בחדר העבודה שלו, המעוטר בעשרות תמונות שלו ומכתבי הוקרה, יושב צבי ויזל, אחד מאחרוני "תאומי מנגלה" שנותרו בחיים ומגולל את סיפורו לפרטי פרטים. כאילו לא עברו יותר משבעים שנה מאז היה נער צעיר שנחלץ בחיים מזוועות אושוויץ.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הקרוב יצפין ויזל עד לבית שאן, למרות גילו ומצבו הבריאותי. ויזל ייסע עד לבקעת הירדן כדי להמשיך ולעשות את מה שהוא עושה כבר 30 שנה – לספר על מה שאירע שם ולוודא שלא יישכח.
ויזל נולד וגדל בצכ'וסלובקיה של בין מלחמות העולם. משפחתו התגוררה בעיירה קטנה והוא גדל יחד עם ארבעת אחיו, שאחד מהם היה התאום שלו. אביו היה סוחר בדים, שבחיפוש אחרי הפרנסה עקר בשלב מסויים לפראג הבירה. אביו היה אדם דתי שהחינוך היהודי היה חשוב לו במיוחד. כאשר עקרו לפראג דאג לשלוח את צבי ואחיו אל ה"חדר", ומשהבין כי כי הילדים עסקו בעיקר בטיולים בעיר הגדולה ופחות בלימודים, השאיר אותם בבית והביא את הרב המלמד עד אליהם. "חיינו טוב בצ'כיה. לאבא שלי הייתה פרנסה ואנחנו היינו שוחים באגמים שמחוץ לעיר בימי ראשון או מחליקים על הקרח. הייתה לנו ילדות מאושרת", הוא נזכר.
כל זה השתנה עם כניסת הנאצים לפראג. "בשנת 1939 באה אלינו בוקר אחד אשתו של השומר בבניין בו גרנו וסיפרה לנו שהנאצים נכנסו לצ'כיה. היא ידעה שאנחנו יהודים אז באה לספר לנו".
הכיבוש הנאצי בצ'כיה, תחת פיקודו של סגנו של הימלר ריינרד היידריך, היה ברוטלי והתאפיין בהוצאות להורג המוניות ומדיניות נוקשה שנועדה להפוך את המדינה לחלק ממכונת המלחמה הגרמנית. ויזל: "אחרי שהגרמנים נכנסו הוציאו אותנו מבית הספר של הצ'כים והיינו צריכים לנסוע רחוק יותר לבית ספר יהודי. שם כבר חטפנו הרבה מכות והחיים היו אחרים לגמרי. הייתי אז בן תשע".
* * *
בשלב מסויים החליט אביו של ויזל כי הגיעה העת לעזוב את פראג. הוא סבר כי אם ישוב לעיירה ממנה הגיעו תפחת הסכנה מהנאצים. לאחר תשלום שוחד שבה המשפחה לעיירה. אביו הקים בית עסק והמשפחה החלה מתאקלמת מחדש. באותה תקופה עבר האזור לשליטה הונגרית ובמקום היו גם אוכלוסיות אוקראיניות ורוסיות. בין בליל השפות, שאת כולן למדו ויזל ואחיו, הם הצליחו איכשהו לחיות בשקט יחסי עד שנת 1944. הטלאי הצהוב כבר היה תפור לבגדיהם באותם ימים ובינתיים אחיו הגדול של ויזל ברח מהאזור והצטרף אל בריגדה צ'כית שלחמה נגד הכיבוש תחת הנהגתו של הגנרל סבובודה. את אחיו יראה ויזל שוב רק לאחר סיום המלחמה.
השנים עברו ומצבם של יהודי צ'כיה הלך והידרדר עד שיום אחד נשמעה דפיקה בדלת. ויזל: "זה היה בסוף פסח. אני זוכר שאפילו עוד לא הספקנו להכניס את הכלים חזרה. באמצע הלילה באו הגרמנים והוציאו את כולנו החוצה. לקחנו איתנו רק קצת בגדים שהספקנו לקחת וזה הכל. לקחו אותנו לגטו בהונגריה. את אבא שלי לקחו יחד עם כל בעלי האמצעים להוציא כספים ומאז לא ראינו אותו יותר".
לאן העבירו אתכם?
"העמיסו אותנו על הרכבת להונגריה, לגטו במאטיסולקו. קבלת הפנים הייתה קשה מאוד, גם מצד המשפחות היהודיות בגטו שלא קיבלו אותנו בברכה. ישנו בעליית הגג ואוכל לא היה. גם לא דרך לחמם את הבית. היחס מצד השלטונות ההונגריים היה קשה והיינו מקבלים מכות ברחובות".
כעבור מספר חודשים בגטו מצאו עצמם בני משפחת ויזל שוב על הרכבת. הפעם לכיוון אושוויץ. ההימור שעשה אביו של ויזל עם המעבר מפראג לאזור הכפרי התגלה, בדיעבד, כלא מועיל במיוחד. רוב יהודי פראג הועברו למחנה הריכוז טרזינשטאט ושם נרצחו. המילונים שהוזרמו לאושוויץ מצאו את מותם בשיטות "מתועשות" ולמותם קדמה מסכת ייסורים שלא היתה תמיד במחנות הריכוז. ויזל: "הכניסו אותנו לקרונות משא שהיו מסיעים בהם בהמות, מאה איש בערך בכל קרון. סגרו את החלונות בתיל ואת הדלתות נעלו מבחוץ. בכל קרון היו כמה דליים שבתוכם עשו את הצרכים. היה שם צפוף ולא היה אוויר. נסענו במשך כמה ימים. היו אנשים שלא החזיקו מעמד ומתו. הגרמנים עצרו כמה פעמים, הוציאו את המתים והמשיכו הלאה. לא ידענו שום דבר, לא לאן לוקחים אותנו ולא מתי נגיע".
* * *
לאחר ארבעה ימי נסיעה בתנאים קשים עצרה הרכבת בפתח מחנה אושוויץ ונוסעיה הובלו היישר אל הסלקציה הידועה לשמצה. "פתחו את הקרונות והוציאו אותנו. דבר ראשון העמידו גברים בנפרד ונשים בנפרד. ישר כשירדנו ראינו את הארובות וחשבנו שזה בתי חרושת, אבל מהר מאוד התברר שאלה המשרפות. היה קצין שעמד שם וכיוון אנשים ימינה ושמאלה. בדיעבד התברר ששמאלה היה לעבודה וימינה היה למשרפות. אמא שלי ואחותי נשלחו לעבודה בבית חרושת. את אחי התאום שלחו ימינה ואותי שמאלה".
באותו רגע התערב האיש שכונה מאוחר יותר "מלאך המוות מאושוויץ" – ד"ר יוזף מנגלה. "פתאום שמעתי צעקות "צווילינגר ראוס" (תאומים החוצה), מספר ויזל על הרגע שבדיעבד סביר שהציל את חייו. "זה היה מנגלה שחיפש תאומים לניסויים שלו. יצאתי מהשורה והוא שאל אותי איפה התאום שלי. אמרתי לו ששלחו אותו לצד השני ויחד עם מנגלה יצאתי לחפש אותו. בדרך ראיתי את אבא שלי שהגיע לשם גם בנפרד מאיתנו. רציתי לרוץ אליו אבל לא יכולתי. מנגלה אמר לי שיש לי אבא יפה. עמדנו מהצד וראינו את הסלקציה. כל פעם הם שינו את הצדדים בשביל שהאנשים החדשים שמגיעים לא ידעו. זאת הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אבא שלי".
