"בכל פעם שאני עולה למגרש אני יודעת שיש מצב שמחר אגיע לפגישה בעבודה כשאני צולעת"

ערן קמינסקי
2016-12-04 00:00:00
2018-10-28 01:00:00

בעולם הדימויים ממנו אנו מרכיבים את תפישת המציאות שלנו, כדורגל עדיין נתפס בדרך כלל כתחום עיסוק ועניין גברי למהדרין. כזה שלנשים עד היום כמעט ולא הייתה נגיעה בו. עם השנים הדברים משתנים, אולם לאט. בשקט בשקט פתחה לאחרונה קבוצת הנשים של עירוני מודיעין בכדורגל את העונה השנייה שלה, בליגת הנשים הארצית בה משתתפות עשר קבוצות מרחבי הארץ המשחקות בשני מחוזות.

עשרים נשים, צעירות ברובן אולם גם כאלו שנמצאות בשנות הארבעים לחייהן, מתפנות מעיסוקיהן פעמיים בשבוע ומגיעות אל המגרש הסינתטי ברחוב עמק בית שאן בשעות הערב לאימונים ומשחקים. שוחחנו השבוע עם כמה מהן וגילינו שהמשיכה למשחק הפופולארי בעולם התחילה אצל חלקן עוד מגיל צעיר ואילו אחרות הגיעו בשביל הספורט והאווירה המשפחתית שפיתחו במועדון למרות שמעולם לא שיחקו כדורגל. עוד נושא שתמיד שם הוא עניין האג'נדה של קידום ספורט הנשים בכלל ומנהיגות נשית בפרט, ויותר מזה נדמה שאפשר לסכם את הגישה שלהן לנוכח התגובות המתפלאות במשפט "כן, אני אישה שמשחקת כדורגל. אז מה?".

"כדורגל זה סיפור אהבה"

עדי שרי, בת 27 המתגוררת בכפר האורנים עם בעלה ועובדת כיועצת תקשורת במשרד יחסי ציבור במודיעין, הייתה מהגרעין המייסד של הקבוצה. הכדורגל, היא מספרת, היה חלק מחייה מאז ומתמיד: "מגיל מאוד צעיר הייתי משחקת כדורגל. אני חושבת שכבר בגיל שש שיחקתי עם הבנים בהפסקות ואחר כך בגילאי התיכון גם שיחקתי בקבוצה של בית"ר ירושלים. אחרי שהגעתי למודיעין אספתי קבוצת נשים שהכרתי ורצינו לקדם יחד את עניין הקמת קבוצת נשים בעיר. באותו זמן גם התחילה תנועה בעניין בפייסבוק ואנחנו הצטרפנו ויחד ניגשנו אל מחלקת הספורט בסחלבים. צריך לפרגן לסחלבים ולהגיד שהם אף פעם לא נתנו לנו את התחושה שזה נטל עבורם, אלא תמיד העבירו לנו שאם תהיה מספיק היענות אז הם הולכים על זה איתנו. וככה זה קרה".

את זוכרת איך הסתכלו עליך בתור ילדה שמשחקת כדורגל עם הבנים?

"עם הבנים שיחקתי עד סוף היסודי ולא היו בעיות. אני חושבת שהקשיים מתחילים בשלב חטיבת הביניים, שם את צריכה ללכת ולהסביר את עצמך כשחקנית כדורגל. לסביבה היה נורא קל להסתכל ולהגיד: "כדורגל? מה קרה לך??". נשים בכדורגל זה עניין שתמיד הפליא, אבל כדורגל זה סיפור אהבה. כמו שמישהו אוהב לנגן או לשחק כדורסל או ללכת לצופים, אני מאלה שאוהבים כדורגל".

ממי מגיעות היום התגובות המתפלאות – גברים או נשים?

"זה מגיע יותר מנשים, אין ספק. בתחילת השנה היה אירוע חוגים גדול של סחלבים ואנחנו, כמי שרואות את עצמנו חלק מעירוני מודיעין, הגענו לשם עם התלבושות ופתחנו דוכן וחילקנו פלאיירים. ניגשו אבות שהתעניינו עבור הילדים שלהם וכששאלתי אותם 'ומה עם אישתך?'  אז הייתה שם הרבה חינניות והם מאוד פירגנו ואמרו שיביאו לה את הפלאייר. אחר כך הגיעה אישה עם הבת שלה וכשנתתי לה את הפלאייר, הפנים שלה ישר התעוותו במין פליאה של 'אני?כדורגל??'. הבת שלה לידה כולה התלהבה ואני לא מבינה איך היא רואה את הבת שלה רוצה לשחק והיא אומרת לה שזה לא מתאים. בסיפור הזה האמהות הן המכשול הכי גדול".

* * *

על האג'נדה של עדי, לה נמאס כבר לשמוע תגובות מתפלאות, תוכלו לקרוא עוד בטור אישי שכתבה ומצורף כאן, אולם כרגע נגלוש שוב לקלישאות של כתבי ספורט.

אז איך נשים מתמודדות עם הפציעות הבלתי נמנעות שמגיעות עם עיסוק בכדורגל?

"בדיוק אתמול מישהי נפצעה באימון ואחר כך דיברנו על זה שאנחנו כבר לא ילדות. אצלי יש בעיקר הרבה שרירים תפוסים, כמו שריר התאומים שנתפס לי למשך חודש שלם. יש גם פציעות של ילדים בגן… פתאום אני מוצאת את עצמי עם פצע בברך. יש נפילות ויש גליצי'ים וגם מקרים שמישהי נכנסת בך עם הפקקים, אבל בסך הכל אני מתמודדת עם זה בגבורה. גם אם זה שבכל פעם שאני עולה למגרש אני יודעת שיש מצב שמחר אגיע לפגישה בעבודה כשאני צולעת. אבל בשביל זה באנו, בלי לוותר".

עד כמה את עוקבת ומעודכנת בכדורגל?

"אני חולת כדורגל, זאת מחלה אצלי. אתמול ראיתי את ברצלונה נגד סוסיאדד וקיוויתי שהם יפסידו. אני מהעוקבים וגם מתישהו החלטתי שאני אוהדת קבוצה ומתמידה איתה. אמנם אני אוהדת של ריאל מדריד, אבל אני לא רוצה להיות אוהדת הצלחות".

אז אני יכול לנחש לבד מה התשובה שלך בוויכוח מסי או רונאלדו?

"הממ… זאת שאלה מורכבת. אני בדעה שיש המון בעלי מקצוע טובים אבל מעט אומנים. מסי הוא אומן. רונאלדו הוא בעל מקצוע טוב, למרות שבגמר היורו האחרון הוא כבש את לבי ומאז יש לנו איזה סיפור אהבה".

הבת היחידה במגרש עם הבנים

את ממוצע הגילאים הצעיר בקבוצה מעלות תמר דוויק וכמה מחברותיה. היא בת 44 ממודיעין, אם במשרה מלאה ועובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הכדורגל הולך איתה מאז ומתמיד.

"כדורגל זה חלק אינטגרלי אצלנו בבית", היא מספרת. "רואים משחקים, אוהדים קבוצות ושני הבנים שלי משחקים היום כדורגל. בילדות הייתי משחקת עם הבנים במגרש בהפסקות. כמובן שהייתי הבת היחידה ששיחקה איתם, בזמנו בכלל לא היה דבר כזה חוגי כדורגל לבנות אז אני הלכתי לכיוון של אתלטיקה קלה".

מתי הבנות המועטות מפסיקות לשחק עם הבנים?

"אני חושבת שזה נגמר מתישהו לקראת התיכון, אז זה כבר היה פחות מקובל. שם בגילאים האלה גם מתחיל הקישור הזה בין בת שמשחקת כדורגל לסטיגמות של טום בוי, גבריות ואפילו לסביות. "אם שיחקת כדורגל אז את בטוח לסבית", שמעתי את זה ואני שומעת גם מנשים צעירות ממני".

מתי חזר לך החשק לשחק?

"בשנתיים-שלוש שנים האחרונות אני מלווה את הבנים שלי לחוגי הכדורגל וקלטתי שזה ממש בוער לי ואני מתה לעלות למגרש ולהתאמן איתם. בשנה שעברה נתקלתי בזה בקבוצת הפייסבוק 'אימהות ממודיעין', שם פרסמו מודעה שמחפשים שחקניות. הלכתי ומצאתי את מקומי. לפני זה ניסיתי ריצה ואופניים אבל זה שיעמם אותי. כאן בקבוצה, זה סיפור אהבה עם כל המרכיבים של המשחק: ספורט, משחק קבוצתי, משפחתיות שנוצרה בקבוצה, האתגר והתחרותיות, כושר וגם כיף. אני גם לוקחת את זה למקום שפורץ גבולות. אני אמא, בת 44, שמשחקת כדורגל וזה בסדר. אפשר גם להרחיק לכת יותר וללכת אל עניין המגדריות בו מטריד אותי שכמעט ואין חוגי כדורגל לבנות. הבנתי שזה מקום לעשות מעשה ונרשמתי לאחרונה לקורס מאמנות. הצבתי לעצמי אתגר גם מתוך ההבנה שאין כמו להראות דוגמה אישית".

גם את מקבלת עדיין תגובות מתפלאות?

"האמת שאני כמעט ולא שומעת תגובות לא מפרגנות. כן יש תמיהה. 'וואלה?כדורגל?איך הגעת לזה?', אבל זה מגיע מסקרנות ולא נתקלתי בחוסר פרגון. דווקא רוב הגברים הם אלו שמעודדים את הנשים שלהן ללכת ולשחק. אני יכולה להגיד שאני מגיעה לבית הספר של הילדים שלי, ביה"ס יזמ"ה, לקבלות שבת ומצטרפת לבנים שמחשקים כדורגל ומצרפת גם את הבנות. פתאום אפשר לראות אותן מעיזות ונכנסות לשחק והבנים שלי מספרים לי שעכשיו הם כבר משתפים בנות במשחקים בהפסקות. זה תהליך, אבל זה יכול לקרות. אנחנו מרימות עכשיו יחד עם העירייה פיילוט התנדבותי בו נעביר שיעורי כדורגל בבתי ספר לבנות. גם במועדון וגם בעירייה הבינו כבר שנשים הן חלק אינטגרלי ממועדון כדורגל היום. ההשראה שלנו היא הפועל קטמון, שגם מגיעים ממקום קהילתי וגם מחזיקים באג'נדה של פלורליזם וקידום נשים ויש אצלם כיום יותר מ-300 בנות שמתאמנות במועדון".

עד כמה אתן עצבניות ואגרסיביות ומקללות כמו הגברים במהלך המשחק?

"יש תחרות ויש אגרסיביות, אבל ההשוואה היא לא לגברים. לא באנו מאותו מקום וזה לא אותו מבנה פיזי. יש אמוציות ורגשות ועצבים כמו בכל משחק כדור בענף תחרותי. לקלל את השופט בלי שהוא שם לב? זה לגיטימי לגמרי, למרות שאנחנו כן מנסות להביא את הספורט למקום נקי וידידותי יותר למשפחות".

עד כמה את מעודכנת בעולם הכדורגל?

"קודם כל אני עם הפועל קטמון ובנוסף גם אצלי בבית כל הזמן רואים ליגה ספרדית ואנגלית. גדלתי בבית של בית"ר ירושלים ועם השנים עברתי צד להפועל ואז לקטמון. היום אני עוקבת באדיקות אחרי הליגה הספרדית וגם אצלנו בקבוצה אנחנו מחולקות לאוהדות ברצלונה ואוהדות ריאל. אנחנו נפגשות ורואות משחקים יחד ובמובן הזה לגמרי הרווחתי עוד משפחה".

ולשאלת השאלות – מסי או רונאלדו?

"ברור שרונאלדו! אני גם דרשתי שיהיו מראות בחדר ההלבשה כמו שלרונלאדו יש. מבחינתי בכלל צריך לעשות פסל של רונאלדו, כמו הפסל 'דוד'. אגב, בעלי חי עם זה בסבבה".

השינוי כבר כאן

בניגוד לעדי ולתמר שהכדורגל היה חלק מחייהן מאז ומתיד, שרון אופיר-שטרית מעולם לא עלתה על הדשא עד לפני שנה. היא בת 44, נשואה ואם לשניים, העובדת ברשות לניירות ערך. "אני ספורטאית מאז שזוכרת את עצמי ומשחקת באופן מקצועי כדורעף כבר המון שנים. היום אני בכדורעף חופים. היות וחוף גורדון לא ממש קרוב לי לבית ואני מאוד אוהבת ספורט קבוצתי, אז כששמעתי על הקבוצה במודיעין החלטתי ללכת ולהתנסות. גיליתי שזאת ממש משפחה, עם אווירה של קבלה וכל מי שרוצה או מתעניינת יכולה להצטרף לאימון. וזה מה שעשיתי ומייד התלהבתי. יש שם שילוב מנצח של כל הערכים שאני אוהבת בפסורט: פיתוח הכישורים הפיזיולוגים, ההיבטים המנטליים והגם החברתיים".

בדומה לעדי, גם שרון מחזיקה במקרה הזה באג'נדה מאוד ברורה בנוגע לכדורגל נשים בכלל ולפסורט נשים בפרט: "איך שאני רואה את זה ספורט נשי הוא מראה של קהילה ומדינה. אני מאוד גאה בזה, כאשה וכאמא לבת. יש פה מסר ואנשים מסתכלים על זה בפירגון.

