להבות מודיעין העלו את הליגה באש, ושרפו את היריבות בדרך לאליפות ליגת התיכונים. יש פוטבול במודיעין. בדיוק כמו באמריקה. בסיום הליגה הסדירה היה קשה לחזות את ההתפוצצות. הקבוצה סיימה במאזן 4:4 מאכזב, אבל בפלייאוף הכל התחבר לאביתר הכהן והשחקנים שלו. מעטים נתנו להם סיכוי בחצי הגמר, מול הירושלמית שלא הפסידה. פעם אחת כמעט היא הפסידה, אבל אין כמעט בפוטבול. מצד שני, תמיד יש פעם ראשונה. אפילו בפוטבול. והיא לא באה במקרה דווקא מול המודיעינית. בגמר הם הגישו נקמה קרה לאותה הקבוצה שהדיחה אותם אשתקד שלב אחד קודם לכן. המסקנה? סבלנות, לא קונים בשום חנות. אפשר ונועם מלול הביא קצת מבוסטון. אחרי הכל, הוא חיכה 15 שנה כדי לעלות על מדים. קפיץ כזה, כשמשתחרר, זוכה בתואר ה-MVP.
"כשהתחלתי, בכיתה ט', ניצחנו משחק אחד בעונה. בשנה שעברה כבר עשינו קפיצת מדרגה. שמונה ניצחונות, 2 הפסדים. הפסדנו בחצי לקריית אונו, אכזבה אדירה. דווקא את העונה הזו סיימנו במאזן 4:4, אבל במאני טיים העלינו הילוך. ניצחנו את הקבוצה הטובה בארץ, ירושלים, בחצי, ואת קריית אונו בגמר".
חשבת שזה אפשרי?
"האמנתי בקבוצה הזאת. אנחנו קבוצה טובה כשאנחנו רוצים. סבלנו מחוסר ביטחון, אבל אחרי הניצחון על ירושלים, שהייתה רמה מעל כולן במשך כל העונה, כולם כבר הבינו שאנחנו מסוגלים להכל, כולל ללכת עד הסוף".
תאר את התחושה.
"תחושה שלא הרגשתי, שמחה שאי אפשר להסביר במילים. כל החברים, המאמן, כולם עבדו מאד קשה וכולם שמחים. לראות את אביתר, ואני יודע כמה הוא עשה ונתן והשקיע, לראות אותו משיג את זה, זה מדהים".
נועם מלול התייצב במודיעין ב-2019. ילד בן 15 במדינה חדשה, עברית שפה קשה, ומודיעין זאת לא בוסטון. מסיבות תה אין פה, והישראלים אומרים בכלל תיי. כשהוא שמע שיש קבוצת פוטבול הוא שם את הקסדה של הקורקינט ורץ להירשם. אביתר אמר לו לחזור עוד שנה, אתה קטן מדי, אבל הילד שחיכה לשחק פוטבול כל החיים לא התכוון לוותר בגלל עניין פעוט כמו גיל. היו לו הידע, הטכניקה והאנגלית השוטפת. אבא אלוף המכבייה בריצה לשמונה מאות מטר זאת הבטחה. השניים היו צופים בפוטבול, אבל כדי לשחק הוא היה חייב להגיע למודיעין. וכדי לזכות באליפות, מודיעין הייתה חייבת שהוא יגיע.
"גרנו בארה"ב עד כיתה ט', באנו בקיץ 2019. בארה"ב משחקים בשבת ואנחנו דתיים, אז לא הסתדר. הייתי משחק עם חברים כל הזמן, בכל דקה פנויה. בדשא, בפארק, מתחת לבית. מגיל צעיר, מאז שאני זוכר, אני רואה עם אבא משחקים".
הפוטבול הכניס אותך לעניינים.
"זה ממש עזר לי, להתחבר, לעשות חברים, ליהנות כאן. היה פן חברתי מאד דומיננטי. יש לי חברים מהפוטבול שהם כבר בצבא היום, עוד מהעונה הראשונה שלי בקבוצה. חברים לכל החיים. וכל הזמן באים חדשים וזה מעגל".
זה לא היה חלק.
"היה קשה חברתית. אני עולה חדש, ידעתי עברית אבל לא ברמה של שוטף. כשהצטרפתי לקבוצה זה עזר לי להיות עצמי ולהתקרב לאחרים. ילדים מבית הספר שמעו ובאו לדבר. מה, מי, מו. וחברים מהקבוצה, החברים הכי טובים שלי משם. באים למשחקים, מעודדים. לא יודע מה היה קורה בלי הפוטבול".
