"הז"הזדמנויות רוקדות עם אלה שכבר נמצאים על רחבת הריקודים". הציטוט הנ"ל (של ג'קסון בראון), חרות על כרטיס הביקור של נועה בנימיני ומתמצת היטב את מקומו המרכזי של הריקוד בחייה ובחיי בני משפחתה. בימים אלה היא ושתי אחיותיה מתאמות היטב את צעדיהן, לקראת מופע של "זוז במחול" שבו שלושתן תפזזנה יחדיו על הבמה.

נועה תנועו

נועה בנימיני סבח, 38, היא אם לשלושה ילדים: יובל, בת עשר, שרוקדת כבר שלוש שנים, רוני, בת שבע, מתעמלת, ועמרי, בן שלוש. היא עצמה מטפלת בתנועה בילדים, בני נוער ומבוגרים בקליניקה במודיעין. "נולדתי בשכונת בית הכרם בירושלים להורים רקדנים ולאחיות רקדניות והמשכתי בכך כל חיי. בילדותי עסקתי בהתעמלות אמנותית ומאוחר יותר עברתי לריקוד. רקדתי ב'הורה אפרוחים' וב'הורה נעורים' והמשכתי בכך עד הצבא. שירתי כמש"קית ת"ש ואחרי השחרור גרתי בתל אביב ורקדתי בסטודיו למחול 'ביכורי העיתים', אך רק כתחביב. התחלתי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטה אבל חיפשתי משהו שישלב בין אהבתי למחול לבין הרצון לטפל, ובאמצע התואר הוספתי לימודי עבודה סוציאלית. המשכתי לתואר שני בלסלי קולג' ולמדתי טיפול באמנויות, התמקדתי בטיפול בתנועה. עבדתי כמטפלת בתנועה במשך כעשר שנים בבית החולים הפסיכיאטרי 'באר יעקב' באופן פרטני עם מבוגרים וכן בקבוצות. הקמתי, למעשה, את התחום של טיפול בתנועה בבית החולים. במשך הזמן אנשים שלא זזו התחילו לנוע, אנשים שלא דיברו שנים התחילו ליצור קשרים חברתיים ותקשרו דרך התנועה. עבדתי עם חולים קשים מאד, סכיזופרנים או אנשים שסבלו מדיכאון קשה, וראיתי שיש משהו במחול שמחבר גם אנשים חולים שנמצאים כבר שלושים שנה בבתי חולים למקום הכי בריא והכי שמח שלהם.

במקביל, עבדתי גם עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי בעמותה לילדים בסיכון. יש שם מקרים קשים, וכשאין חלק מילולי התנועה מאד משמעותית, כי כל התקשורת מתבצעת דרך הגוף. אין הרבה כלים אחרים להגיע אליהם ודרך הריקוד קורים דברים מדהימים. הריקוד הוא שפה שניתן באמצעותה להגיע לאנשים. לתנועה, למחול, לגוף, יש מקום חשוב בחיים".

נועה חיפשה במשך כל השנים מסגרת שתוכל לרקוד בה במודיעין. "בתחילת שנה זו שמעתי שיש קבוצת נשים ב'זוז במחול' והחלטתי לנסות. הגעתי לשיעור הראשון וכל כך התלהבתי עד שסחבתי לשם את עדי ועינת (שתי אחיותיה, ש.ד) ומאז, בכל יום ראשון בערב, שלושתנו הולכות לרקוד ואחר כך לשתות בבית קפה, זה הפך לבילוי השבועי שלנו. העניין הזה החזיר אותנו עשרים שנים אחורה, לשנות הריקוד שלנו, כי זה בעצם אותו דבר: יש מדריכה, עובדים על טכניקה ומופיעים. השיעורים מזכירים לנו את העבר, המבנה שלהם קבוע, זו גם נוסטלגיה וגם כיף גדול".

באיזה סגנון אתן רוקדות?

"אנחנו נוגעים בהרבה סגנונות, יש ריקודים ליריים וריקודי ג'אז, היה אפילו ריקוד אפריקאי. בקבוצה שלנו יש עשרים וחמש נשים, כמעט כולן אמהות. זו קבוצה מאד הטרוגנית, יש חרדיות, דתיות וחילוניות, לאחת יש שבעה ילדים ואחרת חזרה לרקוד חודש אחרי הלידה. הרמה של המשתתפות מאד גבוהה, לכולן יש כושר גבוה ורקע במחול. מי שלא רקדה לא יכולה להשתלב. בשיעור הראשון הייתי בהלם מהרמה הגבוהה ובפעמים הראשונות חזרתי הביתה כשכל השרירים תפוסים. בכל יום ראשון בלילה, אחרי השיעור, אני חוזרת הביתה עם כאלו אנרגיות שעד אמצע הלילה קשה לי להירדם. לא כולן רוצות להופיע בהופעת סוף השנה אבל אנחנו כמובן מופיעות".

הכל מתחיל בבית

נועה היא כאמור לא היחידה שרוקדת כי במשפחת בנימיני הריקוד זורם בדם. אחותה עדי בנימיני ברונשטיין, 45, מתגוררת כבר שנים רבות במודיעין. היא אימא לגל, בת 18, שרקדה ב'זוז במחול', עמית, בת 15, שעדיין רוקדת שם וענבל, בת עשר, מתעמלת. "הכול צמח מזה שהבית שלנו מאד ספורטיבי. ההורים, רינה ואיציק בנימיני, רוקדים כל השנים, והם אף נפגשו והכירו בחוג לריקודי עם בירושלים. אבא פנסיונר של בנק ישראל ואימא למדה בווינגייט ועבדה במשרד החינוך כמורה להתעמלות בבית ספר יסודי ובחוגים פרטיים בבית, עד שיצאה לפנסיה מוקדמת ועשתה הסבה לטיפול בשיטת פלדנקרייז. התעמלות ותנועה היו ממש בד.נ.א שלנו. אני רקדתי ב'הורה אפרוחים', ב'הורה נעורים', ב'הורה בוגרת' וגם בלהקת בית הספר 'בויאר' שבו למדתי".

ההורים. רוקדים בכל הזדמנות

עדי בוגרת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית ולימודי פסיכותראפיה מנהלת כיום את השירות הסוציאלי באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. "כל השנים חיפשתי אבל לא מצאתי בדיוק את הדבר שיתאים לי בתחום הריקוד וכעת כשמצאתי, יחד עם שתי אחיותיי, זה כיף גדול, גם כושר וגם הנאה. חוץ מהריקוד אני גם מתאמנת בשנים האחרונות בהנאה רבה פעם או פעמיים בשבוע בג'ירוטוניק, זו מעין יוגה לרקדנים שעובדת על התנועה של הגוף". ההורים פוקחים עין על הריקוד של הבנות "בסוף כל שיעור המדריכה מצלמת את הריקוד ואנחנו שולחות את זה לאימא, היא לא מוותרת על זה".

שמים מוסיקה ורוקדים

גם במקרה של עינת שמרי, האחות האמצעית, התפוח לא נפל רחוק מן העץ. עינת, 43, מתגוררת מזה שלוש שנים ברעות אליה הגיעה מהרצלייה. היא עובדת בקימברלי קלארק כמנהלת פיתוח ארגוני בישראל, טורקיה ומערב אירופה. גם לה שלושה ילדים: רועי, בן 12, רקדן ברייקדאנס "שמרקיד את כל המשפחה", עידו, בן תשע, מנגן, ואיילת, בת שש, מתעמלת. "שלושתנו מושכות אחת את השנייה לחוג ואם לאחת אין כוח אז השתיים האחרות סוחבות אותה" היא מספרת. "אצלנו כל הזמן רוקדים. בארוחות שישי, יחד עם כל המשפחה וההורים, יש תמיד הופעות של כל הילדים. רועי עושה מופע ברייקדאנס ואנחנו עוברים מילד לילד, אחד אחד, הם עושים שילובים של התעמלות וריקודים כשעידו נותן את המוסיקה. אצלנו בבית בערבים מכבים את האור, שמים מוסיקה וכולם רוקדים. בעלי מוביל את הריקודים, אלו ריקודי השתוללות. הריקוד טבוע בכולנו. גם אני התחלתי ב'הורה אפרוחים' וב'הורה בוגרת' ולפני הצבא הקמתי עם כמה חברים צוות הווי שהרקיד בחתונות. בצבא שירתי כקצינת חינוך וכמפקדת יחידת הסברה ואחרי השחרור נסעתי לטיול במזרח. בשלושת החודשים האחרונים לטיול למדתי בבייג'ין ריקוד סיני ואמנויות לחימה. כשחזרתי לארץ למדתי וסיימתי תואר ראשון בסינית ותואר שני במינהל עסקים והתנהגות ארגונית. עבדתי כדיילת אוויר באל על ובכל פעם כשהייתי כמה ימים בניו יורק לקחתי שיעורי מחול. בחרתי שלא ללמוד ריקוד באופן מקצועי אך זה היה איתי תמיד ובכל מקום. גרנו במשך ארבע שנים בדאלאס לרגל עבודתו של בעלי ושם לא עבדתי, היה לי זמן להשלים את הבסיס שחסר לי ולמדתי בלט קלאסי. מאד אהבתי את זה, זה עובד בקטן ומעצב את הגוף. היום אני רוקדת פעם בשבוע ב'זוז במחול' ובזה אני מתמידה כי אני אוהבת את זה ונהנית. מדי פעם אני נוסעת לסוף שבוע של 'תנועה אותנטית', זו קבוצה של עשר נשים שעושות רק ריקוד בלי מוסיקה עם מטפלת בתנועה. את זה אני עושה לנשמה וכדי לנקות את הראש".

 "התעמלות ותנועה היו ממש בד.נ.א שלנו"

שלוש הבנות לבית בנימיני הופיעו במסגרות ריקוד שונות. "בזמן הצבא, בסופי השבוע, וגם בתקופת הלימודים הופענו ב'מערה' של החאן בירושלים ורקדנו בפני תיירים. רקדנו גם בלהקה של ימק"א, 'הצברים', והופענו בפני תיירים בריקודי הורה ובריקודים מזרחיים, תימניים וחסידיים".

עדי ונועה המתגוררות לא רחוק אחת מן השנייה במודיעין שכנענו גם את עינת לעבור הנה. "כך, בני הדודים קרובים זה לזה וממש גדלים יחד, שלושה מביניהם סיימו השנה כיתה ד'. זה נהדר שכולם כל כך קרובים, הבנות הגדולות של עדי עושות בקיץ קייטנות לקטנים, ופעם בשבועיים כולנו אוכלים ביחד ארוחת שישי אצל ההורים".

בני 70 יוצאים בריקוד

ההנחה שעם הגיל מפסיקים לרקוד או מאטים את הקצב אינה עובדת אצל  משפחת בנימיני. עינת מספרת שכיום, בסביבות גיל 70, ההורים רוקדים אפילו יותר. "באיזה שהוא שלב אבא הפך להיות עוד יותר 'פריק' לעניין אפילו מאימא והיום שניהם לגמרי בתוך זה. הם רוקדים פעמיים – שלוש בשבוע בחוג לריקודי עמים ובנוסף לזה פעם בשבוע או בשבועיים הם מארגנים מסיבות ריקודים לחברים, בכל פעם בבית של מישהו אחר. אלו מסיבות של כשמונים איש, רובם בני שמונים, ההורים שלנו הכי צעירים בקבוצה, ויש להם שם גם חברים בני תשעים שרוקדים. שלושתנו באות הרבה פעמים לעזור להם, אנחנו נמצאות שם על תקן של מלצריות אך לפעמים גם מצטרפות למעגלים. פעם אחת אפילו הבאתי את רועי והוא הופיע בפניהם בברייקדאנס, אך בדרך כלל זה רק אנחנו שם, בלי הבעלים והילדים. אנחנו רגילות לזה כי בשנים שאימא הייתה מורה להתעמלות היו אצלנו בבית במשך הרבה שנים חוגי התעמלות". המסיבות הן מסורת ועינת מוסיפה שבמסיבה האחרונה אפילו העירו לה המשתתפים על כך שבפעם הקודמת הן לא הגיעו…ההורים אגב לא ויתרו לבנות על הריקודים אפילו בחתונות שלהן. "בחתונות של כולנו הם הכינו דיסק עם שרשרת המוסיקה שלהם, בכל אחת מהחתונות בערך מאה מבין האורחים היו מחוג הרקדנים שלהם" מספרת נועה "זה היה 'שוס' ועד היום כל החברים שלנו זוכרים איך באמצע החתונה פתאום צצו מעגלים ואנשים התחילו לרקוד במרץ ריקודי עם". עינת מוסיפה "ידענו מראש שזה יקרה ופינינו לזה זמן בחתונה, קיבלנו מהם את מחרוזת השירים מוכנה. הם תמיד רקדו בכל הזדמנות ובכל מקום, גם כשנסענו לחופשות בבתי מלון והייתה מוסיקה הם מיד קמו והתחילו לרקוד בפני כולם". נועה אומרת "כיום ההורים, בגילם, ללא ספק מכניסים את כולנו בכיס הקטן מבחינת הכושר והאנרגיות. בכל בוקר הם מתחילים את היום בחדר כושר ואחר כך הם שוחים, רוקדים ומארגנים את המסיבות. בנוסף לכל זה הם מגיעים לכאן יומיים בשבוע כדי לעזור לנו עם הילדים. הם לא יושבים רגע אחד במקום, לא נחים". ומה מרגישים ההורים על הופעתן הקרובה והמשותפת? האם דרוכה לקראת המופע ולא מפסיקה להתרגש. "אמא כל השנים נורא רצתה שנלך לרקוד ביחד. מאז שאנחנו שוב רוקדות היא כל הזמן אומרת לנו: 'אני כל כך מאושרת שחזרתן לרקוד!". 

בתמונה: האחיות בנימיני. צילום אינגריד מולר