עכשיו הכל טוב

יעל ליבוביץ' גרנות

הסיפור הבא יכול להוות כר פורה לסרט הוליווידי דביק או אופרת סבון עתירת פרקים. אבל מדובר בסיפור אמיתי לחלוטין של תושבת מודיעין, הכולל ילדות קשה, עוני ונטישה, סמים וג'ונגלים, אימוץ, וחיפוש של שנים אחר אחות אבודה ואב שנחשב למת. אבל בסופו של דבר, זהו סיפור על אופטימיות ועל הכוח לצמוח ממקום נמוך ביותר.

עוני, רעב ובתי יתומים

שלומית גרנץ ממודיעין, נולדה לפני 69 שנה בשם סזאן גולדברג כילדה האמצעית מבין שני אחים למשפחה יהודית בברוקלין שבניו יורק. הוריה התגרשו מעט לאחר לידתה ומאז ילדותה, גדלה עם הידיעה שאביה נפטר. אמה סבלה ממחלת נפש ולאורך כל חייה אושפזה ושוחררה מבתי חולים.  "גדלנו בעצם במשפחות אומנות רוב חיינו" מספרת שלומית. "היינו נכנסים ויוצאים מהן כל הזמן. בעצם, לא הייתי בשום מקום קבוע אף פעם. לא למדתי באף בית ספר במשך יותר משישה חודשים רצופים, אז לא היו לי חברות כי איך מפתחים חברויות אם מיד עוזבים".

גם החיים בבית היו קשים מנשוא. "בבית היה עוני גדול מאד ולא היה לנו כמעט כלום. תמיד היינו על הקצבה, היה רעב גדול."  אמה של שלומית, שהיתה במצב נפשי ירוד, נהגה באלימות, ובאובדנות כלפי עצמה וכלפיהם: "בשנות החמישים היו תנורי גז כאלה בבתים. לא אחת, היא היתה מדליקה את הגז, חוסמת את החלונות ומנסה להרוג את כולנו."  בעקבות המקרים האלה, היו מוצאים את שלומית ואחיה לבתי יתומים ומשפחות אומנה שונות. "כשהייתי בת 11, ואחי הקטן היה בן 6, אמי התפרצה ושמו אותנו בפנימייה לפושעים צעירים. זה היה נורא." משחזרת שלומית  "היינו שם כחודש ובמשך כל התקופה הזו לא נתנו לי לראות אותו. זה היה מאד עצוב, הפכתי להיות מעין אמא בשבילו והיה לי קשה מאד לא לדאוג לו."  שלומית זוכרת היטב את תחושת הארעיות בה גדלה. "תמיד היתה תחושה שאני לא בדיוק יודעת איפה אני נמצאת, אף פעם לא מצאתי משהו קבוע שיכלתי לסמוך עליו. זה משאיר חור גדול בנפש, בחיפוש של משהו מוצק להאחז בו."

היפית נודדת

בשנת 1965, בגיל 18, הצליחה שלומית לחסוך מעט כסף ונסעה לסן פרנסיסקו, שם התגורר באותה תקופה אחיה הגדול. הנסיעה הזו פתחה פרק חדש בחייה של שלומית, פרק אופייני לאותה התקופה. "זה היה סן פרנסיסקו בשנות השישים" היא מספרת "כולם היו היפים באותו הזמן אז גם אני נהייתי כזו." כשאני שואלת מה זה אומר היא מסבירה: "זה אומר כל מה שיודעים על היפים – אהבה חופשית, לעשן חשיש ולהבריח סמים." לפרנסתה היא תפרה ומכרה בגדים 'משוגעים' שהתאימו לתקופה.

