לפני כשבועיים, אחרי 417 ימים, הגיע לסיומו המאבק לחיים של יונה בריף, לוחם ביחידת דובדבן ממודיעין, לאחר מאבק הירואי ומעורר השראה. בריף נפצע קשה בקרב בקיבוץ כפר עזה וספג 13 כדורים בעת שניסה לחלץ את חבריו הפצועים, ומאז אושפז במחלקת הטיפול נמרץ בבית החולים שיבא בתל השומר.
במשך למעלה משנה הוא החזיק מעמד, למרות אינספור סיבוכים רפואיים שכמעט והביאו למותו מספר פעמים, כשלצדו לאורך כל הדרך הוריו הייזל ודיויד, שרק כעת שבו לביתם במודיעין ומתפנים לספר על השנה הקשה בחייהם ועל הבן שסירב לוותר אפילו לא לרגע.
"יש ימים שאני לא רוצה לקום מהמיטה", אומרת הייזל, "אבל אז אני נזכרת ביונה שאף פעם לא הרים ידיים וכל הזמן נאבק, ואני אומרת לעצמי 'אין לי את הפריבילגיה לוותר לעצמי'. ואז אני קמה ומתחילה את היום".
"הוא אף פעם לא ויתר ואף פעם לא הרים ידיים, וזה מה שאנחנו רוצים שיזכרו ממנו", אומרים ההורים, "הרבה אנשים אומרים לנו שהם קיבלו ממנו השראה ותקווה".
"קראו לו סופרמן"
יונה בריף, בן 23 במותו, נולד וגדל במודיעין כל חייו. "עלינו לארץ לפני 30 שנה", סיפרו הוריו השבוע, "בהתחלה גרנו ברעננה, ואז שמענו על העיר החדשה שנבנית והחלטנו להגיע לכאן. הגענו למודיעין בשנת 1997, ויונה, הבן הצעיר שלנו, נולד כאן. הוא הלך פה לגן, למד ביסודי במשואת נריה, למד בישיבת לפיד, היה מדריך בבני עקיבא וב'כנפיים של קרמבו'. לפני הגיוס הוא היה במכינת בני דוד במעלה אפרים, ואחר כך התגייס לדובדבן והיה חובש קרבי".
באופן מדהים, שגם מעיד רבות על אופיו של יונה, הפציעה ב-7 באוקטובר לא הייתה הראשונה שחווה. שבעה חודשים לפני השבת השחורה הוא נפצע ממטען חבלה במהלך מבצע בטול כרם, אולם גם זה לא עצר אותו מלשוב לשירות. "קיבלנו שיחת טלפון בשתיים לפנות בוקר", נזכרים הוריו, "הוא היה מאושפז במשך שבוע ואז חזר הביתה להחלמה של שלושה חודשים. בגלל שהפציעה הייתה מאוד קשה הוא התלבט הרבה אם לחזור לשירות קרבי, ובסוף הוא החליט לחזור לדובדבן. הוא חזר לצבא חודש לפני השביעי לאוקטובר, כשהשחרור שלו מהצבא היה אמור להיות בנובמבר 23'".
הייזל ודיויד בריף. "הוא היה שורד אמיתי" (צילום: פרטי)
על אירועי היום ששינה את חייהם הם מספרים כי בריף וחבריו שהו בכוננות בבסיס היחידה במישור אדומים. "יש מישהו מהצוות שלהם שגר בכפר עזה, והוא קיבל התראה מאוד מוקדמת שיש מחבלים בעוטף. הם מיד ירדו דרומה והגיעו לשדרות, ומשם שלחו אותם לכפר עזה. הם התחילו לדלג מבית לבית כשלפניו היו המפל"ג שלו בן ברונשטיין ואמיר פישר, חברו הטוב, שנהרגו באותה השבת. שניהם קפצו ראשונים וחטפו אש, יונה שמע בקשר שבן אומר 'נפצעתי', הוא ראה גם שאמיר לא זז. הוא רץ, מרים את בן ומתחיל לגרור אותו אחורה, ובזמן הזה הוא חטף 13 כדורים, רובם בפלג הגוף התחתון, כמה כדורים בגב וברגליים, וכדור אחד נכנס בצד הלחי והגיע כמעט למוח. הוא זחל לבית הסמוך עם עוד חובש ועוד כמה שנפצעו קל, שם חוסמי עורקים על שתי רגליו ועל היד וטיפל בפצועים".
