"שלך לנצח, ילדה של אבא"

לורן סגל כהן

"הפחד הכי גדול שלי הוא שישכחו אותו כאילו הוא לא היה כאן אף פעם", אומרת מורן בתו של אפרים ברכה שעסוקה בלשמר את הזיכרון שלו ולהנציח את דמותו כפי שהכירה. בשנתיים שחלפו היא מעלה פוסטים מרגשים על אביה, ולאחרונה יזמה טורניר כדורגל לזכרו. בראיון ראשון שלה מאז המקרה היא מדברת על נדיבותו של אביה, הגעגועים העזים, ועל החשש הגדול ש"ייעלם" מהזיכרון. צילום אינגריד מולר

את מורן ברכה, בתו של תנ"צ אפרים ברכה ז"ל, מפקד היחידה הארצית לחקירות הונאה, ששם קץ לחייו לפני שנתיים פגשתי בעקבות משחק כדורגל שהתקיים לאחרונה במודיעין, ושהוקדש לזכרו של אביה. מורן בת 22, בחורה צעירה, יפיפייה ונמרצת מתמודדת עם אובדן עצום. גם כשהיא מחייכת – והיא עושה את זה הרבה – יש בעיניה משהו שלא מחייך עד הסוף. היא משדרת תחושה נדירה של חוזק והיא אימצה לעצמה דרכים שונות להתמודדות עם מותו הפתאומי של אביה, אבל  בעיקר חשוב לה שלא ישכחו אותו, שיישאר מוחשי בתודעה של הציבור וגם שלה.

בת – כדורגל

מורן שחקנית כדורגל מאז שהיא זוכרת את עצמה. כשהייתה קטנה שיחקה עם  הילדים ברחוב. אבל רק לפני שנתיים הפכה את הספורט הזה לעיסוק מקצועי, במיוחד לאור העובדה שהגבות שהורמו לפני שנים לנוכח ילדה שמשחקת כדורגל, החלו לרדת. "בבית הספר עשיתי מה שחשבתי לנכון, מה שעשה לי טוב, לא השקעתי", היא אומרת בקריצה. "אבל בשנה האחרונה בתיכון החלטתי לקחת את עצמי בידיים, השקעתי, לקחתי קורסים אחרי שעות הלימודים וניגשתי לבגרויות. בגלל שלא ייחסתי חשיבות למבחנים בצו ראשון בצבא, התוצאה הייתה שהוצעו לי תפקידים לא משהו בכלל. החלטתי לוותר על הצבא ועשיתי שנת שירות. זה נשמע מוזר בתור אחות לשני אחים קרביים ואבא כזה".

אחרי סיום שנת השירות גילתה מורן את אהבתה לטיולים בעולם. היא טיילה עם אחיה, אחר כך עם בת דודתה וחברה במקומות שונים דוגמת סרי לנקה, הודו, מרכז אמריקה, תאילנד. לגמרי חיה את הרגע. "אני עובדת רק כדי שאם יתחשק לי לטוס, לא אהיה במצב שאין לי תקציב", היא אומרת.

מורן התחילה את דרכה במערכת החינוך בבית ספר דתי: "לא התחברתי לחצאית. פחדתי ללכת עם מכנסיים לקניון כדי שלא יראו אותי. עברתי לבית ספר מסורתי ואחר כך חילוני. אנחנו משפחה שומרת שבת, אבל היום אני כבר לא".

מה הסיפור שלך עם כדורגל?

"מאז שאני ילדה אני משחקת, אבל כשהציעו לי שחק בקבוצת הכדורגל של בית הספר לא העזתי. היו אז הרבה דעות קדומות על בנות שמשחקות כדורגל והייתי חסרת ביטחון. הרבה שחקניות לא העזו מאותן סיבות לשחק מקצועי".

"לפני שנתיים אחי הראה לי פוסט בפייסבוק שרוצים לפתוח קבוצת כדורגל נשים וישר קפצתי על זה", נזכרת מורן. "זה היה בעיתוי מושלם כי בדיוק חשבתי שאני רוצה לחזור לשחק. זה התחיל כקבוצה חובבנית, אחר כך נכנסנו לממא-ליגה והשנה לקחנו אליפות. זה נדיר כי אנחנו רק שנתיים בליגה".

איך התגובות היום?

"היום אנשים מפרגנים יותר לנשים שמשחקות כדורגל. אפילו גברים מתלהבים. ככה מתחילים אתי, אומרים לי 'בואי נעשה אימון'", מחייכת מורן. "פעם לא העזתי לעשות את הצעד הזה בגלל התגובות".

טורניר לזכרו

כיום מתאמנת מורן פעמיים בשבוע במסגרת "עירוני מודיעין נשים" וכל חודש מתקיים משחק. אבל השיא היה מבחינתה הטורניר שארגנה לזכרה של אביה, תנ"צ אפרים ברכה: "במהלך השנתיים ארגנו המון אירועים לזכרו ועל מנת להנציח אותו וזה דורש המון כוחות נפש במיוחד מאמא שלי. הרגשתי שאני רוצה לארגן משהו בעצמי, לזכרו, משהו שהוא לגמרי יוזמה וארגון שלי לבד. למרות שכמובן השתתפתי בטקסים זאת לא הייתה יוזמה שלי. מצד שני במשך הרבה זמן דחיתי את הרעיון, פחדתי כנראה שלא יצא מספיק מכובד, סירבתי שיעזרו לי".

מורן החלה לפעול על מנת להוציא לפועל את האירוע שתכננה לזכרו של אביה: טורניר כדורגל נשים. "כשכבר חשבתי שאני יורדת מזה, התחלתי להרים טלפונים, לארגן את האירוע. פשוט יום אחד קמתי והתחלתי לתקתק את זה. הזמנתי חולצות לכל השחקניות עם לוגו שקשור באבא שלי. כשאמרתי לחברות שלי שזה יהיה ב-18/6, אחת מהן הסתכלה ביומן וגילתה שבאותו היום חל יום האב. חשבתי כמה סמלי שהתעכבתי עם האירוע הזה ובסוף זה יצא ביום הזה".

מעבר להנצחת אביה, חיפשה מורן גם ערך מוסף לטורניר הכדורגל: "היה לי חשוב שיהיה עוד משהו שיסמל את אבא שלי. בחייו הוא היה תורם בסתר. רק אחרי שנפטר גילינו עד כמה. לכן הוצאתי צמידים עליהם כתוב 'ואהבת לרעך כמוך. בדרכו של אפרים ברכה', מכרנו בטורניר ואת הכסף תרמנו לאותם אנשים שאבי היה תורם להם".

מורן נזכרת באחד הסיפורים שממחישים את נדיבותו של אביה והרצון לעזור לאחרים, סיפור שגילתה רק בשבעה: "אחת השכנות, אישה עם סיפור חיים לא פשוט, סיפרה לי שבמשך מספר חודשים הייתה מוצאת בתיבת הדואר מעטפה עם כסף. היא שאלה את כולם ברחוב מי שם לה את הכסף עד שהמפכ"ל דנינו אמר שיש לו הרגשה שזה בא מאבא שלי. היא פנתה אליו ונשבעה שלא תספר לאף אחד והוא הודה שזה הוא. היא באמת לא סיפרה ורק בשבעה שיתפה אותנו בסיפור הזה. הוא היה תורם להמון אנשים ואנחנו משתדלים להמשיך את זה".

בטורניר הקבוצה של מורן ניצחה. "אני לא יודעת להפסיד", היא מחייכת. "מבחינתי לא הייתה אופציה שאפסיד בטורניר לזכר אבא שלי".

מורן מזכירה בעיקר את החלק היותר מרגש של האירוע, טקס הפתיחה בו עמדו הקבוצות ב"ח" והיא אמרה מספר מלים, בין היתר:  "אחד מהחלומות שלי היה לעשות בעצמי משהו לזכרו של אבא שלי, משהו שקשור ליומיום שלי וככה אחבר אותו אליי. והפחד שלי, הפחד הכי גדול שלי הוא שישכחו אותו כאילו הוא לא היה כאן אף פעם. ויש לי זיכרון אחד חזק, בכל פעם שהוא היה הולך לשחק איתנו כדורגל בשבתות, הוא היה חוזר עם שריר תפוס בגב ותוך כדי מספר על הימים שהיה שוער בבית"ר נתניה".

מורן כתבה במהלך השנתיים לא מעט פוסטים מרגשים על אבא שלה, כולם מסתיימים במשפט "שלך לנצח, ילדה של אבא". "הרצון להנציח אותו התעלה על הכאב של לשבת ולכתוב את הדברים האלה", היא אומרת.

ארגון הטורניר הוא סוג של התמודדות עם האובדן, אני מניחה.

"לגמרי. לא רק הטורניר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת בשטויות. נתפסת ל'קטנות', ריבים עם חברות וכאלה. זה מעסיק אותי. היום אני לוקחת דברים בצורה יותר קשה, כאילו אני מפחדת להתעסק באבא, בזיכרונות".