ב-69', פגשה את מי שהפך לבעלה הראשון, גארת, במוצאו אינדיאני מוהיקני, עמו נדדה בעולם במשך חמש שנים בעקבות הסחר בחשיש. "זו היתה תקופה מרתקת אבל מאתגרת, מעולם לא נתפסנו אבל זה היה מסוכן. פעם אחת כמעט נחטפתי במרוקו. היינו מביאים סמים מכל מקום שהגענו אליו ושולחים חזרה לאמריקה למכירה." השניים נדדו לאורך אמריקה, הגיעו ללוקסמבורג, גרו באיבזה ובאמסטרדם עד שב- 1970 החליטו להגיע להודו, מקור החשיש והחלו לנדוד בקראוון דרך אירופה, יוון, יוגולסביה, תורכיה, איראן, אפגניסטן, פקיסטן והודו . בשנת 1972, הם התחתנו בנפאל וילדו את בתם הבכורה בהוואי. זה החזיק מעמד שנתיים, והשניים נפרדו:  "עם ילדה קטנה, נסעתי לאי קונה שבנפאל, שם הכרתי עוד היפים, מכרתי בגדים וחייתי איתם. "

בשנת  75' הכירה שלומית את מי שיהיה בעלה השני. הם עברו להתגורר כלבנים היחידים בבקתת עץ קטנה בג'ונגלים של האנה. " גרנו בבית בלי חשמל ובלי מים," היא מספרת, "לא היו חלונות, רק פתחים בקירות. הכל היה פתוח, היו נכנסים עכברים, חולדות, יתושים וחתולים. בלילות ישנו תחת רשתות אבל זו היתה חוויה. גידלנו ירקות משלנו, הייתי מטפסת על ההרים כדי לקטוף את התוצרת, שוטפת את הבגדים בנהר. בג'ונגל נולדו להם שתי בנות בהפרש של שנה וחצי "הוא יילד אותן בבית וזה היה נראה לנו טבעי".  עם האמהות, שלומית הפסיקה בהדרגה את השימוש בסמים והחלה להתחבר לשורשיה היהודים "כי הרגשתי שאני צריכה לחנך את הילדים בצורה טובה".

כמה שנים אחר כך עזבה המשפחה את הג'ונגל ועברה להתגורר בכפר של האנה, שם ניהלו עסק של השכרת יחידות דיור ונופש. אחד השוכרים היה ג'ורג' הריסון, גיטריסט להקת הביטלס. הוא שכר יחידה במשך תקופה ארוכה והשניים פיתחו יחסי חברות קרובה. "הבת שלי שיחקה עם הבן הקטן שלו, הוא היה נחמד מאד " היא נזכרת "אני חושבת שהוא אהב אותי כי התייחסתי אליו ככל אדם ולא בהערצה המטורפת שהיתה סביבו באותה התקופה."

יש לך אבא וגם אחות

לאורך כל חייה, חשבה גרנץ שאביה מת. בגיל 25, במהלך שיחה סתמית עם אמה, התברר שאביה חי בלוס אנג'לס. לאחר מאמצים רבים גרנץ איתרה אותו. בתחילה היתה תגובתו חשדנית "הוא שאל אותי בטלפון מה אני רוצה ואני אמרתי שהרגע גיליתי שיש לי אבא ורק רציתי להגיד שלום". עם הזמן, הקשר התהדק וכעבור כמה חודשים גרנץ אף נסעה לפגוש אותו. "הוא היה מקסים. הייתי איתו שבועיים והוא ניסה לפצות על כל השנים האבודות והיה לנו קשר טוב לאורך השנים, כל שנה הייתי מבקרת אותו, גיליתי שאני דומה לו הרבה יותר משדמיתי לאמי."

וזה עוד לא הכל. באחד הביקורים אצל אמה שהתגוררה בסן פרנסיסקו,  התגלה לשלומית, שחוץ משני אחים יש לה גם אחות. נסעתי לסן פרנסיסקו לבקר את אמי ואת אחי." היא נזכרת "כשפגשתי את אמי, היא היתה בהתקף כעס, כבר לא זוכרת על מה, שבמהלכו אמרה 'יש לי עוד ילדה, והיא מפורסמת והיא באמת אוהבת אותי'. כמובן שהופתעתי מאד. עד לאותה דקה לא שמעתי מעולם על העובדה שיש לי אחות. עם זאת, לא באמת האמנתי לאף מילה שלה באותה תקופה."

