פתאום, באמצע החיים

יהודה גולן

"בבוקר הייתי לבד עם עמיר בחדר. הוא נשם בקושי, בכבדות. שכב במיטה והביט בי. הורי יצאו לכמה דקות מהחדר והיינו לבד. השעה היתה כמעט עשר בבוקר. לפתע הוא לקח נשימה מאד מאד כבדה ועמוקה. הבטתי בו וראיתי שהוא לא נושם החוצה. חיכיתי שהוא ינשוף החוצה את האוויר, אבל הפעם זה לא קרה. באותה שניה נעצמו לו העיניים, שמתי  יד על ליבו והרגשתי חלש חלש ומיד שקט. צעקתי לו 'עמיר!' אבל הוא כבר לא נשם. צעקתי מהר לאמא שלי שעמדה בחוץ 'אמא אמא, בואי בואי. זאת הנשימה האחרונה'. ואז הורי נכנסו לחדר בריצה".

במילים אלו, שאין קשות וחודרות מהן, מתארת שרה בלום את רגעיו האחרונים של האיש שהיה אהבת חייה ואבי ילדיה.

זה קרה ביום חמישי לפני שלושה שבועות. סא"ל עמיר בלום, תושב מודיעין שכיהן כראש ענף בטיחות בדרכים בצה"ל, הלך לעולמו בבית החולים לאחר מאבק שנמשך שלוש שנים במחלת סרטן הריאות. יומיים לפני פטירתו היה אמור בלום לקבל תעודת הוקרה על תרומתו בתחום הבטיחות מטעם עמותת "אור ירוק". בעקבות מותו הועתק הטקס ובמעמד מרגש קיבלה שרה אלמנתו את התעודה.

שרה ועמיר. הקעקוע שעל ידו אומר הכל: "הלוחם בסרטן" (צילום פרטי)

"ידעתי שזה כבר הסוף", שבה השבוע שרה ומשחזרת. "עמיר שכב בשקט ולא זז. עמדנו בשקט. הורי ואני ואמרנו את תפילת 'שמע ישראל' סביב מיטתו. היה שקט בחדר ורק אני התפרצתי בבכי והתחלתי להבין שזהו זה, עמיר איננו עוד. כאילו הוא חיכה שהחדר יהיה ריק כדי להיפרד ממני".

מה היתה המחשבה הראשונה שלך בדקות שאחרי שהוא נפטר?

"שכבר אני מתגעגעת אליו. קיבלתי מתנה מיוחדת מאלוהים, כי עמיר היה איש מיוחד. נישאנו בספטמבר 1998 והיינו ביחד מאז. עד הנשימה האחרונה הוא נלחם כמו אריה. מהרגע שהרופאים אמרו לנו שאלה השעות האחרונות, הוא היה צלול מאד. העלו את הרמטכ"ל אייזנקוט לשיחה טלפונית עם עמיר. זו היתה שיחה מרגשת ברמות והרמטכ"ל הודה לו על השירות ואמר לו 'יש אלפי משפחות שחבות לך את החיים של יקיריהן, אתה הצלת הרבה מאד חיילים על הכבישים', הנשימות הלכו וכבדו, הלכו וכבדו, עד שזה נגמר".

הכניס את ה"קופסה השחורה" למשאיות

עמיר בלום למד בפנימיה הצבאית בריאלי בחיפה והתגייס חיל השריון. את כל שירותו הצבאי עשה בשדה ובחטיבות השיריון 460 ו-500 בלבנון כמ"פ, ובגזרת עזה כסמג"ד. בשמונה השנים האחרונות עשה עמיר מהפך, כשהחליט לעבור לתפקיד שמשמעותו מלחמה בתאונות הדרכים בצה"ל והצלת חיי חיילים על הכבישים.

בתפקידו האחרון כראש מדור בטיחות בדרכים, ראה עמיר את החשיבות בהצלת חיים על הכביש לא פחות מאשר בשדה הקרב. מפקדו, אל"מ עודד בר מעוז (ראש מחלקת בטיחות בצה"ל) סיפר כי עמיר הכניס לשירות את "הקופסה השחורה" ברכבים הכבדים של הצבא וציין כי בקרוב גם הרכבים הקטנים יותר יצויידו בקופסה כזו, להגברת הבטיחות. "עמיר ליווה עשרות הורים שכולים שאיבדו את בניהם בתאונות דרכים במהלך השירות הצבאי. במהלך המאבק בתאונות הדרכים, והוא הציב לעצמו מטרה להילחם על כל חיי חייל ומפקד שנוהגים ברכבים צבאיים", סיפר בר מעוז.

למה זה התגלה מאוחר?

לפני שלוש שנים החיים של עמיר ושרה בלום ושל שלושת ילדיהם (שיר בת 15, אור בת 13 ועידו בן 9 השתנו בחטף). "הכל התחיל בבוקר אחד כשעמיר התעורר עם כאב פתאומי בשכמות", סיפרה שרה. "כאב טורדני כזה. עמיר נהג לרכב על אופניים ועסק הרבה בספורט, אז חשבנו שהכאב בא ממתיחת שריר בגב בגלל הרכיבה. אבל כשהכאב לא עבר כמה ימים הוא הלך לבדיקות".