יום אחד הוא לא חזר

את מכירה את הסיפור על העץ הנדיב?" שואלת אותי מורן. "סיפור על העץ הנדיב שאהב ודאג לילד קטן עד שגדל והזדקן ורצה להעניק לו הכל ללא תנאי. כזה היה אבא שלי – אחרי שכבר העניק לנו, למשפחה, לחברים ולכל מי שהיה בקרבתו הכל, לא נשאר לו יותר מה לתת. בסוף מאי נטענו עץ, בשיתוף המשטרה, במצפה מודיעין, כאילו הצמחנו אותו מחדש, אחרי שהוא כבר לא איתנו. הסיפור של העץ הנדיב מסתיים במשפט 'והעץ היה מאושר…' ואני שואלת את עצמי, זה לא היה אמור להסתיים ככה?".

איזה עוד סיפורים את זוכרת על אביך?

"בימי שישי, אבא כהרגלו היה נוסע לעשות קניות במודיעין עילית. כאשר הוא ואחי הגיעו לקופה עמדה שם ילדה אשר נשלחה על ידי משפחתה לעשות קנייה לשבת. הילדה חיכתה על יד הקופה עם שטר של 100 שקלים בידה. עלות הקנייה הייתה 140 ₪. הילדה התקשרה לאמא שלה להתייעץ ואחר כך התחילה להוריד מהמוצרים כדי להגיע ל-100 ₪. אבא שלי קלט מה קרה וסימן לקופאית שהוא ישלם. הקופאית אמרה לילדה שהייתה טעות ושעלות הקניה היא מאה ₪. הילדה ארזה את המוצרים והלכה לדרכה ואבא שלי שילם את ההפרש".

מאחורי החיוך הגדול קשה שלא לראות אצל מורן עצב אינסופי והמון סימני שאלה. חוסר מנוחה. "אני רוצה כל הזמן להתעסק בו כי אני לא רואה אותו ולא מרגישה אותו במציאות. בהתחלה כולם עוטפים אותך ואחר כך זה יורד. אנשים חושבים שעם הזמן הכאב יורד וזה ממש לא ככה. לזמן אין משמעות. ההנצחה מאפשרת 'להשאיר' אותו פה. אני מחפשת תמונות, מדברת עליו".

מה את זוכרת מהיום ההוא, לפני שנתיים?

"הוא יצא בשלוש בלילה להליכה ולא חזר. התחלתי להתקשר לבתי חולים, אולי עבר תאונה. ב- 5:30 בבוקר נכנסו קצין וקצינה לבית והדבר הראשון שעבר לי בראש היה שאין מצב שהסיטואציה הזאת, שאני רואה בסרטים, קורית לי. אמרתי לעצמי 'זה לא קורה', מצד שני הבנתי שיש רק סיבה אחת שבגינה הם פה".

מה השתנה בך מאז?

"באמת שאלתי חברה את השאלה הזאת. היא ענתה לי שאני קיצונית יותר בכל תכונות האופי, כאילו לכל דבר יש משמעות נוספת, מוקצנת. החיים שלי מלאים בדרמות, אני מתעסקת בחיים של אחרים, כנראה זה מוציא אותי מהמחשבות של עצמי. למרות שתמיד אומרים שאחרי דבר כזה הדברים מקבלים פרופורציה, אצלי זה לא ככה. כל דבר רק מוסיף".

ארבעה חודשים אחרי שאביה נפטר, החליטה מורן לנסוע למרכז אמריקה עם בת דודתה. "היו אנשים ששפטו אותי, מה פתאום אני משאירה את אמא ונוסעת". דווקא בניקרגואה הפנימה מורן לגמרי את האבדן: "היה ערב אחד שישבנו כמה חבר'ה, כולם צחקו והיו חופשיים ופתאום שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. הלכתי לחדר ופרצתי בבכי. הבנתי שהחיים שלי זה לא החיים שלהם, הצחוק שלי הוא לא הצחוק שלהם".

"אחרי שאבא נפטר כאב לי לצחוק" ממשיכה מורן לשתף. "חשבתי לעצמי 'אני צוחקת והוא כבר לא יצחק'. גם בשבעה ביקשתי שלא יצחיקו אותי, אבל גם הבנתי שיש אנשים שלא יודעים להתמודד עם אבל. דווקא אחרי מותו הרגשתי שאחרי כל השנים בהן היה של כולם, אני רוצה שהוא יהיה שלי. מצד אחד היו המון אנשים מסביבי, מצד שני חשבתי שלהם לא כואב כמוני".