אבל הסקרנות גברה והיא בכל זאת החלה לחקור. לאחר כמה שיחות עם דודתה (אחות אמה) היא הצליחה לחשוף את הסוד המשפחתי. התברר ששנתיים לפני הולדתה, נכנסה אמה להריון מגבר עמו היתה מיודדת. עבור משפחה יהודית בברוקלין אז, זו היתה בושה ללדת מחוץ לנישואין. משפחתה אילצה אותה לנסוע הרחק לבית החולים סידנהם בניו יורק כדי ללדת את בתה ולמסור אותה לאימוץ עם הלידה. עוד גילתה לה דודתה שהבעלים של ה'קופה קובנה' (מועדון הלילה הנודע במנהטן שבו בילו אמנים כמו פרנק סינטרה, נט קינג ועוד י.ל.ג) הם אלה שאימצו את אחותה מיד בלידתה. פרט המידע הזה התחבר לשלומית לזכרונות ילדות. "כאמור, היינו עניים מאד, לא היה לנו כסף לכלום. אבל אני זוכרת פעם כשהיינו קטנים שאמא שלי הלבישה אותנו בבגדים יפים ולקחו אותנו לקופה. בדיעבד אני מניחה שהיא נסעה כדי לחפש את הבת שהיא לא הכירה מעולם."

מאז הידיעה על קיום אחותה ניסתה שלומית לחפשה אבל באותה תקופה לא היה בבעלותה מחשב. היא ניסתה אף לשכור את שירותיו של חוקר פרטי אך גם נסיונותיו לא צלחו. "המחשבות על אחותי תמיד היו אצלי במוח, אבל האחים שלי טענו שאם אמצא אותה ייתכן שאהרוס לה את החיים. לא היתה לי דרך למצוא אותה אז הנחתי לזה בתקווה שיום אחד היא תחפש אותי."

כאן ביתי

גרנץ המשיכה בחייה. היא התגרשה בשנית (1988) ועברה להתגורר עם בנותיה באריזונה, בקרבת אחיה הקטן. ארבע שנים לאחר מכן, הצטרפה לטיול לישראל ונמשכה לכאן. "ברגע שהנחתי את רגלי על האדמה הזו, ידעתי שמכל המקומות שראיתי בעולם, זה הבית. זה היה המקום הראשון שבו באמת הרגשתי שאני לא תיירת, שלכאן אני ממש שייכת."

בשנת 1995, כשהיא בת 49, עלתה לארץ עם בתה האמצעית, שהיתה אז בת 19. הן התגוררו בירושלים במשך 16 שנה, והמחשבות על אחותה המשיכו לקנן. "כבר היה לי מחשב ותמיד סיפרתי לכל חברותיי על אחותי שמעולם לא פגשתי. אחת מהם הציעה שאכתוב באינטרנט מודעה בלוח מודעות של ילדים מאומצים. וכך כתבתי: 'מחפשת את אחותי שאומצה על ידי הבעלים של הקופה קבנה.' לא קיבלתי תשובה, מלבד רשת חדשות אמריקאית שניסתה לחפש אותה ללא הצלחה."

כמה חודשים לאחר מכן, נסעה לבקר את בנותיה ואת אחיה שנשארו בארה"ב. את הביקור הזה לעולם לא תשכח. "לילה אחד, בארבע בבוקר הבת שלי מהארץ מתקשרת. היא אומרת שמישהי התקשרה ואמרה שאמה, מיקי ראבר, היא אחותי. היא אמרה שסבה וסבתה היו הבעלים של ה'קופה קבנה'. כמובן שרעדתי מהתרגשות. ביקשתי שתבקש מאמה להתקשר אלי". הטלפון המיוחל לא איחר להגיע. "היא התקשרה ואמרה 'אני חושבת שאת אחותי'. לא הצלחנו לדבר מרוב התרגשות. התעקשתי לברר את כל הפרטים. שאלתי אותה מתי ובאיזה בית חולים היא נולדה וכל הפרטים אומתו. שתינו היינו היסטריות וצרחנו בטלפון. היא היתה בפנסלבניה באותו זמן ורצתה לבוא מיידית לאריזונה. כמובן שהדבר הראשון שרציתי לעשות היה לעלות על מטוס אליה אבל היינו צריכות להתכונן למפגש הזה." במהלך שלושת השבועות עד המפגש, שלומית ואחותה דיברו כל יום בטלפון וניסו להשלים את החסר. התברר שמיקי גילתה שאומצה במהלך ויכוח עם אמה בגיל שבע. אמה כעסה עליה ואמרה לה ' את בדיוק כמו אמא שלך, מהסוג הגרוע'. עוד היא אמרה לה שאמה נפטרה בלידתה. כשגדלה מצאה את תעודת הלידה שלה ובמשך 25 שנה ניסתה לחפש את אמה ללא הצלחה מכיוון שזו שינתה את שמה".

לאחר שלושה שבועות, ביוני 2001, נסעה גרנץ עם אחיה לפגוש את מיקי, האחות שלא הכירו מעולם. היא זוכרת כל פרט מהמפגש המרגש הזה. "נסענו לפגוש אותה בדירה של בתה במנהטן בניו יורק. כל הדרך לשם לא יכולנו לדבר מההתרגשות, אני זוכרת אותנו עולים במעלית, דופקים בדלת. היא פותחת את  הדלת ואנחנו מתחבקות ובוכות. זה היה מדהים."

מה עושים עם אחות שלא ראית במשך 55 שנה?

"מנסים להשלים את העבר. היא כל הזמן התעסקה בשאלה למה אימנו ויתרה עליה ואותנו שמרה. אנחנו ניסינו להסביר לה שהיא היתה ברת המזל כי היא לא עברה את הילדות הקשה שאנחנו עברנו, לה היתה אפשרות לחיים הרבה יותר טובים. היא חייה ברמת חיים מאד גבוהה. היו לה משרתים, נהגים והיא חיה בסביבה תומכת. עם זאת, התברר שהוריה לא אהבו אותה ממש."

במהלך הזמן האחיות מגלות שיש להן המון במשותף. שתיהן אוהבות את הים, גם אחותה באה לבקר בישראל כשהיתה בת 18 והתאהבה. שתיהן גרושות פעמיים ונשואות בשלישית, לשתיהן יש שלוש בנות. הבת של מיקי נקראת ג'מה והבת של שלומית גיימה.

מאז המפגש ההוא הן ממשיכות לשמור על קשר הדוק ומקפידות להיפגש לפחות פעם בשנה. השבוע מיקי הגיעה בפעם הראשונה לבקר את שלומית בארץ. "היא גרה בפנסילבניה ואני פה. היא עכשיו בת 71 ואני מתרגשת לפגוש אותה שוב. אנחנו מנסות לייצר את הזכרונות המשותפים שאין לנו. פעם היא אמרה שבטח אחיי ואני היינו עושים מלחמת כריות והיא לא היתה בהן. אז ערב אחד עשינו מלחמת כריות כולנו. אנחנו יוצרות זכרונות ונהנות מהשנים שעוד נותרו לנו."

עם הבעל השלישי במודיעין

כשנה לאחר מציאת אחותה, הכירה שלומית את שאול גרנץ, גם הוא אמריקאי לשעבר, שגר בארץ כבר עשרות שנים. כעבור שלושה חודשים הם נישאו ולפני ארבע שנים עברו יחד למודיעין. שלומית היא היום סבתא לחמישה נכדים, שניים בארץ ושלושה באמריקה. היא מלמדת שיעורים פרטיים באנגלית ויוצרת יצירות אומנות מעיתונות ממוחזרת.

