על החיים ועל הגירושין

גל ברק

"אז עכשיו שאתה מתגרש, אולי תכתוב לי איזה טקסט על חייו של אב גרוש טרי? תמיד שומעים את הצד של הנשים, יכול להיות נחמד לשמוע גם מה עובר על הגברים. משהו הומוריסטי כזה.." לפני שלושה שבועות כתבה לי עורכת המוסף שאתם מחזיקים כרגע את ההודעה הנ"ל, לאחר שסיימה להביע את צערה על הסטטוס המשפחתי החדש שלי ואת תמיכתה שחיממה את לבי השבור. הומור היא רוצה, חשבתי לעצמי… מאיפה בדיוק אני אמור להביא הומור רגע אחרי שחיי, כפי שהכרתי אותם במשך 18 שנים, נחרבו עד היסוד ואיתם גם אני וכל מה שהאמנתי והחזקתי על עצמי. שלושה שבועות עברו עד שיכולתי לזהות בתוכי משהו אחר מלבד כעס ועלבון ונטישה וקנאה ופחד ועולם שלם של כאב שנפל עלי כמו פטיש של תשע מאות טון. שישה שבועות עברו עד שבכלל נפטרתי מההרגשה שחצי גוף נכרת ממני ואני מסתובב בעולם כמו דמות מסרט מצויר. חצי איש שכל מערכת העצבים שלו מפרפרת בטירוף של חוסר יכולת לעכל את גודל העניין. או שאולי בעצם כן עיכלתי עד כמה זה עצום ולכן פרפרתי ככה בלי שליטה.

בכל אופן, עכשיו זה אחרת. אני אחרת, ככה שיש עוד בתוכי מלבד תחושת אסון. שבוע ב'אשראם במדבר', מרכז סדנאות רוחניות ברוחו של הגורו ההודי המנוח אושו, הספיק כדי להעביר אותי מטמורפוזה זעירה אך משמעותית. רק כמה ימים אבל זה הרגיש כמו חודשים. אז עכשיו יש בי גם הומור. ויש לי גם חשבון בנק (חדש. רק שלי!) לדאוג לרווחתו, אז כדאי שאתחיל לשפוך כאן מילים. אחרי הכל, למילים לא רק יש כוח, הן גם שוות כסף במקרה שלי.

דרמה

אז הסיפור שלי דרמטי, אי אפשר לברוח מזה. גם אם הנטייה שלי להתבוסס בכאב, אליה עוד נגיע בהמשך, הוסיפה מלודרמטיות לעניין. מטעמי פרטיות (שבגינם אני כותב את הטקסט הזה בשם בדוי. שזה די מגניב האמת. בתור מי ששואף לחשוב על עצמו כסופר, תמיד רציתי שם עט כמו לכל הסופרים הגדולים. מעניין אם העורכת תסכים שאקרא לעצמי קאלן ביוהאנן, על שם גיבור הסדרה המופתית hell on wheels) לא אפרט כאן את כל פרטי הדרמה שמתחוללת עלי ואחסוך לכם את הפרטים העסיסיים על הדברים הנוראיים שנעשו על הדרך. שעשו לי, שעשיתי לעצמי וכולי.

אבל אין ברירה אלא לספר בכל זאת את סיפורי, אז הנה הוא. אשתי מזה 18 שנים וחיים שלמים, עזבה אותי. וכן, מעורב בסיפור גבר אחר, אבל היא לא עזבה אותי בשבילו ולא בגדה בי. זה היה סיפור מתגלגל שלכל אורכו הייתי מודע לחלוטין לכל התרחשות ולכל התפתחות בעלילה.

הסיפור שלי, כנראה שכמו כמעט כל סיפור פרידה, הוא דרמטי מפני שמתחוללות בו מיליון ואחת מיתות קטנות, שכל אחת מהן מביאה עימה חזית איומה של כאב. יש את מות הזוגיות שלנו שהחזיקה כמעט חצי חיים ויש את סופה של הזכות שלי לאהוב אותה ואת האהבה שלה אליי. יש יקום שלם של כאב על שאיבדתי את החברה הכי טובה שלי, ויש חורבן של הבית שהקמנו. עוד בשק המיתות הקטנות נמצא גם את אובדן התמימות של ילדינו והדרך המסוימת בה אני מאבד אותם. כי אין גירושים בלי לאבד את ילדיך, אפילו אם זה רק במידה חלקית. ויש כאב, כל כך הרבה ממנו. וכאב הוא תמיד דרמטי.

קנאה

מבין כול המפלצות מולן עלול גבר למצוא את עצמו מתמודד בסיטואציה שכזאת, הקנאה היא ללא ספק המפלצת הנוראית מכולן. אין הרבה דברים הנטועים עמוק כל כך בנשמתו של גבר, בחלקים הכי בסיסיים שבו, כמו הזוועה שמחוללת בנפשו הידיעה שאשתו מפנה את מבטה האוהב אל גבר אחר. וזה לפני שדיברנו בכלל על דברים אחרים שהיא עושה עם מישהו שהוא לא אתה. החורבן שמביאה איתה הידיעה הזאת הוא לא פחות מטוטאלי.

מסיפורים ששמעתי אני יודע שיש כל מיני סוגי גברים וכל מיני דרכים להתמודד עם הזוועה הזאת. היו שייעצו לי לצאת למסע חגיגות בחיקה של כל אישה מזדמנת שאצליח ללכוד ברשתי. לא שאין בזה היגיון מסוים, אבל זה לא משהו שעשיתי. במקום זה מצאתי את עצמי נכנס למערכת יחסים סופר עמוקה, סופר משמעותית וסופר מורכבת עם מישהי שנמצאת בליבי כבר עשרים שנה. ממש לא משהו קליל ונחמד להתנחם בו לרגע, עד שהאגו הפצוע יחלים מעט ותוכל להמשיך הלאה.

עוד דבר שגיליתי על עצמי במלחמתי מול אותה מפלצת ירוקת עיניים, הוא שאני לא יודע דבר על עצמי וכל מה שחשבתי שיודע עליי, הפך ללא רלוונטי ברגע האמת. כך לדוגמא הדרך בה התמודדתי עם הבחור שלה. עמוק עמוק בחלקי נפשו הפרימיטיביים ביותר של כל גבר, גר הרצון, שלא לומר צורך, לתפוס את הגבר בו מאוהבת אשתך ולשבור לו את הפרצוף. הגיוני בסך הכל, לא? אז זה גם מה שאני חשבתי. הייתי משוכנע שמתישהו תפקע שליטתי העצמית ולמרות שהפעם האחרונה בה הלכתי מכות הייתה בחטיבת הביניים, אסדר לבחור תזונה דרך קשית למספר חודשים. אבל זה לא קרה. ולא רק שלא שיפצתי לו את הפרצוף, אפילו תיקשרתי איתו לכל אורך הדרך במייל ובהודעות, דיברתי איתו בטלפון ובסופו של דבר אפילו ישבתי מול שניהם בבית שפעם היה שלי, על הספה שפעם נהגתי ללטף עליה את מי שהייתה אשתי. ביזארי, אני יודע. אבל זה מה שהיה לי נכון כנראה ואין טעם להילחם בזה.

בהתחלה נלחמתי על שפיותי מול אותה מפלצת גרנדיוזית ששמה קנאה. עשיתי את כל הדברים הנכונים. טיפול ונשימות, התמקדות בעצמי ובדברים הטובים שקורים לי, וקרו המון כאלו. בתמימותי שכרתי דירה קרוב אל פרודתי והילדים, קרוב מדי. זה הדבר הכי טוב בשביל הילדים, סיפרתי לעצמי. כשהגעתי להתמוטטות כתוצאה מקרבה יתירה מדי אליה ואליו, הבנתי שעם כל הכבוד לסיפורים שאני מספר לעצמי, הגיע הזמן לברוח מכאן לכמה שבועות ובשובי לאזור להתרחק ממנה כמה שאפשר. ויפה שעה אחת קודם. אז כן, נלחמתי בגבורה אבל המפלצת טרפה אותי בסופו של דבר. לא יודע אם הייתי טעים לה.

ילדים

טוב, עכשיו הניסיון שלא להיות דרמטי מדי לדפי העיתון, נהייה מעט טריקי. אז נתחיל בזה שהילדים בסדר. באופן יחסי כמובן. ההשלכות הגלויות לעין הבלתי מקצועית שלנו, נראות מינוריות למדי כרגע. יש לעיתים לילות בהם הנסיך הקטן מתעורר וקורא לאבא, שפתאום נמצא לידו רק חצי מהשבוע, ולנסיכה עם הנפש הרגישה יש יציאות כמו לשאול את אימא שלה: "אוף, מתי זה כבר ייגמר שאת ואבא לא ביחד יותר?", אבל בסך הכל הם נראים ומתנהגים די בסדר. לא נראית טראומה ענקית שרובצת על נפשם הרכה. ברור שתחושת האופטימיות הזעירה שמלווה אותי ואותה ביחס לגורל שלמותם הנפשית, משתנה ברגע שאנחנו הופכים מודעים לכך שככל הנראה את השלכות מעשינו על הילדים, אנחנו והם פשוט עוד לא רואים. כי הרי ברור לכל בר דעת שלילדים להורים גרושים יש צלקת שמלווה אותם לתמיד, ברמת השפעה ונזק משתנה, ויש שם פצע שגר בתוכם ואין דרך לחמוק ממנו.

אז נראה שהאפרוחים שלנו יהיו בסדר פחות או יותר, אבל יש זיכרונות שגם אם אחיה עוד אלפי גלגולים אזכור לתמיד. כמו הזיכרון של הרגע בו ישבנו ארבעתנו בסלון וסיפרנו לילדים שאימא ואבא כבר לא. זה היה גם הרגע בו הם ראו אותי לראשונה בוכה. כי כשישבנו שם וסיפרנו, קלטתי באמת שאני מאבד את ביתי ומשפחתי, מאבד גם אותם בדרכים מסוימות. וברגע שהבנתי את זה נשבר ליבי לאלפי חתיכות שהתפזרו להן בחדר, מתערבלות להן בחלל כמו בריקוד של אבק. וזה נשאר לתמיד, גם אם יהיו בסדר.

פרקטיקה

אז עזבתי את הבית, עברתי לדירה משלי ומה עכשיו? למזלי, אני יודע לבשל ברמה סבירה פחות או יותר, ככה שאין סיכוי שילדיי יגדלו על תזונה של שניצלים קפואים ולחמניות עם שוקולד. גם זה משהו. מצד שני, החיים מביאים איתם כל מיני מכשולים קטנים איתם צריך להתמודד. ועוד בדיוק ברגע בו אין לי רצון או כוח להתמודד עם שום דבר.

ככה למשל אתה מגלה שיש לך פתאום בית שלם לצייד, גם אם הבית הזה הוא קרוואן בין שני חדרים. אז אתה מתחיל לראות מה חסר ומגלה בכל יום עוד משהו. אחר כך אתה מבין שאולי אתה יודע מה צריך לקנות, אבל זה ממש לא אומר שיש לך כסף לממן את הקניות האלו. כי מלבד העובדה שיצאתי מהבית עם בגדיי, שני סירים, מחבת, שתי מגבות וסט מצעים, גם יצאתי מחיי הקודמים בלי גרוש על התחת מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטן. אז אתה מתחיל לחסוך. בהכל. ופתאום לקנות את נייר הטואלט הכי זול, זה שהיית מתבאס עליו בצבא, כבר לא נראה משמעותי כל כך לחיים שלך. ועכשיו גם מסתבר לך שעל כל מוצר בסופר יש מחיר, לא רק על חלקם, ואתה אשכרה בודק מהו. אכן חדשני לרדת לרזולוציות כאלו..

עכשיו, כשהכל חדש ורק שלך, אתה גם לא מרשה לעצמך לעשות יותר שטויות פיננסיות כמו שעשית בעבר. כל מיני קטנות כמו לשלם עמלות מיותרות או לבזבז כסף סתם כי היית עצלן מדי בשביל להתאמץ ולחסוך, כל אלו כבר לא עוברים יותר את הרדאר שלך. אי אפשר להחליק כבר שטויות קטנות אך משמעותיות שכאלו.

בנוסף, אתה גם מגלה בעצמך יכולות חדשות. כמו היכולת לאלתר למשל. כאשר הילדים באים אליך לישון בפעם הראשונה, כבר עירומים ומחכים למקלחת ואז אתה מגלה שהדוד מקולקל ואין מים חמים. ופתאום אתה יודע מה לעשות ואיך תצליח להימנע מלהוסיף להם חוויה קטנה אך לא נעימה בתקופה כל כך מורכבת – מקלחת אריות! שזה אומר פחות או יותר שהצלחתי לשכנע אותם שרק האריות הכי אמיצים בג'ונגל לא מפחדים ממקלחת קרה, וביחד שאגנו את דרכנו למיטה קפואים, אבל נקיים ומאושרים. אפילו את האזעקה הראשונה איתם הצלחתי לצלוח בשלום. אמנם כשהייתה כאן כבר אזעקה ישבתי לבדי במרפסת וצפיתי באדישות במתרחש, אבל בפעם הראשונה שזה קרה כשהם אתי כבר לא הייתי אדיש. בחצי השנייה הראשונה נלחצתי, וואלה. זאת הייתה תחושה חדשה עבורי, אבל מבט בפניהם הלחוצות של ילדיי הספיק כדי שארים את שניהם בידיי וארוץ איתם חצי ערום אל המקלט הקרוב. אחר כך דיברנו ועיבדנו ביחד את החוויה ועברנו את זה בשלום.

בכלל הקטע עם הילדים בתקופה הראשונית הוא מורכב ברמות פסיכיות. איך בדיוק אתה אמור להיות נוכח ומחובר אליהם, לתת להם שמחה וחוויות חיוביות איתך, כשאתה גר כרגע בתוך יקום של כאב וכעס? אז התשובה היא שאתה עושה מה שאתה יכול. גם אם אין לך את האפשרות או הפריבילגיה לשים על עצמך מסיכה שמחה מולם. אז אתה פשוט עומד מולם כמו שאתה ומסביר איפה אתה, ואחרי חצי שעה או שעה אוסף את עצמך מעבר לכעס ולכאב ומבלה איתם זמן שיש בו גם שימחה. חיים, מתמודדים איתם.

רוחניות

השורות הבאות מיועדות אליכם, הציניקנים שישר כשראו את כותרת המשנה, החלו לקבל עוויתות ורפליקות שחוקות ואנטי רוחניות עלו בראשם באופן אינסטינקטיבי. אז תירגעו, לפחות חלקית כי אני משלכם. לפחות הייתי כזה. חיים שלמים העברתי בהתנהלות צינית אוטומטית. מעבר לכמה שזה כיף, הבעיה עם ציניות היא שהיא לא באמת אמיתית. כי ת'כלס, מה זה בעצם ציניות? זה פילטר דרכו אנחנו בוחרים לחוות את המציאות שמולנו ובעיקר את זאת שבתוכנו. ציניות היא דרך שאנשים מסגלים לעצמם כדי לחצוץ בינם ובין מה שהם מרגישים באמת.  

אז כזה הייתי, חיים שלמים. מעולם לא הצלחתי לבחור להאמין בשום דבר מלבד הבחירה שלא להאמין. ומעולם לא עלה בידי להתחבר באמת לאמת שמאחורי הקלישאות. הבעיה עם קלישאות היא שגיליתי שכולן נכונות. כן, הבנתי שבכולן יש אמת בסיסית ונקייה ושאין מנוס משימוש לעיתים בז'רגון הרוחני, לו נהניתי כל כך ללעוג תמיד. אז ככה הבנתי ששימוש במשפטים כמו "רק דרך חורבן תבוא הגאולה" הוא לפעמים הכרח ואין טעם להילחם בו. זה קרה אחרי שראיתי איך רק החורבן המוחלט שחוויתי, של הזוגיות ושל עצמי, היה זה שגרם לכך שאוכל להיפטר מדברים שהעיקו עלי במשך שנים, שעלו לי בסופו של דבר בזוגיות שלי. איך כל הדבר הזה היה חייב להתנהל רק בצורה בה התנהל, כדי שתהיה שורה תחתונה חיובית לכל הסיפור זה.

