איל דמארי מרעות התחיל לשחק באולינג בגיל שבע וחצי. אביו אמנון התחיל לשחק באולינג במסגרות שונות לפני 24 שנים והוא זה שצירף את בנו לליגה המקומית. איל אהב להיות לצד אביו ולצפות בו עושה מה שהוא אוהב בהנאה גדולה, אבל גם הוא עצמו התאהב בכדור, במשחק ובאווירה ומה שהתחיל כקטע משפחתי חובבני הוביל לקריירת ספורט מבטיחה עבור איל בן ה-15, אלוף הארץ בליגת הנוער הלאומית ובין תשעת השחקנים הטובים ביותר בארץ שמשחק היום בליגת העל.

איל עצמו, ובתחילה גם הוריו, לא תיארו לעצמם שיום יבוא והוא יעלה על פודיום המנצחים ויקבל גביע של המקום הראשון. אחת הסיבות לכך כי איל הוא ילד מיוחד, בעל לקות התפתחותית שכלית ותלמיד בית ספר "גוונים". אבל כך קרה וזהו אחד ממקורות הגאווה של משפחת דמארי.

אמנון דמארי התחיל את דרכו בבאולינג בעמותת ה"כדור הרץ" בראשון לציון. כשהמשפחה עברה לגור במודיעין, אמנון הקים כאן ליגת באולינג מקומית המונה כשלושים שחקנים מבוגרים, המשחקים במתקן הממוקם בישפרו סנטר.

בתחילת דרכה של הליגה הצטרף איל מדי פעם לאביו כצופה. תחילה לא ניתנה לו הזדמנות לשחק אבל הוא היה מתאמן זמן קצר לפני תחילת כל משחק. לאחר שהליגה שיחקה במשך שנה מנהל הליגה עזב והקבוצה רצתה שאמנון ייכנס לתפקיד. אמנון הסכים ובשמחה, אבל היה לו תנאי אחד: "איל ישחק איתנו בליגה". המנהל הקודם סירב לשתף את איל ואילו הפעם הקבוצה הסכימה.

וכך, בגיל שמונה בלבד, איל הצטרף לקבוצה באופן רשמי והגיע לשחק בכל שבוע. ביום ראשון בין השעות שמונה ל-11 בלילה.

אמנון, זה לא מאוחר בשביל ילד להיות ער בשעות כאלה?

"חשבנו על זה, על הבעייתיות, אבל העדפתי לחזק אותו. הייתה לי אמונה שהבאולינג יקדם אותו ויהווה נקודת חוזק משמעותית עבורו. איל רוכב על אופניים, שוחה מדי פעם, אבל הבאולינג ממש משך אותו. הוא אהב ונהנה מזה ובניגוד לפעילויות ספורטיביות אחרות ממש ציפה לזה בכיליון עיניים. הרווח היה גדול יותר".

איל, למה העדפת באולינג יותר מענפי ספורט אחרים?

"אני מנסה להיות אלוף".

עובר למגרש הגדולים

"איל היה זורק את הכדור בשתי ידיים וכך קיבל את הכינוי "בלמונטה'", מספר אמנון ומסביר שזה על שם אלוף העולם בבאולינג, ג'ייסון בלמונטה, מושא ההערצה של בנו. "איל פיתח מיומנות מדהימה והתקדם יפה עם התוצאות. יחד איתו לקחנו אליפות בליגת מודיעין" אומר אמנון בגאווה ומראה לנו את הגביע כשעליו מתנוססים שמות שחקני הקבוצה:  אמנון, הראל (הבן הבכור) ואיל דמארי.

הזכייה בליגה המקומית היתה לפני שלוש שנים. במקביל לטורנירים במודיעין אמנון היה לוקח את איל בימי שלישי למשחקים שלו במסגרת ליגת מקומות העבודה בפתח תקווה. בזמן שאמנון שיחק איל היה משחק במסלול משלו. לפני שנתיים וחצי, כשאיל היה בן 12 וחצי, אריה פישר, יו"ר התאחדות הכדורת בפתח תקווה, "קלט" את דמארי הצעיר והבחין בפוטנציאל הגלום בו והציע לאביו להכניס את איל לליגת הנוער של ההתאחדות. "התלבטתי", מספר אמנון. "הוא כבר התאמן בימי ראשון וחשבתי על הקושי עבורו ועבורנו להביא אותו לפתח תקווה בכל יום שני. החלטתי שזה הדבר הנכון עבורו".

וכך איל הצטרף לנבחרת ליגת הנוער הלאומית שמנתה חמישה שחקנים ומאמן אישי, מאמן נבחרת ישראל – גדי אבירם.

"רק תיתן לו לשחק"

כאן אבירם החליט שהגיע הזמן להתקדם ולשנות את האופן בו איל זורק. מזריקה בשתי ידיים ליד אחת. ההתחלה לא הייתה פשוטה. ההישגים של איל ירדו והוא צבר מספר נקודות נמוך ממה שהיה רגיל. הוא גם היה מעט מתוסכל מהמצב החדש.