כשאני שואלת מאיפה הכוחות להתמודד עם סיפור חיים שכזה, היא מחייכת. "שאלו אותי פעם מי המודל שלך בחיים." היא עונה "אמרתי שאמא שלי. ידעתי שלעולם לא אהיה כמותה ולעולם לא אחנך את ילדי כמו שהיא גידלה אותנו. עבדתי מאד קשה לא להיות כמוה. אני חושבת שהכוחות מגיעים מאלוהים. כשהייתי קטנה אני זוכרת את עצמי בוכה ומבקשת מהשמים שיעזרו לי. בכל המסעות שעברתי, הרגשתי שיש מישהו ששומר עלי. אחרת אין לי הסבר ללמה אני לא בכלא תורכי כרגע או באיראן כשפחת מין, איזה הסבר אחר יש? ברור לי שיש איזו אנרגיה ששומרת עלי. אני חושבת שכולנו יצאנו חזקים יותר. אני חושבת שסיפור חיי הפך אותי למי שאני היום. יש לי משמעות בחיים. היום יש לי את היציבות שחיפשתי כל חיי ואני גרה במקום שהוא בעיני המרכז של כדור הארץ. הוא אמנם המקום הכי מדווח בחדשות בעולם אבל אני מרגישה בו הכי רגועה בעולם."

היא אמנם כבר לא ילדה אבל האור בעיניה עדיין בוהק. היא אוהבת ילדים ומקפידה לעזור ולהיות איתם עד כמה שניתן . "אני אוהבת ילדים, אני אוהבת לשחק משחקים כי לא היו לי משחקים. אף פעם לא היתה לי מסיבת יומולדת כשהייתי ילדה וכשאני רואה ילדים, אני אוהבת להנות איתם.  כשאני רואה ילד במצוקה, אני מבינה אותו וגם מרגישה שיכולה לעזור לנערים שהסתבכו בסמים כי הייתי שם. אני יודעת מה זה עושה. כל החווית האלה הפכו אותי לאדם שיכול לגשת לאנשים אחרים, ולשתף אותם, להיות אדם שיכול לדבר בגובה העיניים איתם, להיות אדם יותר אמיתי." 

בתמונה: שלומית (מימין) והאחות מיקי. "שתינו היינו היסטריות וצרחנו בטלפון"

2016-02-11 00:00:00
2016-02-11 00:00:00

כתבות נוספות

להסתפק במה שיש

אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי

תנובה מגיעה למודיעין

בעוד מספר שבועות תעביר החברה את פעילות המרכז הלוגיסטי האוטומטי שלה מחולון לפארק הטכנולוגי בעיר, בהשקעה של 350 מיליון שקל

ועכשיו למאני טיים

עירוני מודיעין הפסידה לנתיבות, מובילת הטבלה, אבל הבטיחה את מקומה בפלייאוף ותחכה כעת לראות מי יהיו היריבות במאבק על העלייה

להסתפק במה שיש

אחרי שקראתי את נתוני המחקר של משרד החינוך והזדעזעתי עמוקות, התחלתי לחשוב שבהתחשב במצב אולי עדיף לי להיות אופטימי

המשך קריאה »

ועכשיו למאני טיים

עירוני מודיעין הפסידה לנתיבות, מובילת הטבלה, אבל הבטיחה את מקומה בפלייאוף ותחכה כעת לראות מי יהיו היריבות במאבק על העלייה

המשך קריאה »

צפוף פה, צפוף

חודשיים אחרי הפתיחה החגיגית של מועדון הגריי במע"ר ומבקרים רבים במקום מדווחים על צפיפות בלתי נסבלת: "אי אפשר לזוז, אפילו המלצרים לא מצליחים להגיע לשולחנות" • בעלי המועדון: "נמשיך להביא מוזיקה ותרבות איכותית שישמחו את תושבי מודיעין"

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך