"כולם נכנסו לי ללב עמוק. יצרתי שם קשרים מקסימים עם אנשים שעד היום אני בקשר איתם. אין אחת ואחד שלא נגע לליבי ולא התרגשתי איתם. כל החוויה הזאת היא זכות ועבודת קודש", במילים אלו סיכמה השבוע אחינועם סמואל, פסיכותרפיסטית המפעילה קליניקה במודיעין, את השנה שבה פגשה וליוותה מדי שבוע את ניצולי הטבח במסיבת הנובה.
סמואל, תושבת העיר, עוסקת בפסיכותרפיה גופנית ובעלת הסמכה בינלאומית בגישת ההתמקדות, סיפרה השבוע כי "המוח שלנו מורכב משלושה חלקים שרלוונטיים בעבודה הפסיכו-פיזית, כלומר מערכת היחסים בין הגוף למוח במילים פשוטות. הראשון הוא המוח הזוחלי, שאחראי על כל הקשור בתגובות האינסטינקטיביות-הישרדותיות, מה שאנחנו מכירים כ-fight-flight-freeze. השפה של האזור הזה במוח הוא הגוף. הגוף שלנו אוגר מידע שמוחזק בחלק זה של המוח. לדוגמה, הלכת ברחוב והיית עסוק בשיחה או בטלפון ונבח עליך כלב מעבר לגדר. מה קורה לך באותו רגע? שוק. והקפיצה הזאת שקוראת נצרבת בתוך מערכת הגוף. בחלק המרכזי במוח יושב כל "בנק" הרגשות העזים שלנו, ובחלק הקדמי של המוח, החלק הכי מפותח, שהשפה שלו היא התודעה. יש הרבה מידע שלא נגיש עבורנו עד שאנחנו לומדים את השפה של הגוף ומתבוננים בה. הגישה שלי היא שכל אדם נולד עם היכולת לרפא את עצמו, וזה חייב לבוא מתוכו ולא מהמטפל".
כאמור, סמואל, שעיקר עיסוקה הוא עבודה עם טראומה, מגיעה לראשונה למפגש עם ניצולי הנובה בדצמבר 23', חודשיים לאחר הטבח, במרחב שהקימו מפיקי המסיבה. "הגעתי לשם אחרי הכנה של חודשיים כדי להכין את עצמי לחשיפה לסיפורים שלהם, כדי שלא אתפרק שם ואוכל להכיל את סיפורי הזוועות".
איך הם נראו באותה תקופה?
"ראיתי שם המון-המון הצפה. ראיתי המון דברים, והיה מאוד בולט שמי שהגיע לשם הם אלו שיחסית עברו את זה עם משאבים, כלומר לא אלו שהיו באותה תקופה מרוסקים לחלוטין ולא יצאו מהבית. עם הזמן גיליתי שהרבה מאוד מהם היו אלו שהצליחו בזמן האירוע להפעיל את המערכת ולא נכנסו לקיפאון. אלו שנכנסו ל-freeze היו במצב הרבה יותר קשה ממי שהצליחו להימלט או להילחם. המטרה של המפיקים בימי הקהילה האלו הייתה להוציא את החבר'ה מהבית. לצורך העניין, מישהו פעם אמרה לי שם 'מה את עושה כאן בכלל? את לא היית שם ואין לך מושג מה עברנו. את לא שייכת לכאן'. עניתי לה שהיא צודקת ובאמת אני לא שייכת. המטרה הייתה שהם לא יצטרכו להסביר את עצמם או להתמודד עם סטיגמה שהולבשה עליהם".
ואיך בעצם נראה הניסיון שלך לעזור להם?
"המפגשים האלו היו חלק מ"למשאב" אותם, להפגיש אותם עם הנורמה ועם משהו מוכר. תפקידי היה בעצם הענקת עזרה ראשונה, לווסת אנשים שהיו מוצפים. בהתחלה ישבתי מחוץ למתחם של טיפולי הגוף, ומי שיצא משם הגיע אליי. היו גם חבר'ה שהיו אמורים להגיע למסיבה ובסופו של דבר לא היו שם. הייתה לי פגישה עם מישהי כזאת שהייתה במצב מאוד קשה אחרי שחברים שלה נהרגו שם. היה לה כרטיס למסיבה והיא מכרה אותו ולא הגיעה, אבל גם היא בפוסט טראומה. מישהו אחר חגג שם יום הולדת והביא את כל החברים שלו, ובסוף רק הוא שרד מתוך 30 איש. סיפורים מאוד-מאוד קשים, וכל מה שאני עשיתי שם היה עבודת משאבים – חיבור וקרקוע למשאבים שיש לכל אחד מהם כדי להנמיך את מערכת העצבים".
ומה קורה להם עם הזמן?
"מתרחב בהם 'חלון הסיבולת', כלומר היכולת לנהל חיים נורמטיביים למרות הטראומה, עם הקושי. להצליח להכיל את הזוועות ולהבין שיש חיים גם בתוך ואחרי הדבר הזה. המטרה הייתה לווסת את כל המערכת, ואז כשהם מוצפים אפשר רגע לנוע בין החלק הטראומתי לחלק שמרגיע את מערכת העצבים. למשל, הגיע אליי בחור מתוק שהיה מאוד מוצף, כמעט ולא הצליח להניע את עצמו ביום-יום והיה מאוד מבולבל. עבדתי איתו על החיבור למשאבים. הוא היה גולש והצליח להתחבר בדמיון להרגשת החופש במהלך הגלישה, ואל התחושה הזאת בגוף הוא חזר ברגעים הקשים בהם היה מוצף. הנשימה נרגעת, הגוף מתרכך, ממש אפשר היה לראות את זה קורה".
אחד הדברים המעניינים אותם גילתה סמואל במהלך השנה בה הייתה צמודה אל הניצולים, היא שהאירוע הקשה אותו חוו העלה בהם טראומות עבר. "עלה שם יחסים מורכבים עם ההורים, חוסר ביטחון וכישלונות בחיים, קשיים חברתיים ועוד מלא סיפורים מהעבר שדווקא עכשיו צפו. זה היה מפגש עם חלקים לא פתורים מהעבר בנפש שלהם".
והיום, שנה אחרי, המצב של רובם השתפר וחזרו לחיים נורמליים?
"כן, הרבה מאוד מהם משבוע לשבוע נראה שיפור ביכולת שלהם לתפקד. חלק נכנסו לזוגיות חדשה. הדבר הכי חזק שאני אומרת להם במקום הזה הוא שמה שהם עברו הוא פשוט מטורף ושלא יצפו לחזור למקום בו היו לפני האירוע, כי זה לא אפשרי. מה שכן אפשרי זה להרחיב את חלון הסיבולת, לחיות את הגם וגם עד שהטראומה תתפוס פחות מקום. למשל, מישהי שהייתה בהתחלה במצב מאוד-מאוד קשה נכנסה בהמשך לקשר זוגי חדש. כשהם הגיעו לאינטימיות פיזית הוא מאוד נבהלה, ראתה פתאום פלאשים של מחבלים ודברים מאוד קיצוניים. הכי חשוב היה לי לנרמל עבורה את הסיטואציה, להגיד לה שמערכת ההגנות מגיבות אבל יש גם חלק שרוצה קשר אינטימי. להבין שזה חלק ממי שהיא היום. במקרה אחר, ביום השואה הביאו להם ניצולה שסיפרה את סיפורה. אחת הבנות באיזשהו שלב התחילה ממש לרעוד ונכנסה להיסטריה. הייתי במקרה מאחוריה ושאלתי אותה אם אני יכולה להניח עליה את ידיי, ואם היא מבינה מה קורה לה. היא ענתה שלא ואמרתי לה שזאת תגובה של מערכת העצבים שכעת מרגישה מספיק בטוח כדי לפרוק את האנרגיה האגורה. הנחתי עליה את הידיים והיא רעדה בצורה ממש קיצונית למשך חצי שעה, עד שהיא נרגעה. אותה בחורה במסיבת הנובה הצילה שתי חברות שלה, סיפור מאוד מורכב וקשה, והאנרגיה הזאת נאגרה לה בתוך הגוף".
יש חבר'ה שלא הצלחת להוביל קדימה לתהליך של החלמה?
"כל מי שפגשתי, הגעתי אליו. הייתה שורדת אחת שמההתחלה ממש לא הסכימה לדבר איתי. היא ממש עיקמה פרצוף למטפלים. הייתה לה היסטוריה לא פשוטה עם מטפלים. הסיבה שאני נמצאת בעולם הטיפול היא בגלל שאני בעצמי שורדת טראומה מאוד מורכבת. העבודה שלי שם לא באה ממקום שיודע יותר טוב. תמיד באתי אליהם בגובה העיניים, גם לא הסתרתי את הטראומה שלי. לא ישבתי שם בגלל שיש לי הסמכה או תעודה, אלא כי אני יודעת ברמ"ח איברי מה זה לעבור חוויות קשות ומה זה להחלים מהן. ולאט-לאט אותה שורדת, לקראת סוף התקופה שלי שם, נפתחה בפניי והסכימה לדבר איתי. היא אמרה לי בפגישה האחרונה שהיא ממש מופתעת שהצליחה לדבר איתי. בחוויה האישית שלי הצלחתי לייצר קשר עם כולם. הסוד שם היה המבט בעין טובה, בחיבוק, לא בקטע של לרחם עליהם".
