תשעה חודשים חלפו מאז סמל עמית בר מלפיד איבד את רגלו בתקרית בפאתי ג'בליה שברצועת עזה, חודשים בהם עבר 15 ניתוחים ונמצא עדיין בתהליך שיקום מורכב, אבל הבחור הצעיר מקפיד לראות את הטוב שיש, גם אם לא כך חשב שיראו חייו.
"אני חושב שהפציעה הפכה אותי לבן אדם טוב יותר. אני רוצה להאמין שאני לוקח את החיים בידיים שלי ומעריך יותר את מה שיש לי", מספר בר, שבחודשים האחרונים משתף את מסע השיקום שלו בסרטונים משעשעים באינסטגרם, ואף הספיק בתקופה הזאת לכתוב סיפור קצר ביחד עם הסופר אתגר קרת.
"טוב שזה קרה בלחימה"
חייו של בר, בן 22, לוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, בוגר בית הספר הדמוקרטי במודיעין, השתנו לצמיתות ב-26 בדצמבר, כאשר הכוח עמו פעל עלה על מטען צד בתקרית בה נהרגו רס"ן שי שמריז וסרן שאול גרינגליק ונפצעו 12 לוחמים נוספים.
"נכנסנו ויצאנו מצפון הרצועה", הוא מספר, "ואז אירעה התקרית. אני זוכר שהכל היה אפור. אתה מרגיש שאתה בעולם אחר. הרגשתי שאני הולך למות. איבדתי מלא דם ולא הבנתי מה קורה. הייתי בשוק. לא איבדתי את ההכרה, אבל הייתי מאוד מסטול מהמורפיום שנתנו לי. שאלתי אם יש לי רגליים, כי הייתי בטוח שאיבדתי את שתי הרגליים. בבית החולים ראיתי שיש לי רגל אחת והבנתי שהמסע ללכת על שתיים מתחיל מחדש, והוא הולך להיות מסע ארוך ושוחק".
אל בית החולים בלינסון הוא מגיע כשהוא עדיין בהכרה, ומיד מתקשר אל אמו. "ההורים שלי הגיעו מיד. התעוררתי אחרי יום שלם ואבא שלי ביקש 'תעשה לי סימן אם אתה שומע אותי'. עשיתי לו עם הידיים סימן שהכל טוב, ואז סיפרו לי ששמריז ושאולי נהרגו ושאין לי רגל ימין".
מה מרגישים ברגע כזה?
"היה בי שילוב של כאב וגאווה. מצד אחד, איזה באסה שזה קרה, ומצד שני טוב שנפצעתי בעזה ולא באיזה קטיף דובדבנים. סבלתי מכאבים קשים, אין לך דם ואתה מרגיש מסוחרר. הרגל השנייה שלי הייתה מלאת ברסיסים אבל הצליחו להציל אותה. עברתי איזה 15 ניתוחים והיו לי זיהומים. אחרי חודש בטיפול נמרץ, שבו הצילו את החיים שלי, עברתי לפלסטיקה שבה סגרו לי את הגדם כדי שהפרוטזה תשב טוב. בטיפול נמרץ נלחמו על החיים שלי ובפלסטיקה נלחמו על איכות החיים שלי".
איך מצב הרוח שלך מאז הפציעה?
"מצב הרוח עולה ויורד, לפעמים שמח ולפעמים עצוב. כמו כל בן אדם. המשפחה מאוד תמכה בי והחברים הגיעו ותמכו ועשו טוב על הלב. הגיעו כל עם ישראל וזה מאוד מחזק".
איך נראה יום ממוצע בשיקום?
"קודם כל אני קם בבוקר, שותה קפה, אוכל חביתה וירקות, ואחר כך אני עושה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. אחר כך אני יושב עם חברים מהשיקום. זה עושה טוב שיש פה חבר'ה בגילי שמתמודדים עם אותו הדבר. אנחנו עוברים את זה ביחד, ויש גם תמיכה מפסיכולוגים שמגיעים אלינו. באים לפה המון מבקרים, כל עם ישראל מגיע. גם אמנים ובר רפאלי הייתה בשבוע שעבר. אחר הצהריים אני לפעמים יוצא קצת עם חברים, או מזמין חברים או שיש אירוע לפצועים. אני צפוי להשתחרר הביתה בעוד כמה שבועות. אני מאושפז ברצף כבר תעשה חודשים ולבית בלפיד אני חוזר לסופי השבוע. מרגיש קצת מוזר להיות בבית, לא כמו פעם, אבל מתרגלים גם לזה".
לאחר חודשים ארוכים של אשפוז ומספר רב של ניתוחים קיבל בר את הפרוטזה שלו, וגם ההסתגלות אליה לא פשוטה. "הקטיעה היא מעל הברך. אני מרגיש יותר טוב עם הפרוטזה ומתרגל אליה לאט-לאט. אני כבר הולך איתה עם מקל אחד, ובסופו של דבר אני אוכל ללכת איתה בלי מקל בכלל. זה תהליך".
כאמור, במהלך האשפוז הספיק בר לכתוב סיפור קצר עם אתגר קרת, אחד הסופרים הישראלים המובילים. "כתבתי לו באינסטגרם שאני חייל פצוע ושאשמח לפגוש אותו, והוא עודד אותי", נזכר השבוע בר. "הצעתי לו שנעשה פינג פונג של כתיבה, כל אחד כותב קטע והשני ממשיך אותו, והוא זרם איתי. אני כתבתי כבר לפני הפציעה, ואחרי שנפצעתי הרצון לכתוב התגבר. התחלתי לכתוב את כל הכעס וכל הרגשות שהיו בי, הכל ביחד. בסיפור שכתבתי איתו יש אלמנטים שקשורים לפציעה. הוא מאוד נחמד ונוצר איתו קשר טוב".
פרויקט נוסף שעשה בר היה עם הצלם גדי קבלו מידיעות אחרונות. "עשינו פרויקט צילומים", הוא נזכר, "הוא צילם אותי מאז שהייתי בטיפול נמרץ ועד שקיבלתי את הפרוטזה. בנוסף, גם התראיינתי בגלי צה"ל על הפציעה. אמרתי שאם כבר נפצעתי אולי אצליח לעורר השראה לאנשים אחרים".
פן נוסף שמקל על ההתמודדות המורכבת הוא הסרטונים שמצלם בר יחד עם חברי הילדות שלו ומשתף באינסטגרם. "החברים מאוד תומכים ואנחנו עושים ביחד סרטוני אינסטגרם ומלא דברים מצחיקים. אנחנו עושים הרבה סרטונים שקשורים לפציעה, כמו למשל 'להתחיל את היום ברגל ימין', כי אם לא נצחק נבכה".
כאמור, בעוד מספר שבועות צפוי בר לעזוב את בית החולים ולשוב הביתה סופית, וכבר מתכנן את העתיד. "אני הולך ללמוד ברייכמן ואני רוצה גם ללמוד משחק. נרשמתי ברייכמן ללימודי פוליטיקה וממשל והלימודים מתחילים כבר בנובמבר. לגבי לימודי משחק, זה משהו שאני מאוד אוהב. כבר בכיתה י' רציתי ללמוד תיאטרון וזה נשאר חלום שצריך להגשים. אולי אוהב את זה ואעשה מזה קריירה".
איך אתה רואה את העתיד שלך?
"בשנה הבאה אני מצפה לנהל חיים רגילים, חיים עצמאיים. זה החזון שלי, להיות עצמאי, בעל משפחה ותורם לסביבה ולחברה. לפני הפציעה לא ידעתי מה ארצה לעשות. היום אני יותר יודע. אני זוכר שרציתי לעשות את שביל ישראל, ואני עדיין מתכנן לעשות את זה. זה אפשרי, לאט ובזהירות".
רגע לפני סיום השיחה מבקש בר להעביר את המסר שלו מהפציעה הקשה. "גם מאירוע קשה אפשר לעשות משהו טוב. אני מאמין בלעשות מהלימון לימונדה. אלה הם בסוף החיים שלי ולא אוכל לשנות אותם. זה מה שיש, ועם זה ננצח".