"הליגה פועלת תחת החסות של 'אתנה' לפיתוח מנהיגות נשית. ספורט הוא פלטפורמה לקידום נושא השיוויון ובשביל הילדים שלנו זה כבר יהיה נון אישיו. לא יתייגו יותר בנות שמשחקות כדורגל כטום בוי. במובן הזה אנחנו מאתגרות את המיתוסים ולילדים שלנו זה כבר לא יהיה מיתוס אלא חלק מהמציאות. הקבוצה שלנו היא מיקרוקוסמוס של כל הדבר הזה".

אז אתן חלק מהשינוי הגדול?

"בסך הכל השינוי כבר כאן. זה דורש מאיתנו עבודה סיזיפית ובנייה איטית ולא שינוי שרואים אותו מתרחש תוך זמן קצר, אבל נשים כבר נפתחות לזה. מנהיגות נשים זה לא רק להשתתף בספורט. תסתכל על אלונה ברקת (בעלת הפועל באר שבע. ע.ק) ותראה את היכולת להנהיג בצורה קצת אחרת. וזה בא לידי ביטוי לא רק במגרש אלא גם ביציעים ובדרך בה דברים מתנהלים. כיום, עם הגב שאנחנו מקבלות מהעירייה שמעמידה את הציוד והמגרש, זה מאפשר לנו לפתח קאדר של שחקניות, גם דרך בתי הספר. לאט לאט אנחנו יוצרים כאו קהילה של שחקנים ואוהדים ויש במודיעין פרגון מאוד גדול. עכשיו רק נשאר לנו למצוא ספונסר ואנחנו שם".


אל תמזערו אותנו

נשים שמשחקות כדורגל לא צריכות אייטמים שחוגגים את העובדה שיש כדורגל נשים בישראל. נשים שמשחקות כדורגל ואוהבות את המשחק צריכות שיפסיקו להתייחס אליהן כמו ילדות משונות או עלמות קלות דעת. עדי שרי בטור אישי

באייטם הסיום של תוכנית הבוקר "דני רופ עד 10" בערוץ 10 ששודר השבוע הוצג מחזה מפליא – קבוצה של נשים, בועטות בכדור, ולבושות בבגדי כדורגל. כן, הכוונה היתה טובה – לספר לעולם על ליגת "מאמארגל" – ליגת החובבניות לנשים שמפעילה ההתאחדות. הליגה, אשר פועלת כשלוש שנים, מתרחבת בכל שנה כאשר השנה הליגה כוללת כבר כעשר קבוצות, המחולקות לשני מחוזות ועוד היד נטויה.

 אפשר להגיד הרבה על ליגת המאמארגל. היא חשובה, היא חיובית, היא מצליחה והיא מובילה לשינוי המשמעותי לו כל שחקנית פעילה מייחלת – להפוך את כדורגל הנשים למשהו קיים, מצליח ואטרקטיבי שיותר ויותר נשים ייקחו בו חלק, נשים שיילחמו במוסכמות ויצליחו לשנות משהו בחברה הפטריארכלית שאנחנו חיים בה. אותה חברה שבמסגרתה אישה שרוצה לשחק כדורגל היא דבר מיוחד מאוד. מינימום חייזר. אפשר בהחלט להגיד הרבה דברים על ליגת המאמארגל – אבל לא עליה צריך לדבר.

צריך לדבר על ההקטנה. על המיזעור. הנה דוגמה למה שהתרחש שם. "מה את עושה בבית?", "איך הבעל מגיב?", "איך הילדים מתייחסים?", "אתן לוקחות את זה ברצינות?". ובכן, תנו לי לענות למגיש, את התשובות שהוא אוהב. בבית אני מבשלת. בעלי מתיר לי לשחק כדורגל כמו שהוא מתיר לי לנהוג. הילדים מסתכלים בפליאה כי איך אפשר לחשוב שאישה וכדור מתחברים. לא אני לא לוקחת את זה ברצינות. כזו אני, קלת דעת.