* * *
ויזל ואחיו התאום נשלחו למרפאה של מנגלה, ששכנה במחנה בו נכלאו אסירים צוענים. כל "מטופליו" של מנגלה זכו לתנאים נוחים יחסית, ודאי לעומת בני משפחותיהם שנכלאו ממש בסמוך. "כל האסירים האחרים במחנה קיבלו בגדי אסיר, אבל בגלל שהיינו תאומים לקחו את הבגדים שלנו לחיטוי וגם לא גזרו לנו את השיער", מספר ויזל. לאחר קיעקוע מספר האסיר על זרועותיהם ("ברגע שנכנסנו למחנה לא היינו בני אדם, היינו מספרים. אני מוספרתי 2520A ואחי התאום 2521A. בדיעבד התברר שה־A הגיעה אחרי 100,000"), הם נשלחו לבלוק בו יגורו במשך יותר משנה.
"הגענו לשם ילדים, בני 14, פעם ראשונה עומדים בלי אבא ואמא, נכנסו לשם והתחלנו לבכות. למזלנו, היינו בקבוצה יחסית טובה שמנתה עשרה זוגות תאומים של מנגלה שעליהם הוא שמר והתייחס אליהם יפה".
באותו בלוק שמעו מחבריהם על מה שבאמת קורה במפעל המוות שייצרו הגרמנים. "לא עבדנו והיינו מסתובבים כל היום, גם משחקים כדורגל, אבל קיבלנו אינפורמציה מלאה על המשרפות שהיו לא רחוק מאיתנו. בלילות שהגיעו טרנספורטים מהונגריה ולא היה מקום בקרמטוריום, היו חופרים בור, יורים באנשים ומשליכים אותם פנימה. היינו שומעים את הצעקות שלהם. לפעמים בבקרים היינו רואים אנשים מפוחמים על הגדר החשמלית, כאלה שהתייאשו והתאבדו. פעם אחת גם אחד מהתאומים נגע בטעות בגדר והתחשמל. הרופאים טיפלו בו במשך יומיים עד ששב להכרה, כי פחדו מזעמו של מנגלה".
* * *
את הפרטים על אותם ניסויים שערך מנגלה בו ובאחיו התאום, ומר עימו ויזל עד היום. גם בפגישה הזאת וגם בריאיונות שהעניק בעבר לא שיתף ויזל במה שקרה לו ולאחיו במרפאתו של "מלאך המוות" מאושוויץ. עם זאת ידוע כי במהלך "מחקריו" רצח מנגלה (לפי אחד מהאומדנים) כמאתיים זוגות תאומים בגילאים שונים. וזאת בנוסף לנמוכי קומה ש"חקר" בנפרד, וניסויים רפואיים אחרים שערך. חלק מההמתות נעשו בתאום ששימש "קבוצת בקרה" כאשר אחיו מת כתוצאה מהניסוי, וזאת באמצעות הזרקת פנול דרך הצלעות ישירות ללבו. את זריקת ההמתה היה בחלק מהמקרים מבצע מנגלה בעצמו. לאחר ההמתה היה מבצע נתיחה בשני התאומים והשוואה אנטומית שלהם. בין היתר עסק בהרעלת תאומים בחומרים שונים ומדד את הזמן שנדרש לרעל להמיתם, ניסה לשנות צבע עיניים על ידי הזרקה של כימיקלים לעיני ילדים או טפטוף על פני גלגל העין. הוא גם הזריק חומרים לאשכיהם של ילדים.
מטרותיהם האמיתיות של "מחקרי" מנגלה ברובן אינן ידועות. לכאורה, מטרתו הרשמית של מנגלה ב"מחקר התאומים" שערך הייתה מציאת הסיבה הגנטית ללידת תאומים, מתוך הנחה שאם ימצא מהי הדרך בה נוצרים תאומים יוכל ליזום לידות תאומים וכך יוכלו להיוולד יותר גרמנים אריים.
גם על מנגלה עצמו ויזל לא מרחיב במילים, אולם הוא כן משתמש בביטוי "התייחס אלינו יפה". "מנגלה רצה לדעת על הגנים של התאומים. היה לו חדר שהיינו באים אליו לבדיקה. הוא לקח לנו שערות ודם ולפעמים שלחו אותנו למחנה אושוויץ הסמוך כדי לעשות צילומי רנטגן. בגדול שמרו עלינו. אבל הוא היה עושה דברים נוראיים. הוא לקח תאומים, נותן לאחד לאכול ולשני לא בשביל לראות את ההתפתחות. פעם הוא לקח שני תאומים, סירס אחד מהם ובדק את ההשפעה של זה מול התאום שלו. מבחינה חיצונית הוא היה גבר נאה ואפשר להגיד שהיו לו כמה נשמות. הוא דאג לנו, אבל בסופו של דבר הוא דאג לתאומים כדי שיוכל לערוך את הניסויים הנוראיים שלו".
* * *
בשלב מסויים ויזל ואחיו הועברו ממרפאתו של מנגלה למחנה עבודה סמוך, שם כבר מנות האוכל היו מצומצמות והאסירים נאבקו על כל פירור לחם. ויזל הצעיר הבריח עימו מזון בשובו מהעבודה מחוץ למחנה והסתכן בעונשים חמורים. למזלו הוא נתפס רק פעם אחת וזכה למנת מלקות. הנער הצעיר צבי ויזל נחשף באותם ימים למנגנון ההשמדה הנאצי ממבט ראשון, כאשר היה חלק מקבוצת ילדים שעבדה באזור המשרפות. גם את אביו הוא ראה ממרחק כאשר זה הובל אל מותו.
1945 הגיעה ועימה גם ימיו האחרונים של הרייך הגרמני ושל מחנות הריכוז וההשמדה. בינואר אותה שנה הצבא האדום התקרב לאושוויץ והנאצים החלו לפנות את האסירים. אלה שהיו כשירים לעמוד על רגליהם הובלו ל"מצעד המוות". ויזל: "למזלי היו לי בגדים ונעליים שאחי ואני גנבנו מאחד המחסנים. מי שלא יכל ללכת היו יורים בו. אני זוכר שפתאום ראינו סלילים לבנים שהעיפו עננים לבנים לכל מקום. חשבנו שאנחנו חולמים, אבל אלה היו האופנועים של הרוסים שהגיעו לשחרר את המחנה. לעולם לא אשכח את התחושה הזו – פתאום להבין שאתה חופשי".
ויזל ואחיו המשיכו עם זרם הפליטים מפולין לעבר סלובקיה, שם פגשו את האח הגדול שברח לפני מספר שנים והצטרף לכוחות שלחמו בכיבוש הנאצי. כאשר שבו שלושתם לפראג ושכרו דירה גילו מה עלה בגורלם של האם והאחות והצליחו לבסוף למצוא אותן ולאחד את המשפחה.
מסע התלאות המשפחתי טרם הסתיים ובדרך לארץ ישראל האוניה בה שטו נעצרה בידי הצי הבריטי ומשפחת ויזל הוגלתה לקפריסין, שם שהתה קרוב לשנה. לאחר ההגעה לבסוף לישראל ויזל התחתן והקים משפחה. כמעט ארבעים שנה עברו עד ששב לדבר ולספר על מה שעבר עליו באותם ימים באושוויץ. "בשנות השמונים פגשתי את מי שהיה התובע במשפטו של אייכמן, גדעון האוזנר. זה היה בכנס של עמותת תאומי מנגלה וכשהאוזנר נעל את הכנס הוא אמר ש'ארבעים שנה לא היה מי שיספר על הזוועה שעברנו ועוד מעט לא יהיה מי שיספר. העולם מכחיש השואה. חייבים לצאת ולספר'".
את בקשתו של האזונר לקח ויזל כלשונה ומאז הרצה בפני מאות רבות של קבוצות. תלמידי בתי ספר (גם במודיעין כמובן), חיילים, נוער גרמני ועוד ועוד. לכל הזדמנות לספר את סיפורו הוא נעתר וכאמור, גם את יום השואה הקרוב יקדיש ויזל למטרה אחת – שאף אחד לא יישכח את מה שקרה שם.
בתמונה צבי ויזל. שומר עד היום את הפרטים על הניסויים שערך מנגלה. צילום אינגריד מולר