בתוך ערפל הקרב הקשה חילוצו של בריף ארך שעות ארוכות, בעוד הוא ומספר פצועים נוספים שהו בבית משפחת אלוני בקיבוץ. "אנחנו עד היום בקשר עם משפחת אלוני", מספרים ההורים. "הם היו בממ"ד שלהם עד הפינוי. היה ממש בלגן. לקח ארבע שעות לחלץ אותם. ניסו כמה פעמים לחלץ אותו ללא הצלחה, כי היו כל הזמן מארבים של מחבלים. יונה שמר על ההכרה שלו כל הזמן הזה. ההוראות ביום הראשון היו להביא את כולם לסורוקה. למזלנו, הטייס, על דעת עצמו, החליט להביא אותו לתל השומר".
החובש הקרבי מגיע לתל השומר בשבת בצהריים, בהכרה, ומשם מתחיל מסע ארוך של ניתוחים וסיבוכים. "הרצון של יונה לחיות היה אדיר, הוא היה מאוד נחוש. בהתחלה הם חשבו שהוא לא היה פצוע קשה בגלל שהוא היה בהכרה, אבל בו זמנית הוא הופיע ברשימה של החללים. לא בטוח שאי פעם נבין למה הוא היה ברשימה הזאת".
באותן שעות שוהים הייזל ודיויד בביקור בארצות הברית, לשם טסו כדי לבקר את אביו החולה. "בשבת בבוקר ביקשתי מדיויד שיבדוק את הטלפון הנייד שלו, כדי לבדוק מה המצב של אבא שלו. הוא פתח את הטלפון בארבע אחר הצהריים שעון ישראל, וראינו את הדיווחים על ההרוגים והחטופים. לא האמנו שה מה שקורה והתקשרנו לילדים בארץ, אבל גם הם לא שמעו מיונה. יותר מאוחר בלילה ראינו בווטסאפ של ההורים שבן ואמיר נהרגו. הבנו שקורה משהו רציני והילדים יצאו לבדוק אם הוא נמצא בבלינסון או בתל השומר, לשם פונו כל הפצועים. הילדים הגיעו לתל השומר, היה שם תוהו ובוהו ולא מצאו אותו, אז הם פשוט נכנסו לטיפול נמרץ ושם הם זיהו אותו מיד".
השיחה מהילדים שמצאו את האח הפצוע בתל השומר מגיעה במקביל להגעת נציגי השגרירות הישראלית, שבכלל הגיעו כדי לבשר להורים שיונה נפל בקרב. "באותו הרגע טסנו לשדה התעופה ומצאנו טיסה לארץ. הגעתי לארץ ביום שני בבוקר, והילדים לקחו אותי משדה התעופה ישר לטיפול נמרץ".
מיד עם הגעת האם לבית החולים היא נדרשת לקבל החלטה גורלית. "מיד אמרו לי שצריך לכרות לו את הרגל או שהוא ימות, כי הוא היה באלח דם", מספרת הייזל, "זה קרה לו עוד הרבה פעמים במהלך האשפוז, והוא יצא מזה. כרתו לו את רגל שמאל מעל הברך, ואחרי חודש כרתו גם את רגל ימין. מה שקרה זה שהוא היה עם פצעים פתוחים במשך ארבע שעות עד הפינוי ונוצרו הרבה זיהומים. אף אחד לא חשב שהוא ישרוד וזה הפתיע כל פעם מחדש. התחילו לקרוא לו סופרמן, כי הוא יצא כל כך הרבה פעמים מסף מוות. הוא היה ממש שורד אמיתי".
"אפילו המנקים הגיעו להלוויה"
שלושה שבועות לאחר הפציעה הצוות הרפואי מעיר את בריף מההרדמה, ומשם מתחיל המסע הארוך שנע כל הזמן בין שיקום ותקווה להידרדרות נוספת במצבו. "מדי פעם הרדימו אותו, אבל רוב הזמן הוא היה בהכרה", מספרים הוריו, "הוא היה עושה פיזיותרפיה, הוא היה בחוג ציור, ניגן בגיטרה, שמע הרצאות, אנשים באו לדבר איתו, הוא היה צריך ללמוד איך לבלוע מחדש ואיך לדבר. הוא עשה הרבה עבודת שיקום. בגלל שהפציעה הייתה מאוד משמעותית מההתחלה, והפינוי היה כל כך ארוך, הכבד שלו וגם הכליות נפגעו מאוד קשה. בעצם, יונה חי עם כבד שתפקד רק ב-50%. רוב האנשים לא יכולים לחיות ככה. בסביבות חודש יוני, בגלל ההידרדרות במצב הכבד, רצו להטיס אותנו למיאמי להשתלת כבד וכליות, אבל אחר כך הכבד השתקם והוחלט שלא. היינו בקשר עם כל מיני מומחים מהעולם, והשאלה הראשונה שהם שאלו הייתה 'איך יונה שרד? זה בלתי נתפס'".
עוד הם מספרים על הקשר ההדוק שנוצר עם הצוותים הרפואיים. "זה היה מדהים כמה הם השקיעו בו וכמה הם נתנו לו. זה לא היה מובן מאליו. בדרך כלל חולים נמצאים בטיפול נמרץ תקופה קצרה, אבל הוא היה שם יותר משנה. הם לא ויתרו עליו בשום שלב. עבדנו ביחד עם בית החולים כדי להביא תרופות שלא היו מאושרות נגד פטריות וחיידקים, והצלחנו להביא אותן הרבה בזכות העזרה של הצוות. הצוות פשוט לא ויתר. יונה היה בהכרה רוב הזמן ויצר קשר ממש טוב עם כל הצוות, כולל עם אנשי הניקיון שהגיעו גם להלוויה שלו. יונה תמיד ראה אותם, זה מאוד אפיין אותו. הוא היה חבר של כולם והיה מאד צנוע באופי שלו. כולם הרגישו שהם החברים הכי טובים של יונה. זאת התחושה שהוא נתן לכל אחד".
אותה צניעות עליה סיפרו ההורים, באה לידי ביטוי גם במהלך שנת האשפוז. "בשנה הזאת הוא לא רצה לדבר על עצמו", הם אומרים, "הרבה אמרו לו 'יונה, אתה גיבור'. משפחת אלוני מכפר עזה באה כמה פעמים כדי להגיד לו תודה. מסתבר שהוא ישב כל הזמן עד לפינוי כשהוא פצוע בכניסה של הממ"ד כדי להגן עליהם, אבל הוא כל הזמן אמר 'אני לא גיבור'". את הנחישות שהביאה את בריף להתאושש מהפציעה ולשוב לשירות, הוא הדגים גם עתה. "החשיבה שלו הייתה שהוא יוצא מזה. הוא אפילו הרים משקולות. זה היה מדהים. החברים והצוות הגיעו, עשו איתו אימונים, הוא בנה את עצמו כל הזמן. היו לו הרבה תכנונים, שיעשה את השיקום בשיבא, יקבל רגליים תותבות בארצות הברית ואז יתחיל לטייל. היה מאוד ברור לכולם שזה המסלול. אין אף אחד שיכול היה להגיד שמזה יונה לא ייצא. כולנו היינו בטוחים שהוא ייצא מזה גם הפעם".
במשך כל אותה תקופה, בת למעלה משנה, הייזל ודיויד כמעט ולא שבו לביתם במודיעין. "היינו במלונית שצמודה לבית החולים", הם מספרים, "היינו מגיעים הביתה מדי פעם כדי לעשות כביסה וזהו. יונה היה הבן הקטן שלנו, ולחזור לבית בלעדיו הרגיש מאוד מוזר ובודד. זה בעצם הרגיש שהמשפחה לא פה. בכל התקופה הזאת לא היינו ביחד כמשפחה. יש לנו שלושה בנים ושלוש בנות. הבת הקטנה שלנו ילדה בשיבא והברית הייתה שם. השבעה של אבא של דיויד הייתה בשיבא. כל יום ילד אחר היה מגיע כדי להיות איתנו והייתה תורנות של סוף השבוע. כך יצא שבעצם במשך שנה שלמה אף פעם האחים לא היו ביחד כולם כמשפחה. זה היה לא פשוט להיות משפחה ככה".
ספרו על יונה, איזה אדם הוא היה?
"יונה היה ילד של משפחה ובית. הוא אהב להיות בחוץ, אבל בגלל שהוא נשאר בבית אחרי שכולם התחתנו הוא תמיד חשב עלינו, שלא נהיה לבד. היו לו הרבה חברים, בעיקר ממודיעין. בכל ליל שישי המון חברים היו מגיעים אליו ויושבים בחצר מאחורי הבית עד מאוחר. היו לו חברים מבית הספר, מהישיבה, מבני עקיבא ומהמכינה. יונה מאוד אהב לבשל, אהב מאוד לארח. בפעם הראשונה שהוא התעורר מההרדמה הוא עדיין לא היה יכול לאכול ולשתות, וחברים התחילו להגיע אז הוא אמר 'אימא, לכי תקני אוכל'. הוא רצה לארח בטיפול נמרץ כאילו הוא בבית, למרות שהוא בעצמו לא אכל. תמיד היו צוחקים על החדר שלו בטיפול נמרץ, כי הוא היה מלא באוכל כל הזמן. הוא מאוד אהב שהאורחים שלו ירגישו בטוב, ולא משנה שהוא שוכב במיטה עם סבל מטורף. יונה לא אהב לבזבז זמן. הוא תמיד היה עסוק, הוא לא אהב סתם לשבת. הייתה לו תשוקה לחיים והוא ניצל כל דקה. אנחנו צריכים ללמוד מיונה לטרוף את החיים".
על ימיו האחרונים של הבן האמיץ מספרים ההורים כי שבוע לפני מותו הידרדר שוב מצבו. "תמיד היו עליות וירידות, לכן גם הפעם כולם חשבו שהוא ייצא מזה. אבל הפעם הגוף פשוט לא היה יכול לעמוד בזה יותר. האמנו מאוד ביכולת של יונה לשרוד. בשישי לפני שהוא נפטר הוא היה עדיין בהכרה. היינו מסביבו המשפחה והחברים הכי קרובים ברגעים האחרונים. בישיבה שלו עשו תפילות בשבילו וקבענו לעשות עוד תפילה בכותל ביום שלישי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ביום ראשון בערב עשינו תפילה בזום וביום שלישי בבוקר הוא נפטר".
המאבק ההירואי והבלתי נתפס של הלוחם הצעיר נגע בנפשותיהם של רבים, ולאחר מותו מספרים אישים כמו ח"כ חילי טרופר, איש התקשורת חנוך דאום ואחרים, על הקשר שנוצר עימו במהלך ביקוריהם. לאחר השבעה מתברר להורים כי יונה נגע גם ברבים שכלל לא הכירו אותו. "באו הרבה אנשים שלא הכרנו", הם מספרים, "הרבה אנשים שהתפללו בשבילו במשך כל השנה הזאת. הם הגיעו ובכו כי הם היו בטוחים שהוא ייצא מזה ועקבו אחריו. הרבה אנשים, גם לא דתיים, אמרו תהילים ולמדו ועשו הפרשת חלה בשבילו. אנשים רצו להיות חלק מסיפור ההצלחה של יונה, ואז כשהוא נפטר היה להם מאוד קשה. מעבר לכאב האישי שלנו, הרגשנו הרבה אחריות לנחם אותם ולהודות להם. בבית החולים רופא אמר לנו 'אני לא דתי, אבל אל תפסיקו להתפלל כי זה עובד'. ובאמת היו הרבה ניסים עם יונה. היינו בקשר במהלך השנה עם ההורים של בן ואמיר שנהרגו בכפר עזה. הם הביעו הרבה מאוד הערכה ליונה, כי הוא רץ להציל אותם. הדבר הראשון שיונה אמר למפקד שלו כשהוא התעורר היה 'אני מצטער שלא הצלחתי במשימה', אבל ההורים של בן ואמיר אמרו לו שהוא כן הצליח כי בזכותו יש להם קבר לעלות אליו ולא חטפו את הגופות שלהם. זה היה מאוד חשוב להם והם הגיעו לבקר אותו הרבה פעמים. אימא של אחד החיילים שנהרג במלחמה התקשרה לילה לפני הלוויה ואמרה לנו: 'קיבלתם 417 יום עם יונה, וזאת מתנה'. וזה נכון. יונה רצה לחיות, ועם כל הייסורים שלו הוא נלחם בשבילנו, כדי לתת לנו עוד קצת זמן להיות איתו".
