אמיצה

איילת רוטה-גבאי, צילום אינג
2036-08-11 06:53:00
2036-08-11 06:53:00

בגיל 20 אושפזה מיכל דוד בעקבות תסחיף ריאות. המצב היה אנוש. איש לא ציפה שתחלים, אבל היא חזרה לחיים. בגיל 28 גילתה שלא תוכל ללדת, אך למרות מהמורות אין ספור הצליחו היא ובעלה, אבי, לאמץ שלושה ילדים מחו"ל. הבכור כיום בן 12 ואחיותיו התאומות בנות שש. כאשר התאומות היו בנות שנה, אובחן אבי כחולה סרטן. חודש לאחר מכן, אובחנה המחלה גם אצל מיכלו. המציאות הייתה בלתי אפשרית, אך השניים הצליחו לשרוד. המחלה עוד שם, המאבק נמשך, ומנת התרחשויות שכזו הייתה יכולה למלא רומן עב כרס, אך הסיפור עדיין לא נגמר. כאשר מאחוריה טיפולים כימותרפיים ושני ניתוחים, הוחלט במקום עבודתה של מיכל לפטרה. היא יצאה למאבק משפטי, והצדק יצא לאור. נקבע תקדים משפטי האוסר על פיטורי עובד כתוצאה ממחלתו וטיפולים. כיום מיכל דוד היא מאמנת המתמחה בעולם האימוץ ומלווה הורים לעתיד בדרך למשפחה. קללה סינית עתיקה מאחלת, למי שאתרע מזלו, את המשפט: "שיהיו לך חיים מעניינים". מיכל דוד מעולם לא הייתה בסין, אבל "מישהו כנראה בירך אותי", היא אומרת בחיוך שעולם אינו עוזב את שפתיה, "ועכשיו אני מייחלת רק לשעמום".

עדיף שיעלה עלייך טנק

"הבן שלי הוא חתיך הורס", פותחת דוד את השיחה ופורשת על השולחן את תמונות ילדיה. "הקשר שלי איתו כל כך עמוק שיש לי תחושה שאנחנו מכירים מזמן, ותמיד הייתי אמא שלו. התאומות נראות ממש כמו אחיות שלו, והמשפט שאני תמיד אומרת להם הוא: 'לא יכולתי ללדת אתכם, אז אישה אחרת עשתה את זה בשבילי, אבל אם הייתי יכולה, בטוח שאתם הילדים שהייתי יולדת'. אני אמא שלהם בכל מובן אפשרי". 

הסיפור של מיכל מתחיל לפני 21 שנה. "בעצם קצת קודם", היא מדייקת, "כשהתחלתי לקחת גלולות נגד היריון. לנשים יש מודעות מאוד נמוכה לסכנות של הגלולות האלה. הגעתי לגניקולוגית שלי, ביקשתי גלולות וקיבלתי, זהו. מאוד פשוט. רק בגיל עשרים כשהגעתי לסכנת חיים התברר שאני סובלת מ-APLA. קרישיות יתר של הדם. תופעה שהרבה נשים סובלות ממנה וכלל לא מודעות. זה כמעט הרג אותי".

מה קרה?

"הגעתי לאשפוז בעקבות טרומבוזיס ברגל (פקקת ורידים א.ר.ג). זה גרם לי לתסחיף ריאות. מעט מאוד נשים יוצאות מתסחיף ריאות. להורים שלי כבר אמרו שאני לא יוצאת מזה. המצב היה אנוש, אבל הצלחתי לצאת מזה. שרדתי, אבל כבר היה ברור שיש בעיה. הרבה פעמים יצאתי ונכנסתי מבתי חולים, אבל לא ידעתי שבגלל זה אני לא אוכל ללדת".

בגיל 24 פגשה דוד את מי שהפך לבעלה. "נפגשנו באוניברסיטה. ב-1997 התחתנו ואחרי שנה עברנו למודיעין".

מתי גילית שיש לך בעיה להיכנס להיריון?

"בערך שנה אחרי החתונה, החלטנו שיאללה הגיע הזמן להקים משפחה. התחלנו לנסות, אחרי שנה ראינו שלא הולך והתחלנו ללכת לרופאי פוריות, קיבלתי הורמונים, לא הגעתי להפריה ממש, ואז התחלתי לקחת תרופה שמאוד מקובלת לטיפול בנשים שלא נכנסות להיריון – קליקסן. מזריקים אותה כל יום לבטן. אחרי כמה ימים הרגשתי פתאום מין גולות בבטן. הייתי בטוחה שזה גידול, ובאותה תקופה עבדתי כתועמלנית בחברת תרופות וביקשתי מאחת הרופאות שתבדוק לי את הבטן. היא שלחה אותי מיד לאולטרסאונד והתברר שזה נמק שומני. רופא שראה את זה פשוט צעק – 'עזבי הכל ותפסיקי לקחת את התרופה'. בקיצור, התברר שהתרופה הזו, וגם שאר התרופות ההורמונאליות פשוט יכולות להרוג אותי".

מה אמרו הרופאים לגבי היריון?

"הם אמרו שהם לא ממליצים לי להיכנס להיריון. היה רופא אחד שאמר לי במילים הכי פשוטות – 'את יכולה ללכת מול טנק ולתת לו שיעלה עלייך, זה יהיה יותר מהר'. זה לא היה פשוט לוותר על זה. היו לי פנטזיות של להיות בהיריון, רציתי לחוות את זה, הייתי אצל כל מומחה אפשרי, אפילו אצל הרב פירר, אבל באיזשהו שלב את פשוט חייבת לוותר. זה היה קשה. הרגשתי פגומה. הייתי בסך הכל בת 28. המסע היה מאוד קשה ונמשך שלוש וחצי שנים, וכלל גם היריון טבעי שלא התפתח וגרידה. בשלב מסוים בעלי אמר לי את המשפט ששינה את הכל – 'החיים שלך הם הדבר הכי חשוב לי. מבחינתי שלא יהיו לנו ילדים, אני לא מוכן לסכן אותך'. זה הבעל שלי, התמזל מזלי, פשוט בורכתי".

חלמנו על ברבי קטנה

זה היה הרגע שבו החליטו השניים לבדוק את אפשרויות האימוץ. "החלטנו שאימוץ בארץ זה לא בשבילנו", מסבירה דוד, "ההמתנה מאוד ארוכה, שש שנים לפחות, החלטתי שאני לא מוכנה לחכות יותר. מבין כל העמותות שהיו קיימות בחרנו את עמותת 'טף' בירושלים, מהסיבה הכי פשוטה – הם לא היו נחמדים. הם היו קונקרטיים".

מה כלל תהליך האימוץ?

"קודם כל זה אימוץ ממזרח אירופה. הבן שלנו אומץ מאוקראינה שהיום סגורה לאימוץ של ישראלים. היום המחירים גבוהים הרבה יותר, אבל אז זה עלה לנו עשרים אלף דולר. זה כלל בדיקת רופא, נסיעות ועוד פרוצדורה. חשוב להדגיש שהכסף הוא לא עבור הילד אלא עבור כל הפרוצדורות מסביב. רופא, נסיעות, מתורגמן, נוטריון, תהליך משפטי וכדומה. בשנת 2000 חתמנו חוזה עם העמותה וביקשנו בת. לאבי היה חלום של ברבי קטנה שהוא יוכל לעשות לה צמות וקוקיות. בחרנו כבר שם וחיכינו. אחרי חודשיים, מטורף עד כמה מהר, התקשרו והודיעו שיש בן, ו-'בואו תראו את התמונה'. נסענו, ראינו ובכלל לא היה על מה לדבר היה ברור שהוא שלנו".

מה ידעתם עליו?

"קיבלנו מידע בסיסי. המידע במזרח אירופה הוא די מוגבל, גם אם הוא ירצה בגיל 18 לפתוח את התיק בספק אם ימצא שם מידע רב יותר, זה לא כמו בארץ. מה שחשוב לדעת ולראות זה את טופס הויתור שעליו חתומים גם מי שילד את הילד וגם המשפחה המורחבת. כך שלא ייווצר מצב שתגיע בעתיד איזה סבתא ותדרוש אותו בחזרה. מקבלים את תאריך הלידה, כמה שקל בלידה, פרטים רפואיים ומעט היסטוריה רפואית של ההורים הביולוגיים. הילד נבדק שם, וההורים מחליטים אם הם רוצים גם רופא ישראלי. עשינו גם בדיקות גנטיות של מחלות שעלולים לעבור גנטית מהאישה שילדה אותו, וההגדרה היא חשובות, היא לא האמא. האמא זו אני".

מה עבר על ל' עד שהגיע לידיכם?

"האישה שילדה ויתרה ביום הלידה על התינוק. הוא נשאר בבית החולים לבדיקות, וכאשר היה במצב בריאותי סביר הוא שוחרר לבית ילדים. שם יש ילדים מכל מיני סוגים, כאלה שמחכים לאימוץ, כאלה שגדלים שם וההורים מגיעים לבקר, ילדים במצב רפואי קשה וגם יתומים. השלב הבא באימוץ היה טיסה לאוקראינה. הגענו גם לבית הילדים כמובן".

זה התינוק שלי?

מד הטמפרטורה באודסה, ינואר 2000, הראה 17 מעלות מתחת לאפס. "לא ידענו שקיים חורף כזה", נזכרת דוד, "גטקעסים, סוודרים, מעילים, לא ידענו מה לקנות ל-ל'. הוא היה אז בן חצי שנה, וכבר בארץ נכנסנו לחנות בגדי תינוקות, זה היה מרגש ומוזר, לקנות בגדים לתינוק שלא ידענו אם נחזור איתו או לא". הנחיתה הראשונה הייתה בקייב. "פגשנו נציגה של העמותה ומתורגמן והוצאנו אישור לנסוע לבית הילדים. 12 שעות נסיעה ברכבת. לבשתי סוודר אדום בכוונה כדי שזה ייחרט ל-ל' בראש".

מה את זוכרת מהרגע הראשון שראית אותו?

"הרופאה של בית הילדים שמה לי אותו בידיים. הוא היה לבוש במין בגד תכלת. היה רזה, כחוש וכל כך קטן. עטוף במיליון שכבות. המחשבה הראשונה שעברה בראש היא 'זה התינוק שלי?'. פשוט התחלתי לבכות. אבי התחיל לבכות וגם ל' התחיל לבכות. התקשרנו לארץ ובכינו בטלפון. נשארנו שם עוד שבוע כדי לסדר את כל הפרוצדורה. ל' נשאר בבית הילדים ואנחנו חיכינו וטיילנו באודסה, צילמנו בשבילו את המקום שממנו הגיע. את הדרך חזרה ברכבת, כבר עשינו איתו. זה לא היה פשוט בכלל. בקייב סידרנו דרכון, תעודת לידה, ונסענו לישראל". בשלב הזה בדרך כלל מסתיימים סיפורי האימוץ. ההנחה היא שמכאן הדרך להורות סלולה ופשוטה. "זה ממש לא נכון", אומרת דוד בחיוך קל.

למה את מתכוונת?

"אתה נכנס לכל בחוסר ידיעה. לא מדובר בתינוק בן יומו, והוא כבר עבר כמה דברים לפני שהגיע אלינו. הוא, למשל, לא ידע לבכות בהתחלה. בבית הילדים שבו שהה 'זרוקים' הרבה מאוד תינוקות. הוא ידע שאין טעם לבכות, אף אחד לא יתייחס. הוא היה מאוד רזה, ובגיל חצי שנה הוא עוד לא ידע אפילו להתהפך. האבסתי אותו בדייסות, הוא היה כל היום על הרצפה או בידיים, לא לול ולא עגלה. כל הזמן עבדתי איתו על להפעיל את הידיים והרגליים. הוא פשוט לא ידע לעשות את זה, אבל בגיל 11 חודשים הוא כבר עמד והתחיל ללכת. היום", היא מציגה תמונה של ילד בהיר שיער ומחייך, "הוא ממש ילד פרסומות".

 לידה בבית המשפט

קושי נוסף שאמהות מאמצות לא נוהגות לדבר עליו, ומיכל שמה על השולחן, הוא הקושי הנפשי. "אף אחד לא מדבר על התחושה שלך כאמא. בהתחלה, בכל פעם שהלכתי איתו ברחוב, ושאלו אותי מאיפה העיניים הכחולות, רציתי לקבור את עצמי. זה היה כמו חרב בלב. ההתקשרות לתינוק, גם אחרי לידה, לוקחת זמן, וכאם מאמצת זה קשה הרבה יותר. הייתי שואלת את עצמי אם הוא בכלל יודע שאני אמא שלו, ואולי אני לא אוהבת אותו מספיק. עברתי תהליך לא פשוט עד שהפכתי לאמא שלו מכל הלב והנשמה. זה משהו שצריך לדבר עליו, זה לא מובן מאליו".

הוא יודע שהוא מאומץ?

"שלושת הילדים יודעים, אבל זו לא המהות שלהם. עם ל' לקח לי כמעט שנה עד שיכולתי לספר לו, כי הייתי צריכה קודם כל לעבד את זה בעצמי. בהתחלה הרגשתי סוג של בושה, כאילו אני פגומה ומגדלת ילד של מישהי אחרת, היו המון רגשות קשים, אבל עיבדתי את זה. היום ל' וגם נ' ו-ג' יודעים שאני אמא שלהם בכל מובן אפשרי, ממש כאילו ילדתי אותם בעצמי". כאשר ל' היה בן חמש החליטו מיכל ואבי להביא לו אחות. "עברנו שוב את כל תהליך הבדיקות", מודה מיכל, "רק כדי לבדוק שלא מצאו בינתיים איזה תרופת פלא חדשה".

למה?

"כי למרות הכל לא השתחררתי מהפנטזיה של להרות. בנוסף, הקושי הכלכלי של אימוץ הוא כבד ורצינו לבדוק את כל האופציות". השניים פנו שוב לאותה עמותה וביקשו בת. "רצינו בת וכמה שיותר צעירה", מחדדת מיכל, "אחרי הניסיון של ל' הבנתי שהצלקת הנפשית שנותרת אצל הילד, ככל שהוא מאריך ימים בבית ילדים, היא עמוקה מאוד. קשה מאוד לכסות אותה. הייתי מוכנה לוותר על מידע רפואי רב יותר שמגיע עם ילד גדול יותר, ולקבל תינוקת כמה שיותר קטנה. חתמנו חוזה, הבאנו את כל המסמכים וחיכינו".

כמה זמן?

"אחרי תשעה חודשים קיבלתי טלפון מהעמותה. הייתי בנהיגה, והנציגה שאלה אותה – 'מה דעתך לאמץ תאומות?' כמעט עשיתי תאונה באותו רגע. הגענו לעמותה, ראינו את התמונות של נ' ו-ג' וזה היה ברור לחלוטין. הן שלנו. יצאנו מהעמותה והלכנו לקנות כרטיסי טיסה. הפעם היעד היה סיביר. הנסיעה לרוסיה הייתה מאוד יקרה. אני חושבת שעל האימוץ של התאומות הוצאנו לפחות מאתים אלף שקל".

האימוץ היה דומה לאימוץ הראשון?

"היה קיץ, אבל ירד גשם. בית הילדים היה עולם אחר מזה שבאוקראינה. הביאו את הבנות ואני כמעט התעלפתי על המקום. נ' לא הייתה מוכנה לרדת לי מהידיים, היא מיד נקשרה אליי. הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים היה להשאיר אותן שם ולחזור לישראל. אלה היו הפרוצדורות, היינו חייבים לחזור לישראל כדי לארגן את הניירת,לפתוח תיק אימוץ, לקבוע תאריך לדיון משפטי ברוסיה, ולחזור רק אחרי חודש. נקרע לי הלב ממש. לא ידעתי איך אני משאירה את הילדות שלי שם. חודש לא ישנתי בלילה, עד שהגיע הטלפון המיוחל – תתארגני לטיסה. הבנות היו בנות שמונה חודשים, ותאריך הדיון היה ביום ההולדת של אבי. אני לא אשכח איך עמדתי שם ובכיתי בלי הפסקה. לאחרות יש חדר לידה, אבל זאת הייתה הלידה שלנו. אחרי הדיון נתנו לנו לקחת אותן איתנו לבית המלון, וכל כך פחדתי שלא יתנו לנו לצאת לישראל כי ג' הייתה חולה, אבל בסוף זה קרה. באוגוסט חזרנו לישראל והפכנו למשפחה".

איך הגיב האח הגדול?

"הוא כעס בטירוף. הוא פחד שלא נאהב אותו יותר. לכל ילד שנולד לו אח יש טראומה, אבל אני חושבת שלילד מאומץ הטראומה קשה הרבה יותר. יש פה משהו שהוא לא ברור מאליו. בהתחלה הוא התעלם מהן לחלוטין, אבל בחופשת הלידה, שזה דבר שמגיע לכל אם מאמצת, הם התחילו להתחבר. הבנות היו מפותחות הרבה יותר ממה שהוא היה בגילן, הן גם לא היו בתת משקל, ומיד התחלתי לעבוד על הבונדינג ביניהם. היום הם אחים לכל דבר".

ואז הגיע הסרטן

שנה אחרי שהתאומות הפכו לחלק ממשפחת דוד קיבל הסיפור תפנית בעלילה. "אבי אובחן בסרטן. מלנומה שלב שלוש", מספרת דוד בשקט ועיניה מאדימות, "חודש אחרי גם אני אובחנתי. סרטן בלוטת התריס".

איך זה התגלה?

"לאבי הייתה נקודת חן בכתף, כל הזמן אמרתי לו שילך לבדוק, ובסוף הוא הלך. הוא בצבא קבע, וזו הייתה תקופה ההתנתקות, אז לא היה לו הרבה זמן, כך שלביקורת אצל הרופא הוא לא הגיע. ביום של התוצאה הרופא התקשר אליו וסיפר לו. אני לא אשכח את השיחה הזו. אבי התקשר אליי בבכי נורא. אמרו שמשהו לא בסדר והוא צריך לעבור כריתה רחבה של האזור ובדיקה מקיפה לראות לאן זה הגיע. ממש באותו זמן התחילו לי כאבי גרון. הכאב היה במקום לא שגרתי אז הרופאה שלחה אותי לאולטרסאונד. הטכנאית אמרה שמשהו לא נראה לה ושלחה אותי לעוד בדיקה. זה היה הזוי, כשהאבחנה הגיעה, פשוט לא האמנתי שזה קורה לי. אבי התחיל טיפולים כימותרפיים קשים, אני הייתי צריכה לעבור ניתוח, שבגלל המחלה שלי היה מסוכן מאוד. הייתה תקופה ששנינו היינו במקביל בבית חולים. הבית שלי היה באותה תקופה על גלגלים".

איך הצלחתם לעבור את זה?

"כשנכנסים למצב כזה אתה מבין שאי אפשר לעבור את זה לבד. זה לא ריאלי. חייבים לבקש עזרה. הסרטן שלי הוא לא הכי מסוכן שקיים, אבל בגלל בעיית הקרישה הטיפולים עלולים להיות קטלניים. לפני כל ניתוח הכנתי את הבית ואוכל לילדים כאילו שאני לא חוזרת יותר. לא ידעתי אם אני באמת אחזור. אחרי הניתוחים עברתי טיפולים ביוד שחייבו בידוד ואשפוז של שבועיים, וכל אותו זמן גם אבי עבר טיפולים קשים, כי הסרטן שלו הוא מסוכן ופרוגרסיבי, עם לא מעט תמותה. המצב היה מסובך. אנשים שאני לא מכירה נכנסו אלי הביתה, הכינו אוכל לילדים, עשו כביסה, טיילו עם הכלבים. פנינו לעמותת 'קשת בענן' שדאגה לנו למתנדב שיצא עם ל' לגינה אחרי הצהריים. ההורים עזרו, אחותי. כל כך כאב לי הלב על הילדים שלי. שצריכים לעבור מצב של שני הורים חולים".

מה המצב היום?

"את הניתוח האחרון עברתי ב-2010. עדיין יש תאים סרטניים בגוף אבל לא ידוע בדיוק איפה. אז אני חיה בחוסר ידיעה כבר כמה שנים. אבי ברמיסיה (הפוגה א.ר.ג), שזה הכי חשוב. יאמר לזכות הבעל המדהים שלי, שבתוך כל הטיפולים והתרופות הוא הגיע למשקל של 175 קילו, ואז עשה ניתוח וירד 60 קילו! איכות החיים שלו השתפרה פלאים, הוא הבין שהוא רוצה וחייב להמשיך לחיות".

המלחמה האחרונה – בית המשפט

"הפינאלה של הסיפור", ממשיכה מיכל, "הוא כשחזרתי לעבודה אחרי הטיפול השני, והתברר לי שפיטרו אותי".

בעקבות מה שעברת?

"הם לא היו מרוצים מהתפקוד שלי בזמן המחלה והטיפולים, והחליטו לפטר. אני לא הייתי מוכנה לוותר. נכנסתי למאבק משפטי, והוצאתי תקדים משפטי שיעזור להרבה מאוד חולי סרטן. השופטת הוציאה צו מניעה על הפיטורין, וקבעה שאי אפשר לנצל חולה סרטן. הייתי לבד מול כל המנהלים של חברה גדולה עם גב כלכלי מאוד רחב. לקחתי הלוואות ויצאתי למלחמה. הגעתי לפשרה, פיצוי כספי מאוד לא שגרתי והעיקר – בשורה לכל חולי הסרטן. שידעו שאסור לנצל אותם".

למרות צו המניעה על הפיטורין החליטה מיכל לסיים את דרכה באותה חברה ולהגשים חלום. "ביולי 2011 החלטתי לעבור לעולם האימון. התאהבתי בתחום הזה והגעתי למסקנה שזה היעוד שלי. היום אני יכולה לעזור לאנשים אחרים".

במה את עוזרת?

"אני מאמנת בתחום האימוץ. אני עוזרת לאנשים להפוך להורים וזה האושר הכי גדול שלי. המוטו שלי היום, בעקבות כל מה שעברתי, הוא שמכל דבר אפשר לצאת. הדבר הסופי היחיד הוא המוות, ואם אתה מאמין בעצמך אתה יכול לנצח כל דבר ולא צריך לעשות את זה לבד. צריך לדעת גם לבקש ולקבל עזרה. אני חיה, אני יוצרת, כתבתי ספר על אימוץ, אני מתנדבת בעמותת חולי סרטן, ואם יש משהו שאפשר ללמוד מהסיפור שלי הוא שבשום פנים ואופן אסור לוותר. החיים חזקים מהכל".

 

כתבות נוספות

שני חשודים נוספים נעצרו בפרשת הנער הנעדר

המשטרה הודיעה בסוף השבוע על מעצרם של שני חשודים נוספים, במקביל להארכת מעצרו של סלמון אברמוב מירושלים, החשוד במעורבות בפרשה. הוריו של קליינרמן: "סומכים על המשטרה שתבצע כל פעולה שצריך על מנת לאתר את מויישי"

עולם בצבעים

יעקב גילה, צייר ממודיעין, השיק לאחרונה תערוכה חדשה במרכז הרב תחומי: "אני מושפע מחלונות ראווה בניו-יורק, מטיול בולענים בים המלח, ממופע ריקוד"

זה עולה לנו

לאן נעלמה המחאה האותנטית? לא הכול ניתן לפתור באמצעות מחאה ברשתות החברתיות

עולם בצבעים

יעקב גילה, צייר ממודיעין, השיק לאחרונה תערוכה חדשה במרכז הרב תחומי: "אני מושפע מחלונות ראווה בניו-יורק, מטיול בולענים בים המלח, ממופע ריקוד"

המשך קריאה »