אתן לכם דוגמה קטנה ואחרונה, באמת רק אחת מיני רבות, שתמחיש את המורכבות, הפסיכיות וגם את הקארמתיות,  כן מלשון קארמה, שבעניין. מזה כשנתיים וחצי שאני כותב ספר, מעין יומן מסע חצי דמיוני חצי אוטוביוגרפי. בנובמבר שעבר חשבתי שסיימתי סופסוף את הטיוטה הראשונה, חשבתי שיש לי סוף. אז נתתי לה ולבחור שלה לקרוא ושניהם טענו את אותה טענה – שהסוף שלי לא אמיתי, שהוא אינסטנט מדי והתהליך שקורה בו לא משכנע. האמת, לא התרגשתי יותר מדי. אבל בכל זאת נתקעתי עם המשך העבודה על הספר למשך יותר מחצי שנה בה הוא לא זז מילימטר. ואז הגיע הצונאמי הזה ששטף את חיי ובמשך כמה שעות, ביער אלונים בגליל, כתבתי מחדש את הסוף של הסיפור שלי, הפרויקט הגדול של חיי. הסתבר לי שהם צדקו, שהסוף המעט קיטשי שכתבתי היה לא רלוונטי. הבנתי שהסוף האמיתי של הספר שלי הוא למעשה הסיום של הזוגיות שלי. ועכשיו, עורכת יקרה שלי, רצית משהו הומוריסטי אז תגידי לי את, מה זה אם לא הומור קוסמי במיטבו?

(צילום אילוסטרציה)

2014-08-13 01:00:00
2014-08-13 01:00:00

כתבות נוספות

ועכשיו למאני טיים

עירוני מודיעין הפסידה לנתיבות, מובילת הטבלה, אבל הבטיחה את מקומה בפלייאוף ותחכה כעת לראות מי יהיו היריבות במאבק על העלייה

בריא וצבעוני

השבוע במדור: מרק כתום חורפי עם טוויסט מרענן, וירקות פריכים בטעמים מפתיעים

צפוף פה, צפוף

חודשיים אחרי הפתיחה החגיגית של מועדון הגריי במע"ר ומבקרים רבים במקום מדווחים על צפיפות בלתי נסבלת: "אי אפשר לזוז, אפילו המלצרים לא מצליחים להגיע לשולחנות" • בעלי המועדון: "נמשיך להביא מוזיקה ותרבות איכותית שישמחו את תושבי מודיעין"

ועכשיו למאני טיים

עירוני מודיעין הפסידה לנתיבות, מובילת הטבלה, אבל הבטיחה את מקומה בפלייאוף ותחכה כעת לראות מי יהיו היריבות במאבק על העלייה

המשך קריאה »

צפוף פה, צפוף

חודשיים אחרי הפתיחה החגיגית של מועדון הגריי במע"ר ומבקרים רבים במקום מדווחים על צפיפות בלתי נסבלת: "אי אפשר לזוז, אפילו המלצרים לא מצליחים להגיע לשולחנות" • בעלי המועדון: "נמשיך להביא מוזיקה ותרבות איכותית שישמחו את תושבי מודיעין"

המשך קריאה »

שיטפון של מאומתים

מספר המאובחנים חיובי לקורונה זינק השבוע ועומד על 4,489, כשקרוב ל-1,300 מהם תלמידי מערכת החינוך • תושב אחד מאושפז במצב קשה ובעירייה חידשו את מתווה החירום לסיוע לקשישי העיר

המשך קריאה »

המכה החמישית

אמנם שר האוצר טען כי בתי העסק במודיעין מלאים עד אפס מקום, אולם בשטח תמונת המצב שונה לגמרי ובעלי העסקים בעיר מדווחים על ירידה של עד ל-80% בתנועת הלקוחות: "אנשים מפחדים להגיע. אנחנו משאירים את העובדים בבית וחיים מהחסכונות" • ויש גם מי שמרוויח מהמצב

המשך קריאה »

תוכן שיווקי » אולי יעניין אותך