מהרופא, הדרך לחדר המיון בבית החולים כבר היתה קצרה, ביופסיה נלקחה מיד והבדיקות גילו את הגרוע מכל: לעמיר יש סרטן בשלב מתקדם מאוד – "דרגה 4". סרטן ריאות ששלח כבר גרורות לאיברים אחרים.

בלי שום סימני אזהרה? ככה זה הגיע?

"הרופאים הסבירו לנו שבריאות אין מערכת עצבית לכן למעשה לא מרגישים בכאבים. לכן סרטן הריאות הוא קטלני כל כך, כי כשמגלים אותו זה כבר בדרך כלל מאוחר ועם גרורות. הכאבים בשכמות היו מהגרורות ומהלחץ שהריאות הפעילו ולא מהריאות עצמן".

עמיר עישן?

"בכלל לא. הוא עסק בספורט, אכל בריא, לא שתה ולא עישן. לכן אני חושבת שכל אחד צריך להיות מוכן נפשית שזה יפול עליו. אין ביטוח לדבר כזה. אתה יכול לחיות הכי בריא ונכון ופתאום לחטוף את הבום הזה כמו שחטפנו".

ולא חשוב אם תשמור על עצמך כל החיים?

"ממש לא. ראינו בבית החולים את חולי הסרטן וזה הלם אמיתי. מתינוקות בני חודש חודשיים שלא עשו עוול דרך אנשים צעירים ועד מבוגרים. אנשים שהיו בריאים ואתה מבין שזה בכלל לא קשור לשאלה אם הם היו אנשים טובים, או שעשו ספורט או חיו בריא. זה פוגע בכל הרבדים, בכל הגילאים. הבנתי באמת שזאת המגיפה של המאה".

מה עשיתם כשהתבררה חומרת המחלה?

"ישבנו ודיברנו כל הלילה. צחקנו ובכינו. קיבלנו החלטה שלא מבזבזים אפילו יום אחד. נוסעים, מטיילים ונהנים מהחיים כמה שניתן. בשלב מסויים בוקר אחד הוא קם ואמר לי 'חלמתי שאני עושה קעקוע'. למרות שהוא שנא קעקועים, הוא עשה קעקוע על הזרוע 'לוחם בסרטן', עם שתי קוביות מזל ליד".

באמת ניצלתם את הזמן כמו שעמיר רצה?

"בהחלט. לעמיר היו הרבה ימי חופש צבורים והתחלנו לנצל אותם. נסענו לארצות הברית, לתאילנד, להונגריה, לברלין, כאילו מירוץ נגד הזמן".

מה היו התחושות שלו?

"הוא אמר לי בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה. למשל הוא השביע אותי שלא אתן לו להיות סיעודי ותלוי באנשים אחרים. הוא חשש מזה מאד. הבטחתי לו שאדאג שהוא לא יגיע למצב סיעודי. בשלב מאוחר יותר, כשהמצב הלך והידרדר, עמיר גם הסביר לי שהוא לא רוצה שיבצעו בו פעולות מצילות חיים. כשהוא התאשפז בפעם האחרונה לפני שנפטר, הוא חתם על טופס הסכמה שלא יבצעו בו החייאה".

"אלוהים זיכה אותי"

גם בתקופה של הטיפולים הכימותראפיים עמיר לא ויתר על כלום. לדברי שרה, הוא היה חוזר מהטיפול, מתקלח והולך לעבודה בצבא. אף אחד לא הרגיש. אפילו השכנים שידעו שהוא חלה חשבו שהוא הבריא כבר ושהכל בסדר.

 

"הסטטיסטיקות של סרטן ריאות הם איומות ותוחלת החיים היא די קצרה", מסבירה שרה. "בסך הכל, 85 אחוז מחולי סרטן הריאות חיים עד חמש שנים מיום גילוי המחלה. היתר הרבה פחות. אבל עמיר היה מלך. הוא הצליח להחזיק מעמד שלוש שנים וזה לאחר שכבר התגלה הסרטן והיו לו כבר גרורות".

איך את טיפלת בעצמך אחרי גילוי המחלה?

"למדתי תורה שנקראת 'איזון חיים', שבבסיסה היא קובעת שכל דבר בעולם מתאזן עם דברים אחרים, למדתי על האנרגיות והמרידיאנים והאיזונים בגוף. למדתי את זה כדי לטפל בעצמי בתקופה הקשה וזה עזר לי. אלוהים זיכה אותי בכמה דברים, בהם המשפחה שלי, שמאד עזרה וכמובן בלהיות אשתו של עמיר".

הוא דיבר הרבה על המחלה?