וזה לא היה הקושי היחיד. לא תמיד איל הבין את המאמן ומה הוא בדיוק מבקש ממנו באימונים. זה היה הוא מול המאמן בלבד, בלי ההורים. המאמן היה קשוח איתו כשצריך ולא ויתר לו. "בתחילת הדרך הייתי אומר למאמן 'תשחרר. מבחינתי לא חשוב התוצאות. רק תן לו לשחק", נזכר אמנון. "אבל גדי לקח את התפקיד שלו ברצינות וגם את איל והדרך שלו הייתה בסופו של דבר לטובתו. הוא מאד התקדם בזכותו".

אז הגיעה הקפיצה המשמעותית. איל חזר "למסלול הנכון": התוצאות שלו עלו חזרה ואף השתפרו הוא והמאמן הבינו אחד את השני והביטחון העצמי שב אליו. "הוא גם תפס סגנון משלו, בבאולינג לכל אחד יש לו סגנון משלו".

מה הסגנון של איל?

"איל זורק ישר במהירות שלושים קמ"ש וכשהכדור פוגש בפינים אין להם סיכוי".

איל, מה החלום שלך?

"להיות אלוף העולם".

אמנון, מה אתה חושב על זה?

"בגלל שהוא צעיר אני מאמין שיש סיכוי שהוא יהיה".

המאמן שלא ויתר

בתום האימונים, לקראת משחקי הליגה, איל ושחקן נוסף נבחרו לייצג את מועדון פתח תקווה בליגת הנוער הלאומית. משמע – בנוסף לאימונים ומשחקים ביום ראשון ושני, בשבתות איל ואביו מדי שלושה שבועות או אחת לחודש מגיעים לתחרויות המתקיימות ברחבי הארץ. אמנון הוא המעריץ המושבע וזה שתמיד לוקח את בנו לתחרויות, למשחקים הגדולים גם שאר המשפחה מצטרפת לעודד. בכל משחק אמנון מעדכן את המשפחה בקבוצת הוואטסאפ וכולם עוקבים אחר הנעשה און ליין.

איל שיחק במשך שתי עונה בליגה הלאומית לנוער. בעונה הראשונה הוא התברג במקום טוב באמצע ובעונה השנייה הוא התקדם והשתפר ובסוף העונה עלה על הפודיום וקיבל את הגביע של המקום הראשון.

"זה היה הישג פנומנאלי. ילד מבית ספר 'גוונים' עולה על הפודיום של המקום הראשון, זה היה הרגע הכי מרגש בשבילנו", מספר אמנון.

בזכות הזכייה, השנה עלה איל לליגת העל של הנוער, שם משחקים על בסיס אישי וקבוצתי. איל הוא השחקן הצעיר ביותר בליגה והוא בן תשעת השחקנים הטובים בארץ בקרב שחקנים עד גיל 19.  לדברי אמנון, איל מתרגש ומתכונן היטב לקראת כל משחק ואם הוא משיג תוצאות לא טובות הוא לוקח את זה ללב במהלך התחרות. אבל כשהמשחק מסתיים הוא נוהג לומר לאביו "לא נורא, נשתפר בפעם הבאה".

איל, אתה מעדיף לשחק לבד או בקבוצה?

"אני אוהב לשחק בקבוצה, עוזרים לך להאמין בעצמך ונותנים לך ביטחון".

זוג מיוחד ומנצח

זה עוד לא הכל: איל משחק גם בליגת "יוניפייד" –  יוזמה משותפת לעמותת ספיישל אולימפיקס (לאנשים בעלי לקות שכלית) והתאחדות הכדורת הארצית. המשחקים מתקיימים בזוגות כשאחד מבני הזוג הוא מהעמותה והשני מההתאחדות. המוטיב המרכזי של העמותה הוא "כל אחד יכול!".

בן זוגו של איל הוא אריה פישר (יו"ר התאחדות הכדורת) ולדברי אביו, היו משחקים שאיל השיג תוצאות טובות ממנו. "את מבינה מה זה?! מי שאמור לאמץ אותו ואיל משיג תוצאות טובות ממנו".

איך הבאולינג השפיע על איל?

מירי, האם: "בהתחלה אמנון לקח אותו, אבל זה שלו. הוא לא מוכן לוותר על זה זו נקודת חוזק לו והוא אוהב את זה. זה תורם לו רגשית, לשיפור הדימוי העצמי והבטחון העצמי. וזה גם קטע משפחתי שלנו. הרבה מהשבוע סביב זה ואיל מאד מעורב. יש אנשים שהולכים לפסיכולוג ולטיפולי תרפיה, הבאולינג זה טיפול רגשי עבורו".

בתמונה: איל דמארי. "אני אוהב לשחק בקבוצה, עוזרים לך להאמין בעצמך ונותנים לך ביטחון". (צילום איילת לוין)