שהיא הלהקה שידועה בכל העולם, היא עובדת בשיטת הגע גע של אוהד נהרין שהמציא את השיטה, זאת אימפרוביזציה חופשית שתפס בכל העולם, אבל אין לנו בלט קלאסי, אין לנו תרבות, חסרה לנו תרבות קלאסית, ומי שרוצה להמשיך בריקוד קלאסי בשלב מסוים מחפש בחו"ל את דרכו, אין לו ברירה".

מדוע הבאת לכאן את שיטת הריקוד של האקדמיה האמריקנית לבלאט?

"לפני 11 שנה הגיעה לארץ יהודיה בשם מיניון פורמן שהיא מדרום אפריקה ושעבדה בשיטה של האקדמיה האמריקנית בניו יורק. היא החליטה שלכל ילד צריכה להיות הזדמנות לרקוד, למעשה השיטה מבוססת על כך שכולם, כל הרקדנים מקבלים פרסים ותעודות".

נו אז מה זה שווה? אין תחרותיות?

"אבל זה דוחף את הרקדנים להצליח ולעבור עוד שלב בהתפתחות המקצועית. תהליך הלימוד חולק למשימות לאורך כמה שנים, המשימות האלה, גורמות להמשכיות, אין חוויה של כישלונות ובשיטה הזאת התחלתי לעבוד.

השיטה נבנתה ע"י מנהלת האקדמיה בניו יורק הגב' מניון, שבנתה תוכנית מקומפוזיציות שערוכות ב- 12 רמות ריקוד שונות. כל רמת ריקוד על פי שלב הלימוד ולפי סדר עולה של מורכבות ודרגות קושי".

כלומר השיטה בעצם מלווה את הרקדן מצעדיו הראשונים?

"כן, כך שכל שלב בנוי על השלב הקודם לו, כך כל רקדן מגיע לביצוע של רפורטואר רחב ממיטב היצירות של הבלאט הקלאסי, הוא עובר משלב לשלב ומתקדם ביכולות שלו. השיטה הוכיחה את עצמה מאד".

ומה קרה?

"לפני שנה וחצי מיניון נפטרה. לפני זה היא ביקשה שאבוא ללמד בקורס קיץ אצלה באקדמיה מאד יוקרתי, בניו יורק. ככה התחלתי את הרומן שלי עם האקדמיה האמריקנית לבלט. בעלה שהמשיך את מפעל חייה, שהיתה נוסעת בכל העולם לשפוט, ביקש ממני אחרי פטירתה שאכנס לנעליים שלה ואתחיל לשפוט בתחרויות בינלאומיות.

כך התחלת את קריירת השיפוט שלך?

"בערך, בשנה שעברה נסעתי לדרום אפריקה לשפוט בתחרויות הגדולות ביותר. שפטתי בתחרויות שכולם שמות גדולים בעולם המחול. באו המורים הכי גדולים מרוסיה משוודיה ומעוד מקומות, והציגו אותי כשופטת בינלאומית מישראל, שהחלה לשפוט".

וזהו. מעכשיו את שופטת?

"גם שופטת. המחול, הריקוד ולימוד הריקוד הם עדיין מרכז חיי, אבל אני מתחילה להישאב לתוך השיפוט שכמובן מבחינתי זאת קפיצת מדרגה גדולה מאד. מבחינת המעמד זה קידום גדול מאד בשבילי והכרה במקצועיות. נסעתי לפני חודש לארצות הברית למשך שבועיים, בעוד חודש אני נוסעת לפורטוגל לשפוט בתחרויות, שכולן מתבצעות בשיטת האקדמיה האמריקנית לבלט".

איפה תשפטי עוד?

"התחרויות מתקיימות ב- 15 מדינות ומצטרפות עוד, גם יפן, וברזיל, תקיימנה תחרויות בשנה הקרובה ואני אסע לשפוט, מעכשיו אני די על מזוודות ומטוסים, אבל אני נהנית מזה מאד ובסך הכל זה מהווה בשבילי הכרה ביכולת ובמקצועיות ואני מאד רוצה לייצג את ישראל בכבוד ואת העיר מודיעין".

ומה לגבי לפתוח סטודיו לריקוד בלט קלאסי במודיעין?

"זה אתגר לא פשוט, כי  לנהל סטודיו כמו שעשיתי עשרים וחמש שנים בראשון לציון אני כבר לא רוצה, אני לא אוהבת את הקטע של הניהול עצמו, להתעסק עם התשלומים, הקבלות, הציוד… אני רוצה ללמד בלט קלאסי נטו, לכן זה צריך להיות שיתוף פעולה עם גוף עירוני. כיום אני מלמדת בנס ציונה בשלוחה הישראלית של האקדמיה האמריקנית למחול, שנמצא בהיכל התרבות של נס ציונה,  שגם מארגן הכל, אני באה "כמו מלכה" מלמדת והולכת, לא מתעסקת בניירות ובחשבוניות ולא בשום לוגיסטיקות, רק ריקוד וכשאני משקיעה 100% בריקוד, אני מוציאה 100% מהבנות, ולכן גם יש למסגרת שלי ביקוש עצום". 

בתמונה. טובה צוברי הראל. צילום אינגריד מולר

כתבות נוספות

שני חשודים נוספים נעצרו בפרשת הנער הנעדר

המשטרה הודיעה בסוף השבוע על מעצרם של שני חשודים נוספים, במקביל להארכת מעצרו של סלמון אברמוב מירושלים, החשוד במעורבות בפרשה. הוריו של קליינרמן: "סומכים על המשטרה שתבצע כל פעולה שצריך על מנת לאתר את מויישי"

עולם בצבעים

יעקב גילה, צייר ממודיעין, השיק לאחרונה תערוכה חדשה במרכז הרב תחומי: "אני מושפע מחלונות ראווה בניו-יורק, מטיול בולענים בים המלח, ממופע ריקוד"

זה עולה לנו

לאן נעלמה המחאה האותנטית? לא הכול ניתן לפתור באמצעות מחאה ברשתות החברתיות

עולם בצבעים

יעקב גילה, צייר ממודיעין, השיק לאחרונה תערוכה חדשה במרכז הרב תחומי: "אני מושפע מחלונות ראווה בניו-יורק, מטיול בולענים בים המלח, ממופע ריקוד"

המשך קריאה »