"הוא הכין אותי לקראת המוות שלו. דיברנו הרבה, אבל למרות המחלה הוא הפגין מסירות אדירה לעבודה והוא שידר לי ולסביבה שהעסקים כרגיל. גם אני לא ישבתי כל היום ומיררתי בבכי. לא היינו במקום הזה. מרגע הגילוי מיצינו ובילינו מתי שרק אפשר היה. הרבה יותר מאשר בימים רגילים. חיינו את ההווה".

הרגשת שההוה זה הכל ואין עתיד?

"המילה הווה באנגלית זה 'פרזנט' והיא המתנה ולכן ההווה הוא מתנה גדולה וצריך לדעת לנצל אותו. בימי המחלה של עמיר הרגשתי את זה. עמיר לימד אותי להביט בדברים בגובה העיניים, ושזה המצב ועם זה צריך להילחם. ככה העברנו את השנתיים וחצי האלה. הלכתי לשחק כדורעף, רקדתי ועמיר שידר כלפי חוץ שהכל בסדר. הוא ביקש שנחיה חיים מאושרים. הוא קנה לי אופניים ואני אקיים את הצוואה שלו ואתחיל לרכב על אופניים".

עד עכשיו לא רכבת?

"לא. היה לי קשה לעשות את זה לבד, כי עמיר בתקופה האחרונה כבר לא היה מסוגל לרכב. היה לו קשה מדי. אבל הוא ביקש שארכב ואני אקיים את בקשתו".

שחזרי את השבוע האחרון שלו.

"ביום שלישי לקחתי אותו לבית החולים והוא התאשפז. הוא היה כבר עם בלון חמצן וידענו שזה הסוף. ישבתי לידו כל הלילה. דיברנו, צחקנו ובכינו ואז עמיר אמר לי לפתע 'אוקיי שרה'לה, בואי נדבר תכל'ס".

ככה בקור רוח?

"כן, מאד. התחלתי לבכות ואמרתי לו 'עמיר אל תעשה לי את זה. אני לא יכולה לדבר על הסוף. אני לא יכולה להתמודד עם זה'. הוא לא ויתר ואמר לי 'שרה, אלה הנשימות האחרונות שלי'. הוא הסביר לי את סידורי הלוויה שהוא רוצה. עשה ממש צ'ק ליסט כאילו הוא מזדכה באפסנאות מהעולם כולו. הוא הסביר איך הוא רוצה שהלוויה תהיה, כולל השמעת השיר של לו ריד 'יום מושלם' שאותו עמיר אהב מאד. באותה שיחה הוא גילה לי שכתב שיר פרידה. מעין סיכום חיינו המשותפים. הוא ביקש שאקריא את זה בלוויה. הוא השביע אותי שנמשיך לחיות חיים מאושרים, שנמשיך לטייל ולצחוק ושאגדל את הילדים על פי הערכים שלנו. הוא הבין את כל מה שקורה סביבו".

הוא הבין שזה הסוף?

"כן. אומרים שאנשים לפני מותם מרגישים שזה הסוף. את שיר הפרידה הקראתי בלוויה שלו, זה היה מעין סיכום חיים ולמרות שהוא סיים את חייו בגיל 44 הוא אומר שחי חיים מלאים ועשירים".

את באה מבית דתי ועמיר היה חילוני. איך זה הסתדר מבחינת המחלה? פתחת חשבון עם אלוהים?

"לא, אני לעולם לא אפסיק להאמין באלוהים. אני מדליקה נרות שבת ואמשיך בכך. עמיר היה חילוני ואני באתי ממשפחה דתית והסתדרנו עם זה".

מה היה הכי קשה עם הילדים?

"לשמוע את מה עידו בן התשע אמר אחרי הלוויה".

מה הוא אמר?

"היה לי אבא רק תשע שנים".

בתמונה משפחת בלום. ניצלו את הזמן שנותר בטיולים בעולם. צילום פרטי

כתבות נוספות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

כשמימון וצה"ל נפגשים במודיעין

השבוע בעיר: שירי מימון מגיעה לעיר עם להיטיה הגדולים ובליווי תזמורת צה"ל, לילה של כוכבים בגבעת רגב, חגיגת קיץ במע"ר והופעה של הגרובטרון

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

צפירת אמת

פרשת החיילות-סוהרות שהוקרבו בידי שירות בתי הסוהר כדי להשיג "שקט תעשייתי" היא מהחמורות שידעה המדינה

המשך קריאה »

דלתות מסתובבות

אחרי עונה טובה בקריית שמונה נדב נידם, שגדל בעירוני מודיעין, רצה לחזור למכבי תל אביב ואל המאמן שנתן לו צ'אנס ראשון בליגת העל. מבול ההחתמות הביא אותו בסופו של דבר בהשאלה אל הפועל ירושלים

המשך קריאה »

טובה לסביבה?

אישור תכנית המתאר החדשה קבע עובדות בשטח גם בנושא סוגיות סביבתיות רבות, ובקרב הפעילים הירוקים הדעות חלוקות

המשך קריאה »