זאת המלצה?
"כל קבוצה, לכל עולה חדש. כדורסל, כדורגל, פוטבול. זה מקל".
באיזה תפקיד אתה משחק?
"שיחקתי בכמה עמדות. התחלתי כראנינג בק, אבל אז הרכז הראשון שבר את הלסת ונכנסתי במקומו. משם זה המשיך. המאמן ביקש והתגלגלנו. זאת לא העמדה המקורית שלי, אבל כן שיחקתי בה בעבר. אני שמח שהצלחתי לעזור לקבוצה".
התחלת בקבוצה של ניצחון אחד בעונה, והיום אתה אלוף.
"האליפות הזאת היא הרבה בזכות אביתר. לפני שנתיים הוא היה לבד. הוא הביא את גדעון ואת דני שהשקיעו המון, גם מעבר לאימונים ומשחקים. ישבו עם השחקנים, הסבירו, הראו, לימדו. זה עזר להבין. גם לישראלים החדשים שלא יודעים כלום, ופתאום הם הופכים להיות בין השחקנים הטובים בארץ".
אז יש תקווה גם למי שנולדו כאן בספורט הזה?
"רוב הישראלים לא מכירים את החוקים אפילו, ואני לא מדבר על הטכניקה. הם ראו פוטבול בסרט אמריקאי, אבל זה לא משחק שאפשר פשוט להיכנס ולשחק. כל שחקן תלוי באחר, כל עמדה מושפעת מעמדה אחרת. אלו כמו אבני דומינו שנופלות אחת על השנייה, אם אחד לא נופל, הכל נעצר. כקבוצה אנחנו תלויים אחד בשני, כמו מכונה. שהכל יעבוד כמו שצריך. והישראלים האלה עובדים ולומדים. מדהים וכיף לראות איך הם מתקדמים".
העתיד שלך?
"בשנה הבאה, בעזרת השם, אני בבוגרים, עדיין לא ברור באיזו קבוצה. אחר כך אני מכוון לחו"ל. מודיעין זאת הקבוצה שלי ואני מקווה שהתכניות יצאו לפועל ויקימו פה קבוצת בוגרים, אבל אם לא, יש לי אפשרויות נוספות, ברמת השרון מכירים אותי. השאיפה זה ארה"ב. יש לי כמה הצעות מאוניברסיטאות, אבל הן לא מספיק מוכרות, ואין שם אוכלוסייה יהודית גדולה. זה עדיין לא יושב בול לתחושתי, אז החלטתי להישאר עוד שנה ולנסות שוב. זה החלום הגדול, פוטבול בקולג', ברמה הכי גבוהה".
אז נועם, שמוכר בכינויו "בוסטון", סגר מעגל ולקח אליפות. הוא ממשיך הלאה, אבל מה יהיה על נוער הלהבות? כנראה שלא צריך לדאוג להם. יש כבר תכנית ב'. יש שם בדיוק את השחקן שייכנס לנעליו. למעשה, אותו אחד שנכנס לנעליו כל החיים, כשהן הפכו קטנות לו. יש לו אח קטן שדי מזמן בא לעולם. בגיל 12, כשנחת במודיעין, הוא באמת היה קטן, קטן מדי, היום הוא כבר 15, בדיוק הגיל שבו נועם התחיל. והוא, רועי, בכלל כבר באמצע. שחקן נבחרת ישראל עד גיל 16 בטאג פוטבול. אם הוא התחיל באליפות, מפחיד לחשוב איפה הוא יכול לסיים. כשנועם נפצע בחצי הגמר והוצא על אלונקה, רועי נשלח להציל את המולדת. וזאת הייתה חתיכת הצלה. מסירה לטאצ'דאון כמו בסרט, יום ראשון הגדול, למשל. נועם הרים את הראש ושמט את הלסת. על הניצחון האדיר על הירושלמית היה חתום גם רועי. אימא ישבה ביציע וספקה ידיים. הכל קורה בדיוק לפי התכנית. אבא עדיין רואה פוטבול, ואפילו בשעה נורמלית.
"אח שלי הצטרף בשנה שעברה, אבל היה צעיר מדי ולא היה יכול לקחת חלק במשחקים. העונה הוא הצטרף גם למשחקים והוכיח את הפוטנציאל הגדול שלו. בחצי היה מהלך שהייתי פצוע, הוא נכנס וזרק טאצ'דאון. האליפות הזאת גם בזכותו. הקבוצה הזאת תהיה שלו בשנה הבאה. אני רגוע, הוא שחקן אדיר".