 די. נמאס. אנחנו נשים, שחקניות כדורגל, חלקנו אפילו מקצועיות למדי. לא ילדות בגן. לא בנות כיתה ד' 3. היה נחמד לקבל יחס של מבוגרים ולא את גרסת 2016 ל"מיידלע, את תתרכזי בלסרוג גרביים". אם נפסיק לקבל את היחס הזה, יכול להיות שגם מי שישאל שאלות אחרות, יקבל תשובות אחרות – כאלה שיהפכו את האייטם הזה להרבה יותר מעניין וחשוב ממה שקורה עד היום על מסך הטלוויזיה. אגב, זה בטוח גם יעזור הרבה יותר. נשים שמשחקות כדורגל לא צריכות אייטמים שחוגגים את העובדה שיש כדורגל נשים בישראל. נשים שמשחקות כדורגל ואוהבות את המשחק צריכות שיפסיקו להתייחס אליהן כמו ילדות משונות או עלמות קלות דעת. תתבגרו.

עדי שרי

 


ז'אן דארק של הכדורגלניות

כמו שמלמיליאן ושפיגל לגברים – כך השם "סילבי ז'אן" חקוק בתולדות כדורגל הנשים בישראל

אם תבקשו מאוהד הכדורגל הישראלי הממוצע לנקוב בשמה של שחקנית כדורגל ישראלית אחת, סביר מאוד להניח שהם היחידי שאותם אוהדים יידעו לנקוב בו הוא שמה של סילבי ז'אן. עד שפרשה הספיקה ז'אן להבקיע למעלה מאלף שערים והייתה לשחקנים הישראלית הראשונה שיצאה לשחק במועדון מקצועני באירופה.

ז'אן החלה את קריירת המשחק שלה בגיל 22, כשחתמה בקבוצת קולבוטן מהליגה הנורווגית. מכיוון שבאותם ימים לא הייתה קיימת ליגת כדורגל נשים בישראל, נאלצה ז'אן לעבור לשחק בחוץ לארץ. כבר בעונתה הראשונה בנורווגיה היא כבשה 12 שערים, וסיימה כסגנית מלכת השערים של הליגה. בשתי העונות הבאות היא כבשה 25 שערי ליגה, אך לא הצליחה להוביל את קבוצתה מעבר למקום הרביעי בטבלה.

ב-1997 קיימה נבחרת ישראל לנשים את משחקה הרשמי הראשון אי פעם, בו התמודדה מול נבחרת רומניה במסגרת מוקדמות גביע העולם 1999. במשחק זה ערכה ז'אן את הופעת הבכורה שלה בנבחרת, ואף מונתה לקפטנית שלה. חצי שנה לאחר מכן, באפריל 1998, היא כבשה את שעריה הראשונים במדי הנבחרת, כשהבקיעה רביעייה בניצחון 0-5 על בוסניה והרצגובינה.

ב-1999 הוקמה ליגת כדורגל נשים לראשונה בישראל, וז'אן החליטה לחזור מנורווגיה ולהצטרף לקבוצת הפועל תל אביב. בעונת 2000/01 היא זכתה עם הקבוצה בדאבל, ושנה לאחר מכן השתתפה איתה בעונת הבכורה של גביע אופ"א (ליגת האלופות כיום). בסיום שנת 2002 התפרקה הקבוצה, ואילו ז'אן הצטרפה למכבי חולון. כבר בעונתה הראשונה בחולון זכתה ז'אן בדאבל, ובמשך שנותיה בקבוצה גרפה עוד שלוש אליפויות וארבעה גביעי מדינה. בעונת 2003/04, במסגרת הסיבוב הראשון של גביע אופ"א, היא כבשה את השער הראשון לטובת קבוצה ישראלית במפעל, בניצחון 2-4 על קרקה נובו מסטו הסלובנית. באותה עונה היא אף כבשה 15 שערים במשחק אחד, בניצחון 0-50 על עירוני אריאל.

צילום פרטי

כתבות נוספות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

משוגעים עליכם

גם על במת התיאטרון מצליח הצמד עמיר את סביון להפגין כשרון גדול בקומדיה המשובחת "משוגע עליה". משחק מעולה של כל הקאסט. שאפו.

המשך קריאה »

חגיגה או הסתרה?

את האווירה החגיגית באירוע הגאווה העירוני העכירו טענות מצד עיתונאי הארץ וחברי סיעת מודיעין חופשית, שטענו כי המשטרה הורתה להסתיר את האירוע מהעוברים ברחוב וכי העירייה לא פרסמה מספיק את האירוע, מה שהביא למיעוט משתתפים • העובדות: פריסת בד אטום מאחורי בימת ההופעות היא אחת מהדרישות לקיום אירועים המוניים, והעירייה פרסמה את האירוע בשלטי חוצות ובפלטפורמות הדיגיטליות

המשך קריאה »