ביקש שהחתונה תתקיים

מה שמרגש בסיפורים של מורן הוא לא רק משמעות המלים, אלא גם הדרך בה הן נאמרות – בטבעיות וכנות, אפילו באומץ. זאת סיטואציה לא פשוטה עבורה, אבל היא פייטרית, לגמרי "ילדה של אבא". גם לשאלות שהיא לא מוכנה לענות והתשובות כמו מתפזרות בחלל, יש משמעות. "זאת הפעם הראשונה שאני מתראיינת על זה", היא מודה ואני שמחה שנוח לה, לא כעיתונאית, אלא כאדם. "אחרי השבעה יצאתי מהבית והיה לי קשה לראות שהעולם ממשיך כרגיל", היא נזכרת. "רציתי לצעוק למה העולם לא נעצר כמו שהעולם שלי נעצר. אבל כשאתה רואה שהכל ממשיך כרגיל ואנשים כבר עבר להם, אתה מבין שהחיים שלך זה לא החיים של כולם".

"אני גם זוכרת שכל שיחה אז הסתיימה ב'תשמרי על אמא שלך'. רציתי לצעוק 'מה אתי?'. זה הרגיש כאילו אנשים מורידים לך מהכאב. אבל כשאמא שלי מתלוננת על כאבים ודברים כאלה אני אומרת לה 'את פה לנצח'. אני אסירת תודה על המשפחה שלי, הקשר שלנו התחזק מאוד אחרי מה שקרה. לפעמים אני חושבת מה היה קורה לולא הייתה לי משפחה כזאת".

בהקשר זה מספרת לי מורן שחודש לאחר פטירתו של אביה, נישא אחיה הגדול בחתונה רבת משתתפים שהגיעו להביע הזדהות עם המשפחה. "אבא ביקש שאם יקרה לו משהו שהחתונה תתקיים כפי שתוכננה. כולנו צעדנו אתו בחופה, במקום שהוא יצעד עם אבא ואמא שלי. לפני החתונה, החזקנו כולנו ידיים, אני והאחים שלי ואמא ואחי אמר לנו 'לא משנה מה, אף אחד לא בוכה'. לחתונה הגיעו 700 איש. בחופה הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואמא וחייכה אלינו כדי לחזק אותנו במבטה".

מורן נאחזת בכל דבר שמזכיר את אביה. גם בדימיון ביניהם. "אני כל הזמן רוצה שיגידו לי כמה אני דומה לו. פעם חברה אמרה לי שבכולנו יש 'אפי קטן' וזה משהו שמאוד רציתי לשמוע: ערכים, נתינה, הסתכלות על האנשים בגובה העיניים ובכבוד, זה מה שהייתי רוצה להמשיך להעביר. כי כזה הוא היה. תמיד התייחס לכולם, כיבד, לחץ את היד. נתן לכל אחד להרגיש כאילו הוא מיוחד. בלוויה אמרתי שכנראה היה מלאך שנפל לפה בטעות. אנשים לא ידעו איך להתמודד עם טוב הלב שלו. למדתי שאפשר לשפוט טוב לב של אדם לפי מידת הפגיעות שלו. אבא שלי, מסתבר, לא יכל לספוג רוע".

הפחד הכי גדול של מורן הוא שישכחו אותו. "אני לא רוצה שייעלם" היא אומרת. "זאת תהיה כנראה התחושה שלי לנצח. אנחנו אבל ממשיכים כרגיל, גם כשלא רגיל".

 

2017-06-29 01:00:00
2017-06-29 01:00:00

כתבות נוספות

גם להם מגיע בית

סניף איחוד הצלה במודיעין זכה סופסוף למבנה קבע משלו, הודות לתורמים מארה"ב, שישמש להכשרות מקצועיות

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

על הצד השקוף

זוג זקנים שמנסים להיאחז בחיים מול חברה שרואה בהם מיותרים. קומדיה אנושית ומרגשת עם ציניות, הומור ומחשבה לעתיד

המשך קריאה »

100 אלף תושבים, סניף דואר אחד

המשבר בדואר ישראל פוגע גם בתושבי מודיעין: הסניף בסולומון סנטר נסגר, זה שברעות עומד בפני סכנת סגירה ולתושבים נותר רק הסניף בקניון • אבל יש גם בשורות טובות: בעירייה מנסים למנוע את סגירת הסניף ברעות, ובדואר מתכננים פתיחת סניף חדש בשכונת מוריה

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך